לפני כמה חודשים פגשתי מכרה, אישה שאני מחבבת ומעריכה שלא ראיתי מזה זמן מה. היא הזמינה אותי לצאת לעשן איתה סיגריה, כפי שהיינו נוהגות לעשות ברוב המפגשים שלנו. סיפרתי לה שהפסקתי לעשן והיא ליכסנה אליי מבט, חייכה ואמרה: ״אני מקווה שמסיבות טובות״. לא היה קשה להבין למה היא התכוונה בצירוף המילים הזה, סיבות טובות, ובחיוך העדין, הנכלולי שלה, שכמו קלט את הסוד שהיא הייתה בטוחה שאני צופנת. אלא שלא היה לי סוד. הסיבות היו טובות כי הפסקתי הרגל מזיק שפגע בבריאותי. אבל לא לזה היא התכוונה.

>>הצללים של "צללים" נולדו בשבעה באוקטובר, והתגשמו רק במועדון

אני אף פעם לא רציתי להיות אמא. אף פעם גם לא רציתי להיות לא-אמא. זה בכלל לא היה מרכיב בזהות שלי, לא משהו שחשבתי או הרגשתי – עד אמצע שנות ה-30 לחיי, כשעוד ועוד נשים סביבי התחילו להקפיא ביציות, להקים משפחות, לעבור הפלות, לנדנד עגלות, להתכתב בוואטסאפ עם גננות, לבטל תכניות. להשתנות. ואז, בתקופה הזאת, התחלתי להרגיש דקירות חדות, איטיות, מבהילות בעוצמתן. הרגשתי אותן בבטן. כאבי בדידות איומים, פקפוק עצמי ותהיה אמיתית: אולי מבלי לשים לב אני עושה את טעות חיי? כאילו קרתה איזו תקלה ובגללה אני מסרבת להכיר בכך שאני מסוגלת להרות ולהביא חיים. הסירוב הזה, אולי לא סירוב אלא מעין אדישות, הרגיש לי כל כך טבעי ואגבי במשך שנים, קצת כמו שמישהו יציע לי להיות יועצת מס ואני אענה לו: לא, מה הקשר. אז ככה עם להיות אמא.

• טור אישי
• הרחבת המשפחה
• פודקאסט
• רלוונט
• מה לעשות עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

"כל אישה עם רחם פעיל חושבת על הילד הנוסף". כך אמרה לי לפני כמה זמן א', שלמדה איתי באוניברסיטה ומאז הספיקה לעשות ארבעה ילדים. המשפט הזה לא יוצא לי מהראש, כי הוא כל כך פשוט וכל כך נכון. וזה באמת לא משנה אם יש לך ילד אחד, שניים או חמישה – כל עוד יש לך את האפשרות הפיזית, את תמיד תשחקי במחשבה לעשות עוד ילד, גם אם בסוף תפסלי את העניין.

ובדיוק שם אנחנו נמצאים – בדילמה הנוראה בין הסתפקות בשני במביני מתוקים (שעכשיו חוגגים ארבע ושש שנות קיום ושינוי חיינו) לבין החשש ששניים זה ממש לא מספיק.

בכל צד במאזניים עומדים ערכים כבדי משקל: חישובי עלויות של חיתולים ומסגרות חינוכיות מול התחשבות בבמבינו שלא מפסיק לבקש; מחשבות על קריירה שהחלה לנסוק ולמה לחזור אחורה מול מחשבות על חזרה הביתה לעוד ידיים מחבקות; פחד מלגדל ילד בגיל מאוחר (עכשיו אני בת 37 וחצי) מול פחד לפספס גידול של בת (למרות שאין לי בעיה גם עם עוד בן); זיכרונות מודחקים מתקופת הגזים והגמילה מול זיכרונות נעימים של מישוש תינוק רך; שאלות נדל"ניות כמו "איפה נמצא דירת ארבעה חדרים??" מול שאלות גורליות כמו "מה יהיה אם אחד מהם או שניהם יעברו לחיות בחו"ל?", ועוד ועוד.

והכי נורא זה שאי אפשר לדעת איזה שיקול מנצח והאם בעתיד ארגיש שהחמצתי משהו ולא תהיה לי הזדמנות לתקן.

אז כנראה שאמשיך להתלבט, כל עוד הרחם שלי ימשיך לתפקד.

הפיה והעכבר

לבמבינו נפלה שן ראשונה (!). אף שבדיעבד הייתי יכולה להתכונן לזה כל תקופת הנדנוד, הנפילה עצמה תפסה אותי לא מוכנה. זאת אומרת, ידעתי שיש איזה עניין עם פיית שיניים, אבל לא הייתי סגורה על הגדרת תפקידה. הבנזוג, לעומת זאת, שלף ללא היסוס את האייקון שנהוג בארץ מולדתו – עכבר שיניים, וידע גם להבטיח שהעכבר הזה נותן כסף. הפיה שלי מיהרה ליישר קו עם העכבר האיטלקי וגם היא הבטיחה כסף, במזומן!

התרבויות הסותרות העלו המון חורים בסיפור שהבמבינו התעקש למלא: אם העכבר ייקח את השן, מה יישאר לפיה? ולמה שהיא תרצה לשים כסף אם לא תהיה שם שן? ומה יקרה אם הם ייפגשו באמצע הלילה? אין לי מושג מאיפה זה בא לו, אבל הבנזוג אלתר תשובות בזמן אמת: הם ייפגשו, ישימו את הכסף, העכבר ייקח את השן כי הוא בונה ממנה בית, הפיה רק תיתן נשיקה ושלום על ישראל ועל איטליה. כנראה שדעתו של הבמבינו נחה, כי הוא נרדם.

לילה. כולם ישנים. רק הבנזוג ואני מתעוררים לקול השעון המעורר ששמנו, כדי שחס וחלילה לא נשכח לקיים את הבטחות היצורים הבדיוניים שלנו. המטבע הכי קטן שהיה לנו היה עשרה שקלים, שהיינו צריכים להכפיל בשתיים, אז יצא שהבמבינו הרוויח 20 שקלים לשן. 20 שקלים! תכפילו את זה במספר השיניים שלו ושל פיקולינו ונקווה שאם הבנזוג ואני נזדקק בעתיד להלוואה לשיניים תותבות, הם כבר יגלו מי שם את הכסף באמת.

מומלצון

עוד משהו שתמיד תופס אותנו לא מוכנים כהורים הוא יום שבת. לא יודעת איך הוא מתגנב לו בשקט, כל שבוע מחדש, ואנחנו נתקלים בו רק כשהוא כבר כאן – יום חופש שלם, ללא כל תוכנית פעולה מסודרת שתשקיט לנו את המצפון ולילדים את הווליום. בחורף העניין כמובן הופך לטריקי הרבה יותר, כי אפשרויות האלתור מצטמצמות. אז קבלו את התוכנית המעולה החדשה שלנו לשבת: פארק נחשונית שהחל לפתוח את שעריו גם בחורף. יש שם כל מה שילדים צריכים: מתנפחים, מכוניות מתנגשות, פינת ליטוף, ג'ימבורי, כיסאות מרחפים, קארטינג, רכבת צבעונית, מופע לילדים ו… שערות סבתא (שזה כמובן מה שהם זוכרים מכל העניין). והעלות – לא נורא בכלל: 55 ש"ח, או 49 ש"ח בהזמנה באתר. יאללה, שבת, בואי. כבר לא מפחדים ממך.

פארק נחשונית – nachshonit.co.il

• הורות
• הרחבת המשפחה
• אחים
• עם הילדים