קומדיות מקומות עבודה הן תת-ז'אנר די מוכר ופופולרי שהומצא מחדש על ידי "המשרד" בתחילת שנות ה-2000, ומאז הן הציפו את ערוצי הטלוויזיה ושירותי הסטרימינג. העניין הוא שמעולם לא חשתי את התחושה הנעימה והאגוצנטרית הזאת שגורמת לי להרגיש כאילו סדרה נכתבה עליי – וזה תמיד כי לא עבדתי במקומות האלה שכותבים עליהם קומדיות.אשתי לדוגמה, שלומדת חינוך בלתי פורמלי, נורא נהנית מ"בית הספר היסודי אבוט" ומזדהה מאד עם הפן המקצועי של הסדרה. למרות שזאת סדרה מאד חביבה, אני פחות נהנה ממנה. והנה הגיעה "העיתון", הספין אוף החדש של "המשרד" מבית היוצר של גרג דניאלס. סוף סוף יצרו סדרה על העבודה שלי.

"העיתון" מתחילה מהסבר קצר מה קרה למשרדים של "דנדר מיפלין", חברת הנייר שכיכבה בסדרת המקור. מסתבר שהיא סגרה ונרכשה על ידי חברה גדולה יותר והם עברו לעיר טולדו שבאוהיו. היחיד שעבר מהמשרד ישן לסדרה החדשה הוא אוסקר מרטינז, רואה החשבון לשעבר של דנדר מיפלין. למרות שהוא דמות יחסית מרכזית, הוא לא הגיבור שלנו. אולי בהמשך. כעת הגיבור שלנו הוא הבוס החדש, נד סמפסון, שמגיע להיות העורך הראשי במקומון הוותיק של העיר, שמתדרדר אל התהום כמו כל תחום החדשות בפרינט.

במובנים רבים נד מזכיר מאד את מייקל סקוט האגדי של "המשרד". הוא קרינג'י, חסר טאקט ותמים, אבל בניגוד למייקל הוא גם חכם, יש לו יושרה והוא לא רואה רק את עצמו. למעשה, הוא כמו שילוב בין מייקל לג'ים. לצידו יש צוות דמויות נהדר כמו אזמרלדה גרנד, אם חד הורית ואישה גרנדיוזית ששימשה כממלאת מקום עד להגעתו של נד והיא תמיד תנסה לשים לו מקלות בגלגלים לאחר שאיבדה את מעמדה. יש גם את מושא אהבתו של נד, מר, יוצאת צבא שעובדת בעיתון וכמו נד היא בעלת תשוקה עצומה לעיתונות. יש לנו גם קו רומנטי נוסף במערכת – נציג המכירות דטריק מור שמאוהב בניקול לי העובדת במערכת העיתון. אליהם מצטרפות דמויות חדשות וצבעוניות שלא מנסות למלא מקום עבור הקאסט הישן ועומדות בפני עצמן. מה שנותר דומה לסדרת המקור זה רק המבנה של הסדרה עצמה והסגנון.

>> מצעד הסטרימינג: 20 הסדרות הכי טובות שצריך לראות כרגע
>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות לוהטות שהחזיקו אותנו ערות השבוע

אירועי הסדרה מפגישים את הצופה עם הקשיים היומיומיים של עבודה בעיתונות בימינו, ולמרות שאני בתחום חמש שנים בסך הכל, הזדהיתי עם עניין הטוקבקים שהפכו להיות ישירים יותר, הקושי במציאת סיפור ששווה לספר, ההתמודדות עם מערכות שלא תמיד ערוכות או מצוידות טכנולוגית באמצעים המתאימים, וכמובן קשיים כלכליים. כשרק התחלתי לכתוב עבדתי במערכת שבה כל הכתבים עבדו בהתנדבות – ואף אחד מאיתנו לא תפס את זה כניצול. עבור חלק זה היה תחביב, עבורי ועבור אחרים זאת הייתה דרך לצבור ניסיון, כולנו אהבנו את מה שאנחנו עושים.

המצב האידיאלי, ואף הסביר, הוא שכותבים יקבלו תשלום על עבודתם. כשנד סמפסון מנסה לגייס כותבים-מתנדבים ללא תשלום, או כשהוא נתקל בדדליין בלתי אפשרי אחרי שנחסמת לו גישה לכל אתרי החדשות, כל מי שעובד בתחום יוכל להזדהות ואף להבין יותר לעומק את הבעיות שעולות בניהול מערכת העיתון. מעבר להזדהות האישית שלי, יש פה גם שדרוג של האמירה מ"המשרד": גם שם עסקו במכירת נייר, אך זה נבע מהרצון לבחור מוצר משעמם ולא משמעותי. "העיתון" רומה לומר משהו אחר לגמרי.

הסדרה עוסקת בשאלות אמיתיות הנוגעות למהות העיתונאית, כשהגדולה ביותר שבהן היא שאלת הרלוונטיות של הפרינט. העיתונות המודפסת היא חיה גוססת שעוד רגע נכחדת, בלשון המעטה, וגם אם לא מתנגדים לקדמה חייבים להודות שלמעבר מהפרינט לדיגיטל יש השלכות אמיתיות על איך שהמקצוע הזה נראה ועל האופן שבו הוא ממשיך להידרדר. אנחנו נמצאים בעידן שבו ידיעה חדשותית צריכה להגיע לקורא כמה שיותר מהר ולא כמה שיותר מדויקת, שבה עיתונות נמדדת על פי פושים ולייקים ולא על פי איכות התוכן, והדברים האלה צפים ועולים בסדרה על בסיס קבוע. להיות מקומון שמיוצר בחברת נייר כמוצר נוסף זה מאבק בפני עצמו, וגרג דניאלס מצליח להראות את זה על המסך – ולעשות את זה כיפי לצפייה.

"העיתון" היא קומדיה חשובה. לא רק בגלל כמויות הקרינג' שהיא מכילה – אינסוף קרינג'! – אלא בגלל האופן שבו היא מתייחסת לעיתונות ובעיקר לדמויות שלה. אם בעבר נהנינו לראות את הבוס המביך מייקל אומר דברים שכיום אי אפשר להגיד בטלוויזיה, יש לנו גם מזה, אם כי בגרסה הרבה יותר מעודנת. למען האמת זה מזכיר שילוב בין "מחלקת גנים ונוף" ו"המשרד" מבחינת האנרגיה, וזה מייצר קומדיה קרינג'ית שיכולה להיות צורמת מצד אחד, אבל עם המון לב מצד שני.

וצריך לומר: זאת גם סדרה שכיף לראות עם עוד אנשים. כמבקר טלוויזיה אני נאלץ לראות הרבה פעמים סדרות לבדי, אך את הפרק הראשון של "העיתון" ראיתי במסגרת אירוע Yes Screening עם עיתונאים נוספים, ומשהו בחוויה הקומית המשותפת העצים את החוויה. וזה לא רק בשביל הכיף שלנו. זה גם כדי להפיץ את המסרים שהסדרה מהדהדת, להבין שיש משמעות לעיתונות איכותית ולרצון של כתבים לשנות דברים במערכת שלא יכולה או לא רוצה להשתנות. "העיתון" מצביעה על בעיות מהותיות בעיתונות העכשווית והיא מצליחה לשמור על הזהות שלה מבלי להפוך לשיבוט מאומץ של סדרת המקור. יש לי עוד מלא דברים להגיד על "העיתון", אבל בדיוק כמו לדמויות בסדרה – גם לי יש דדליין. והוא עבר. בחמש שעות פלוס מינוס. גם זאת אחת הבעיות של העיתונות עכשיו.
"העיתון" // The Paper // עונה ראשונה 10 פרקים // עכשיו ב-yes (ובארצות הברית בפיקוק)

• ביקורת טלוויזיה
• המשרד
• העיתון
• פיקוק
• סדרות מומלצות

• Facebook
• Twitter
• Email

באנגלית קוראים לסרטו החדש של סטיבן ספילברג "The Post", על שם "וושינגטון פוסט", וגם במובן של "עמדה" ו"מוצב". זה סרט שנוקט עמדה על נקיטת עמדה, ומציג את העיתונות הלוחמת כמוצב האחרון בפני הנהגה שמשקרת לעמה. באופן אירוני, בעידן הנוכחי למלה יש משמעות חדשה – פוסט בפייסבוק למול ציוץ בטוויטר. כידוע, האחרון הוא כלי ההתבטאות הראשי של נשיא ארה"בדונלד טראמפ, שאינו מסוגל לנסח משפטים מורכבים, ולכן המדיום שמגביל את מספר התווים הוא מושלם עבורו. מחשבות עמוקות יותר דורשות לפחות פוסטים בפייסבוק, אם כי גם הרשת החברתית הזאת היא בעצם אויב של העיתונות הממוסדת, זו שהסרט "העיתון" מקדש.

התסריט שכתבה אליזבת האנה הגיע לידיו של ספילברג בסוף פברואר 2017. אחרי שש שנות עבודה על "חטיפתו של אדגרדו מורטרה" (על ילד יהודי באיטליה של המאה ה-19), ושבועות ספורים לפני המועד שנקבע לתחילת הצילומים, ספילברג הבין שאין לו שחקן ראשי והשעה את ההפקה. בזמן שהתפנה לו פתאום הוא קרא את התסריט שגולל את סיפורה של קתרין גרהם, המו"לית של העיתון המשפחתי הקטן "וושינגטון פוסט", שבשנת 1971 החליטה לפרסם את מסמכי הפנטגון על "יחסי ארצות הברית-וייטנאם בין השנים 1945 – 1967". אותם מסמכים סודיים, שהודלפו על ידי האנליסט דניאל אלסברג, חשפו כיצד הממשלות השונות הונו את העם האמריקאי ביחס למעורבות האמריקאית במלחמה חסרת הסיכוי שמעבר לים.

ספילברג חשב שהשילוב של נשיאים משקרים ועיתונות לוחמת הוא דרך מצוינת להביע מחאה נגד אסטרטגיית הפייק ניוז של הנשיא העכשווי, והחליט להרים הפקה בזמן שיא. ג'וש סינגר, התסריטאי זוכה האוסקר של "ספוטלייט" – הסרט הקודם על עיתונות חוקרת שחושפת אמת קשה – זומן לשכתב את התסריט. המשימה העיקרית שהוטלה עליו היתה להגדיל ולחדד את תפקידו של עורך העיתון בן בראדלי (שבנו בן בראדלי ג'וניור היה מעורכי "הבוסטון גלוב" בעת האירועים שתוארו ב"ספוטלייט"). במקביל ספילברג הרים טלפון לטום הנקס ולמריל סטריפ, וב-30 במאי 2017, רק שלושה חודשים אחרי שקרא את התסריט לראשונה, החלו הצילומים.

הזריזות בהשלמת הפרויקט מעצימה את הרלוונטיות הפוליטית של הסרט, אך היא גם ניכרת בתסריט שלא פותח דיו. סטריפ כגרהם והנקס כבראדלי מובילים צוות גדול של שחקנים טובים (בהם מייקל סטולברג, מת'יו ריס, בראדלי ויטפורד וקארי קון) שלרובם אין הרבה מה לעשות. למען האמת, משום שהסקופ שבפרסום ראשון היה שייך ל"ניו יורק טיימס", בהתחלה לא ברור מדוע הסרט מתמקד דווקא ב"וושינגטון פוסט" שקפץ על העגלה.

הסרט מתגבש מבחינה דרמתית ורגשית כשמתברר שזה סיפורה של אישה שלומדת להשמיע את קולה. קתרין גרהם התרגלה להיות בתו של ואשתו של. העיתון נרכש על ידי אביה ב-1933 והוא הפקיד אותו בידי בעלה ב-1946. "לא הטריד אותי שאבי חשב על בעלי ולא עלי", כתבה באוטוביוגרפיה שלה. "להיפך, זה שימח אותי. מעולם לא עלה בדעתי שהוא היה יכול לראות אותי כמישהי שתמלא משרה חשובה בעיתון". אבל ב-1963 פיליפ גרהם הדיכאוני ירה בעצמו, ובגיל 48 האישה הקטנה הפכה למו"לית היחידה בשטח.

"העיתון" מוצא אותה ב-1971, משננת משפטים לקראת פגישה עם משקיעים פוטנציאליים ערב הנפקת מניות לציבור, אך בפגישה היא נאלמת למול שלל הגברים. מאוחר יותר היא נזכרת כיצד אפילו בלוויה של בעלה היא נזקקה לרשימת הערות שכתבה לה בתה בת השבע כדי שתעז לשאת דברי הספד.

אבל בלילה שלפני ה-18 ביוני, אחרי שכתבי העיתון משיגים את המסמכים המודלפים ומסכמים את עיקרי הדברים הצפונים ב-7,000 העמודים, ההחלטה אם לפרסם אותם למרות צו איסור הפרסום הפדרלי שהוצא ארבעה ימים לפני כן נגד "ניו יורק טיימס", נופלת בידיה של גרהם, שיודעת כי היא עלולה לאבד את העיתון ואף להיכנס לכלא. ספילברג מצלם אותה בכפתן ביתי בצבע קרם, מוקפת גברים בחליפות כהות שמפעילים עליה לחצים מכל הצדדים. הפעם היא לא צריכה להגיד הרבה. משפט אחד ישנה הכל.

אחר כך כולם מגיעים לבית המשפט העליון, ובתום השימוע הגברים אצים להשמיע את דברם לכלי התקשורת. גרהם מעדיפה לשוב ולשתוק. היא את שלה אמרה בעוצמה מהדהדת. סטריפ נהדרת, כמובן, אבל אולי הקשת הדרמתית של הדמות היתה יכולה להרוויח מליהוקה של שחקנית פחות איקונית, מישהי כמו לורה ליני, שאנחנו פחות בטוחים מראש שתעמוד באתגר.

שרה פולסון מגלמת את אשתו התומכת של בראדלי, ונדמה שתפקידה מסתכם בהכנת סנדוויצ'ים לעיתונאים הנועזים. אבל כשבראדלי מתהדר בתעוזתו, היא מבהירה לו ולצופים שלגרהם היה הרבה יותר מה להפסיד, ולכן האומץ שהפגינה גדול יותר. וכך "העיתון" הופך לסרט על נשים קטנות שמעזות להגיד כן בעולם של גברים, ובעידן ה-Me Too המסר הזה עדיין עדכני ומרגש.

סצנת הסיום של "העיתון" מסמנת אותו כפריקוול של "כל אנשי הנשיא", הסרט המהולל מ-1976 ששחזר את האופן שבו "וושינגטון פוסט" חשף את פרשת ווטרגייט ב-1972 והביא לנפילתו של ריצ'ארד ניקסון. בסרט ההוא ג'ייסון רוברדס גילם את בראדלי (וזכה על כך באוסקר), ואילו גרהם נעדרה ממנו לחלוטין (הסצנה היחידה שלה בתסריט נחתכה עוד לפני הצילומים). היה צורך בתסריטאית מתחילה כדי להבין, 40 שנה אחרי כן, שסיפורה של המו"לית ראוי לסיפור.

• סטיבן ספילברג
• העיתון
• סרטים
• תרבות