חילול הקודש: פגשנו את החלילן שמנגן על עמודים בתל אביב
במשך שלושה שבועות ניסינו לתפוס את הבחור שמנגן בחליל ובגיטרה על עצים ושלטי רחוב באזור לב העיר. והמסקנות? שוב כסף מסובב את העולם
כבר שלושה שבועות שהצלם שלומי יוסף ואנוכי מנסים לתפוס את חלילן הגבהים התל אביבי ללא הצלחה. פעמים רבות הוזעקנו למקומות שונים בעיר בעקבות אינפורמציה שהגיעה ממקורות יודעי דבר, אך החלילן תמיד היה צעד אחד לפנינו, בדרך לעמוד הגבוה הבא שיצליח לתמוך בישבנו. בסוף השבוע האחרון זה קרה. הוא ישב בצמרתו של עץ ברחבת כיכר מגן דוד, ופיזר לקהל העוברים והשבים צעקות בג׳יבריש. ״כבר שלושה שבועות אנחנו מחפשים אותך. אנחנו רוצים לעשות עליך כתבה״, פניתי אליו בהיסוס. החלילן השתתק והפנה לעברנו מבט מחויך. ״לא נכון, חברים יקרים״, אמר לבסוף. ״אני זה שכל הזמן חיפש אתכם״.
אך מאיר אבינר – אותו טיפוס שבשבועות האחרונים מנגן בחליל וגיטרה על עצים ושלטי רחוב באזור לב העיר – איננו עוד היפי מאוס כפי שעשוי להשתמע מדבריו. כשאבינר אומר שהוא ״חיפש אותנו״, הוא לא מנסח מטאפורה רוחניקית כפלורנטינאי שהתפלפ בהודו – אלא מדבר על הדבר האמיתי. ״אני מחכה כל הזמן שיעשו עליי כתבה״, הוא אומר לי. ״אבל מה אתה עושה, כתבה בטקסט? בעיתון? עזוב, אני רוצה שיבואו עם מצלמה לעשות עליי דוקו״.
בניגוד לטיפוסים כדוגמת ״הצועק״, אבינר לא מתחבא מאחורי רטוריקה פסיכולוגיסטית (״זה עוזר לי להשתחרר״), אלא מאשש את כל הדעות הקדומות שהיו לנו על להטוטני רחוב הזויים: כולם בסך הכל רק רוצים את הכסף שלנו. ״אין לי אג׳נדה. התחלתי לעשות את זה אחרי ששברתי חליל צד בשווי של 35 אלף שקל, ורציתי להרוויח את הכסף בצורה שלא תבאס אותי. לא רציתי להרגיש שאני עבד. בהתחלה זה היה קצת מפחיד, אבל עם הזמן הגוף מתרגל להיות בגבהים האלה״.
גם בזמירות שאבינר מאלתר תוך כדי נגינה הוא מרבה לחרוז משפטים כמו ״אם לקחת תמונה/ שים שקל במתנה״, ולדחוק בקהל לתגמל אותו במזומנים. ״לפעמים אני שר בג׳יבריש, לפעמים אני מתאר את מה שאני רואה באותו הרגע״, הוא אומר. ״כיף לי להיות מול אנשים. אני אוהב לפגוש עיניים. חבל רק שהמשטרה פה לפעמים מתנכלת לי. שוטרים אומרים לי לרדת מהעץ או שאקבל קנס, למרות שאין בכלל חוק כזה״.
אתה לא חושב שלקחת ל״צועק״ את המקום שלו?
״מי זה הצועק?״.
איזה טיפוס שמסתובב בעיר וצורח ג׳יבריש.
״אה, אוקיי. נראה לי שההבדל בינינו הוא שאני עושה מזה כסף״.
