Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
פיר של 100 מטר ומגרש כדורגל סודי. זאת העיר של אור רימר
אור רימר (צילום: אור רימר)
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: המוזיקאי והאמן אור רימר (חצי מהצמד "פאוור סטריינג'רס" עם זוגתו מיה לנדסמן) יופיע בפסטיבל מוסררה מיקס עם ההרכב Stra. עד אז תמצאו אותו צועק "סטויצ'קוב" בשכונת עג'מי ונרדם בצימר
אחד המקומות האהובים עלי. חנות קטנטנה ברחוב אלנבי, טראש אדיקשן של יניב, אקא די.ג'יי דטרויט. חולצות, סיכות, גרביים, כוסות, פאצ'ים, פנזינים, כובעים, תקליטים, קסטות ואוספים מדהימים שיניב מכין על גבי דיסקים. מקום מפגש של חברים מכל הסצנות, סקייטרים, פאנקיסטיות, קלאברים, אמנים, מוזיקאיות, גולשות ועורכי דין, כולם כולם עולים לרגל של טראש אדיקשן.אלנבי 46
2. הצימר
הצימר, בביתו הרביעי, ממוקם איפשהו בין הסינמטק לצומת מעריב ומנוהל על ידי ה"נכדים" של רון קציר וגיא דוביוס (האבות המייסדים). זה מקום שמעודד יצירה ניסיונית על כל סוגיה, מוזיקה וסאונד, וידאו ,שירה ופרפורמנס. המקום בו חוויתי והאזנתי לראשונה למופע נויז, מוזיקאים שיוצרים עם טייפים, מופעי דראג, הופעתי עשרות אם לא מאות פעמים, נרדמתי, קמתי, צחקתי ובכיתי. מקום שתמיד ארגיש בו בן בית. כי אני zimmer boy.פרנצויז 4
ציור מתקופת הרנסנס. פוגו בצימר (צילום: תום מרשק)
3. מגרש כדורגל
מיקום סודי באחת מקצוות העיר. כשהייתי ילד שיחקתי כדורגל עד איזה גיל 17, ארבעה אימונים בשבוע, משחק בשבת בבוקר, כל החבילה. קנטונה, דניס ברגקאמפ וולדרמה היו האלילים שלי. בשנים האחרונות חזרתי לשחק עם חברים ובשנה האחרונה רפי בלבירסקי ואני פתחנו את החוג "כדורגל קל", בו אנחנו מאמנים קבוצה של א\נשים שפשוט אוהבים ואוהבות כדורגל. אנחנו נפגשים בימי שישי בשעה 16 במגרש שמוקף בתרנגולים ועובדים על טכניקה ויסודות ומקנחים במשחק.מיקום סודי אומרים לכם
גם זה מגרש בקצה העיר. אצטדיון בלומפילד (צילום: ברק ברניקר)
4. שוקן 6
ממוקם מעל 'יודלביץ' השחזות סכינים' נמצא הסטודיו השבור שלי. לא מטופל אקוסטית, רועש, מלוכלך, עמוס בציוד שלא עובד, כלי נגינה לא מתפקדים, בציורים לא גמורים על הקירות, במאבק מתמיד עם היונים. המקום האהוב עלי בו אני נפגש עם חברות וחברים כדי ליצור ולנגן.שוקן 6
כאן קורה כל הקסם. הבית בשוקן 6 (צילום: גוגל סטריט ויו)
5. הפיר בעג'מי
בין חוף העלייה ביפו לחוף של בת ים נמצא הפלא האקוסטי הזה – הפיר. צינור בטון המגיח מבטן אדמת הרכס שעליו נמצא בית קברות המוסלמי ומגיע ישר אל החוף. קוטרו בערך 3 מטר ואורכו יותר מ-100 מטר, אבל מה שבאמת מדהים בו הוא האופן שהוא מהדהד. נגיד אני בפיר עכשיו, ואני צועק "סטויצ'קוב", אז הפיר יענה לי 'סטויצ'קוב', 'סטויצ'קוב', 'סטויצ'קוב', 'סטויצ'קוב', 'סטויצ'קוב', 'סטויצ'קוב', 'סטויצ'קוב'.
>> אור רימר יופיע עם ההרכב Stra במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס 2023: "עולם קטן", פסטיבל שכולו אמנות ומוזיקה מהעארץ ומהעולם בתוככי חללי בית הספר מוסררה בירושלים. 1.6-30.5, 23:00-19:00,עוד פרטים כאן. בשבת הקרובה יופיע רימר עם ההרכב אד טרנר במופע השקה בלבונטין 7.אתן כבר יודעות מה לעשות
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כולנו היינו שם: הארון מפוצץ בבגדים ועדיין אין מה ללבוש. איך מתאימים? איך מסתירים משהו אחד ומבליטים משהו אחר? מיה כרמל, קניינית אופנה, סטייליסטית ומרצה לסטיילינג במכון אבני תענה על כל השאלות הקשות בכל הקשור לסטייל.לפרטים נוספים 10 ביוני, אברקסס, לילנבלום 40 ת"א, 11:00, 45 ש"ח
אפרת גוש בנמל יפו
הזמרת והיוצרת המוערכת מגיעה לליין היפואי שישי LIVE בנמל יפו, המשמש בית להופעות חיות בצהריי יום המנוחה התל אביבי.לפרטים נוספים 10 ביוני, נמל יפו, 15:00, הכניסה חופשית
קפה שחור חזק בבארבי
הצמד החם בהיפ-הופ הישראלי חוזר לבארבי והפעם – מלווים בלהקה חיה. בהופעה יבצעו את מיטב הלהיטים בעיבודים חדשים. גרובי.לפרטים נוספים 11 ביוני, בארבי, קיבוץ גלויות 52 ת"א, 75-90 ש"ח
צימר בתחת
מועדון הצימר, שכרגע נותר ללא קורת גג, מגיע לחלל האנדרגראונדי לערב שכולו מוזיקה טובה ועזרה לזולת. יבואו להרים הלהקות: Dust, Mechonat Hereg, Rainbow Cobra ועוד נותנים בראש.לפרטים נוספים 11 ביוני, תחת, אבן גבירול 106 ת"א, 18:00, הכניסה חופשית
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הוא עזר לעצב את סצנת המוזיקה העצמאית בתל אביב אבל גר כבר שנים בחיפה, סולד מהמיינסטרים אבל היה רוצה יותר קהל. יוני כדן מהלייבל פית/קית מוציא אלבום סולו ראשון ומעודד מוזיקאים לא לחכות לאישור מאף אחד
בהופעה של יוני כדן בסירופ בחיפה עמדו מלפנים, דבוקים לבמה, שני נערים כבני 15. הם נראו קיבוצניקים, אבל בטח היו מה שפעם קראו לו "פריקים". אחד מהם היה יחף. ברגעי הריכוז הלא רציפים שלהם הם רקדו ובהו בכדן ובגיטרה שלו, שללא ספק פתחה להם את הצ'אקרה או את השועה. מצד אחד זה מספיק, הרי כל המציל נפש אחת בישראל וגו'. מצד שני, אין שום סיבה שלא יעמדו מול הבמה הזו 200 בני 15, או אפילו 2,000, שיעשו עם הראש לצלילי שירים בעברית מדוברת על מסיבות כיתה, נסיעות באוטובוס וחוסר משמעות.
"פח האשפה של ההיסטוריה", שנשמע כמו בק המוקדם פוגש את סטיבן מלקמוס בקומונה של הנוער העובד, הוא סוג של אלבום בכורה, אף שהשם של כדן (36) מופיע כבר על עשרות אלבומים ופרויקטים בסצנת האינדי הישראלית הזעירה. כן, זעירה לעזאזל. ובתוך היקום הגמדי והמשחרר הזה כדן הוא מוזיקאי מוערך, גיטריסט אליל ויזם מכובד. בין השאר הוא ניגן בערופי שפתיים ובמורה חיילת עם דנה קסלר, והיה ממקימי הלייבל פית/קית ובית פיתקית – שילוב של קומונה ומועדון הופעות בדרום תל אביב שממש הזכיר סקוואטים באירופה, כולל בירות בחמישה שקלים, תבשילי שאריות ומדורות Indoor.
בק המוקדם פוגש את סטיבן מלקמוס (צילום: יולי גורודינסקי)
מה היה החזון מאחורי בית פיתקית?
"לא הייתי אומר שהיה חזון לבית פיתקית, אבל כן הייתה איזו גישה. דני הדר מצא את המקום בסביבות 2003, ומלכתחילה חשב על זה בהקשר של שיתוף. אחר כך ערופי שפתיים התחילו לנגן ולהופיע שם. הלייבל נתן איזו מסגרת לדברים ולאנשים שהסתובבו בבית, אבל זה התחיל מדני ומהנדיבות שלו, ואחר כך פשוט עניין עוד אנשים לעשות דברים ביחד. היה שם משהו לא הצהרתי אלא אורגני, משהו שמבוסס על פעילות ועל אהבה למוזיקה, ופחות על אידיאולוגיה. בחלק גדול מהזמן זה היה גם בית, פיזי. גרו שם אנשים ממיליארד להקות, גם אני גרתי שם, וחלקנו ציוד וידע, ניגנו והופענו והקלטנו שם. יש לי בעיקר זיכרונות מדהימים משם, כמקום שבו אתה יכול לחוות אמנות במנותק יחסית מכסף, מפוליטיקה ומאופנה. עכשיו זה כבר לא ממש קורה. יש חור בתקרה ויש יתושים".
הלייבל פית/קית קיים 15 שנה ויודעים עליו כ־15 איש, רובם מעורבים בו. זה בכלל לייבל או סתם מטרייה נוחה? מי אשם באלמוניות שלכם?
"המשמעות של לייבל הולכת וקטֵנה עם הזמן, וממילא הדבר העיקרי שהלייבל שלנו מספק הוא איזושהי ערבות הדדית או שותפות גורל. חלק מהאג'נדה שלנו מלכתחילה הייתה שאם אין כסף ואין פוטנציאל פופולריות גדול, אז אנחנו זכאים ומחויבים לחופש אמנותי ולאפשרות לומר או להשמיע דברים שאחרים לא אומרים. מצד אחד אני שמח לא להיכלל באסופת הפרווה שבדרך כלל זוכה לחשיפה, אבל בתכלס הייתי רוצה להשפיע יותר. הייתי רוצה שישמעו את האלטרנטיבה. בעיניי זה נורא שאף מבקר רוק לא כתב על האלבומים האחרונים והמעולים של אלי לס, שאם הם היו יוצאים בשנות ה־70 היו הופכים לקלאסיקות; וזה מבאס שאלעד זאב לא חורך את הרדיו וחי על תמלוגים. כיום מבקרים חושבים שהם מטיפים אם הם מגישים לציבור משהו שהוא לא ציפה לו מלכתחילה".
מאמי, אתה מרקסיסט או אנרכיסט או אנרכו־סינדיקליסט?
"מרקסיזם מרגיש לי כיום יותר כמו פיגום בדרך למשהו אחר, או כלי תיאורטי עוצמתי אבל מוגבל. הבנתי עם הזמן שכמו שרוסיה הסובייטית לא הייתה מרקסיזם או סוציאליזם טהור, כך גם עם אמריקה ביחס לקפיטליזם. הרעיונות לא קיימים בצורה הטהורה שלהם ממילא, אלא כהתגלמות מקרית ולרוב מסויטת. אני מרגיש קשור היום לאנרכו־סינדיקליזם, ולו מפני שזה כיוון שהעולם הולך אליו ממילא – אינטרנט, קהילות קטנות וכו' – אבל אני לא יכול לקרוא לעצמי אנרכיסט בכלל, לטוב ולרע, גם אם תמיד אעדיף את הצד שמתנגד לכוחנות. אני עובד, לומד באוניברסיטה ורוצה תשומת לב מהציבור לאמנות שאני עושה. אני לא חי בקומונה אוטופית, אלא עם בת הזוג שלי. זה לא כל כך נשמע כמו התנגדות לחברה ולהווה ולנורמה".
הצד שמתנגד לכוחנות. יוני כדן (צילום: יולי גורודינסקי)
עד כמה המצב הכלכלי שלך והבחירות הכלכליות שלך משפיעות על האמנות שלך?
"זו השפעה הדדית: קיים רצון ליצור מרחק בינך לבין תעשייה שמייצרת מצד אחד קרן פלסים ומצד לא־שני אייל גולנים, כל הערוץשתייםליכודסלקום הזה. הצד השני, הפרוזאי והמתבקש הוא המגבלה הכלכלית. זה כמו מעגל סגור: אין לך כסף להקליט היי־פיי אז אתה מקליט לואו־פיי; יוצאת תוצאה גולמית שמתעדת את החדר שבו עשית את המוזיקה, את מצבך הנפשי הרגיל – אתה לא באולפן של מאות שקלים לשעה, אלא נינוח בין המאפרות והמקרר הביתי – ואתה לומד לאהוב את זה. אבל התוצאה לא יכולה להצליח יותר מדי, אז מצבך הכלכלי לא משתדרג. מנגד, כל מיני דברים שהוקלטו בתנאים אחרים, במובן מסוים מלאכותיים, נראים לך שקריים. מובן שזה לא מדויק, כי הרי חצי מהמוזיקה שאני אוהב נעשתה באולפנים גדולים ובתנאים טובים. העולם פשוט השתנה. היום גם דילן והביטלס היו נעשים הרבה פחות עשירים".
אתה ה־אדם לשאול אותו את שאלת השבוע שעבר: מה עמדתך לגבי תמיכה ממשלתית באמנות בכלל וברוקנ'רול בפרט? להזכירך, המצדדים אומרים שהכי כיף לאמנים נורבגים שמקבלים סטודיו לשנה כדי להקליט שם רחשושי עלים בלי לדאוג לכסף; והמתנגדים טוענים שתקצוב ממשלתי מנוגד לאתוס הבסיסי של הרוקנ'רול.
"כידוע, הדבקת פתרונות אירופיים לאדמה הזאת יכולה להניב תוצאות מוזרות, מה גם שהמחשבה על ועדה ממשלתית שבוחנת רוקנ'רול היא לא מחשבה נעימה כל כך. הייתי רוצה להיות פנוי להתעסק במוזיקה, הייתי רוצה לקבל כסף מהמדינה, אבל זה כל כך רחוק מהמצב הקיים שאין מה לחשוב על זה. מה שכן, אני עוסק בתחום שממילא לא עולה הרבה, אני לא צריך כלום כדי לנגן. בתיאטרון ובקולנוע זה אחרת. המדינה כן צריכה לתמוך, אבל אמנים יכולים להיות קצת יותר מתוחכמים ולהבין שזה לא כזה קיר. רוקנ'רול למרבה השמחה פטור מזה ופטור מאקדמיזציה, אבל יהיה משמח אם אנשים שעוסקים במוזיקה היו יוצאים מהפופיק שלהם ומפנטזיות הכמו־בחו"ל והקהל ההיפסטרי שלהם, ומנסים, מבלי לעשות ויתורים אמנותיים, לשכנע גם את הלא משוכנעים. גם בשמאל בישראל יש בעיה של להיות הכי צודק בין הצודקים במקום להילחם על להיות מובן גם לימין. זאת הייתה חלק מהמוטיבציה שלי לעבור לחיפה ולהקים את תיכון".
מעגל סגור. יוני כדן (צילום: יולי גורודינסקי)
תיכון היה בר ומועדון הופעות בשיתוף יהודי־ערבי – שילוב מענג של הופעות אינדי, ערבי שירה וארכיטקטורה חיפנית מחופפת. כדן פתח אותו כשעבר לחיפה, אחרי שנגמר לו הפרק של בית פיתקית. תיכון נסגר לפני שלוש שנים.
איך העזת לעזוב את תל אביב? אתה ממליץ?
"תל אביב די נגמרה לי. המחשבה על תיכון החלה כשרציתי לעשות בית פיתקית בחיפה, ודי מהר שכנעו אותי לפתוח עסק – דבר שהיום נראה לי מטורף לחלוטין. רציתי שהמועדון לא יהיה ליהודים בלבד, ובאמת אני והשותפה שלי הצלחנו, למרות הבעיות הגדולות, שזה יהיה מקום משותף. בדיעבד זה היה מקום ממש משונה ואני חושב שהרבה מהמוזיקאים והקהל חוו שם דברים מוזרים ומעניינים. שנאתי להיות בעל עסק – זה עדיין משהו שאני מתאושש ממנו – אבל אני מאושר בחיפה. כולם נחמדים פה ואני מרגיש שדפקתי את השיטה ואני חי את הגוד לייף מתחת לרדאר. כל כך זול ויפה פה. חיפה עוזרת לי לאהוב את ישראל יותר, וזה חשוב כי המדינה מקשה עליי. כשאני אומר שאני אוהב את ישראל אני כמובן מתכוון לארץ ולאנשים, לא למדינה שהפכה לרעילה ולמקולקלת".
השקת "פח האשפה של ההיסטוריה", הצימר, חמישי 21:00. מופע פותח: אלי לס ולהקת אודיטוריום
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
