רק במקום דחוס במסגר, נזכרתי במועדוני הפאנק שאהבתי בלונדון
ורד נמרוד, צלמת ומשוררת המוציאה בימים אלה את ספרה "עיר לילה", כותבת על הסלידה מהרוק המקומי וההתאהבות במעוזי התרבות האלטרנטיביים הקטנים והדחוסים - אחד כבר לא קיים, שני העתיק את כתובתו
נשארו איתי שני מקומות שכבר לא קיימים בתל אביב, מקומות שהותירו את חותמם התרבותי והרגשי.
בעת שהייתי בלונדון בשנת 2000, רגלי צרבו מרוב שיטוטים בעיר האינסופית בחיפוש אחר השראה בתערוכות אמנות, חללי תצוגה וחללי חנויות. כשירד הערב הייתי מגיעה למועדונים קטנים כגון Barfly בקמדן, בדיוק בשעה הנקובה ברשימת הליינאפ, כדי להיות שם עם קהל פרוע של צעירים וצעירות (לפעמים צעיר מדי) הפוקד את המקום כדי לצפות בהופעות של להקות פאנק לא ידועות, וסוגים שונים של הופעות רוק אלטרנטיבי.
היות ולא התלהבתי מעולם מה"רוק הישראלי" של שנות ה-90 ומועדון 'רוקסן' הידוע נחווה לי כמקום אגרסיבי ומאיים, חשבתי לתומי שאין כאלה מקומות בתל אביב היוצרים את הווייב הייחודי הזה שנוצר במועדונים הלונדוניים: אפלוליות ממסטלת בריח של גריז שחור של פסי רכבת, מהול באלכוהול.
בשנת 2001 הגעתי בדרך מקרית למקום דחוס שהיה לפניכן בית מלאכה ברחוב אלוף שדה פינת המסגר. כשעולים אליו בגרם מדרגות צר שמחוץ למבנה, נתקלים בקהל של בחורים קוליים הבאים למקום ונדחסים אל החלל הקטן דרך דלת צרה רגילה. מעט מאוד בחורות הגיעו להופעות האלה בתל אביב באותם הימים כשהן לרוב בנות לוויה לחבר שלהן, ואני הייתי האחת והיחידה שהגיעה לבדה.
זה היה מועדון 'הפטיפון', והופיעו באותו הלילה להקת הסרף-קור 'אסטרוגליידס' לבושים בחולצות סרף צבעוניות והבסיסטית שחורת השיער לבשה חצאית סקוטית מבד קילט-משובץ. אחריהם עלו חברי להקת 'פאנקייק'. כשסיימו, אנחנו התקדמנו למקום צר מאוד ברחבת הכניסה – מטר מרובע של בטון מגודר במעקה ברזל חלוד מעשה מסגריית 'האחים פינטו' (שם פיקטיבי מומצא) – כדי לצ׳וטט עם חברי להקת פאנקייק (שהיו אז בני 19-20!). התרגשתי ושמחתי מאוד לחוות את האווירה שנוצרה שם שהייתה דומה לזו שבלונדון, רק שאת הגריז-פסי-רכבת החליף ריח עשן סיגריות-מגולגלות-לבנות.
בשנת 2016 הקראתי לראשונה מול קהל את השירים שלי בליווי אפקט של סאונד והקרנת ציורים במקום שנקרא 'הצימר' שהיה ממוקם ברחוב הגדוד העברי. בין לבין אירועי הופעות פאנק ופסטיבלים של מופעי סאונד ווידיאו ניסיוניים וייחודיים, היו גם אירועים ספרותיים אלטרנטיביים יוצאי דופן שהפיקה ואצרה המשוררת אלה נובק. מאז עבר הצימר סוג של מוות ותחייה מחדש במקום חדש.
הכותבת היא אמנית ומשוררת, מחברת הספר החדש "עיר לילה" בהוצאת עיתון 77
״קוֹלוֹת שֶׁל בַּלְיָנִים נִשְׁמָעִים בְּרַחֲבֵי עִיר לַיְלָה.
בִּיטִים תּוֹקְפָנִיִּים שְׁתוּיִים, מְנִיעִים מֵי גְּשָׁמִים שְׁחֹרִים,
מִזֶּה שִׁשָּׁה לֵילוֹת–שִׁשִּׁי זוֹרְמִים מֵרְחוֹב אַרְלוֹזוֹרוֹב אֶל בְּלוֹךְ
וְיוֹרְדִים אֶל פִּתְחֵי–בִּיּוּב מְסֹרָגִים
בְּצִדֵּי הַכְּבִישִׁים.״ (מתוך ׳עיר לילה׳)