"בנות": המאכזבת

היינו צופים כל כך נאמנים ומסורים במשך שש עונות, אפילו ברגעים המעצבנים ביותר של מארני, ואז, מסיבה שעד היום לא ברורה לנו – "בנות" פשוט בגדה בעצמה, אמרה יפה שלום וירדה מהמסך. כל כך הרבה רגעים מתוחכמים וחדשניים הביאה לנו הסדרה הזאת, שעוד ילמדו עליה בחוגי מגדר וטלוויזיה באוניברסיטה, ואפילו פרק אחד שגרם לכל העולם לדבר עליו לשבוע שלם. אז למה לסיים בצורה כל כך מייגעת וקלישאתית כשהאנה מחליטה מסיבה לא ברורה ללדת והבנות חוזרות כולן לאותה נקודה? פייר, התאכזבנו.

המתישה: "איך פגשתי את אמא"

במשך תשע עונות ארוכות (מדי) טד מנסה לספר לילדיו איך הוא פגש את אמא שלהם. תשע עונות שצברו מיליוני מעריצים מאוכזבים ונהרסו בסיקוונס אחד גרוע, שמסתכם במותה של האמא והאיחוד בינו לבין רובין. היינו בעד "איך פגשתי את אמא" אי שם ב-2005, אבל היא איבדה כיוון בדרך וחירבה בפרק אחד גרוע (אוקיי, יכול להיות שהיו עוד כמה) את כל המטרה שלשמה נוצרה.

המופרכת: "אבודים"

הצלחתה של "אבודים" נחשבה לחסרת תקדים במונחים של לפני עשור, ושלוש העונות הראשונות שלה זכו בארצות הברית לשיעורי צפייה ממוצעים של כ-15 מיליון צופים לפרק. לבסוף, מי שנשאר נאמן לסדרה בכל שש עונותיה בתקווה שהיא תספק לו כמה תשובות מצא את עצמו דופק את הראש במסך. התעלומות המשיכו להיערם כל כך גבוה שהלכנו לאיבוד בתוך קונספירציות מופרכות, והסדרה הסתיימה בתחושה שגם היוצרים עצמם כבר לא מבינים מה לעזאזל קורה באי הזה. במקום זאת, הם החליטו פשוט לפטם את הצופים שלהם במנה גדושה של קיטש עם מותו של ג'ק שחזר לנקודת ההתחלה ומפגש סמי-מרגש בין כל הדמויות.

המכעיסה: "דקסטר"

לא ברור איך דמות שהתחילה עם כל כך הרבה אופי איבדה אותו באיטיות מייגעת במשך שמונה עונות. הסיום של "דקסטר", שגם ככה הגיע קצת מאוחר מדי, הצליח להכעיס את רוב הצופים שלה (אלו שהצליחו לשרוד אחרי העונה הרביעית בכל אופן) כשדקסטר – הסוציופת שמחסל ומבתר פושעים – לא נלכד, לא נענש, לא מת – אלא הופך לחוטב עצים שחי בזהות בדויה באורגון. נו באמת.

ה-WTFית: "מופע שנות ה-70"

לא מדובר באחת הסדרות הטובות שנעשו, והיא גם לא מדגדגת את הקרסוליים של סיטקומים דוגמת "סיינפלד" או "חברים", ובכל זאת – עדיין יש בנו ערגה למילה קוניס הצעירה ולימי הזוהר של אשטון קוצ'ר. אבל למה, לכל הרוחות, היא מסיימת את הסדרה בזוגיות עם פז?

המבאסת: "הרמון"

חייבים להתייחס גם לסדרות ישראליות, וכמו שכבר נאלצנו להודות, "הרמון" היא דוגמה קלאסית לכזושהפילה אותנו בפח. היא התחילה ברעש וצלצולים עם שני פרקי פתיחה חזקים – ומשם צללה למטה עד לפרק האחרון, שהיה הגרוע והמאכזב מכולם. הבחירות התסריטאיות שנעשו שם (הגר מתגייסת? מאיה מתעשתת?) לא היו מביישות אופרת סבון, ואת זה אפילו אלון אבוטבול המצוין לא יכול היה להציל.

הסתמית: "פאודה"

הפרק האחרון, ששודר ממש לא מזמן, סיים עונה מעולה בצורה בנאלית ומתרפסת. כבר בדקותיו הראשונות קיבלנו חתיכת אנטי-קליימקס, כשהפיגוע הגדול שתכנן אל-מקדסי בתל אביב סוכל. כל כך הרבה הכנה עשו לנו יוצרי פאודה לקראת הפיגוע הזה ובסוף הוא מסוכל ככה, בבוקר בהיר בתוך דירה ברמת גן? גם המשך הפרק לא הניב בחירות מתוחכמות. עידו, בנו של דורון, מאיים לירות באל-מקדסי אך לבסוף לא עושה זאת, ובמקום תפנית מעניינת קיבלנו עוד סוף צפוי וסתמי.

• המסך
• בנות
• פאודה
• הרמון
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בשבוע שעבר פנה הוושינגטון פוסט למבקרי תרבות שקטלו את "ביג לבובסקי" בעת שיצא לאקרנים ב-1998 ושאל אותם שוב מה דעתם על סרט הפולחן שהוליד את דת הדודאיזם (שלה מאות אלפי מאמינים ויותר מ-450 אלף כמרים מוסמכים). אותם מבקרים שכינו בעבר את הסרט "כאוטי ומתפנק" והאמינו שהוא נישתי ובר חלוף, נאלצו להתמודד עם הצפה חוזרת של הביקורות מלפני עשרים שנה ועם הפדיחה הגדולה. צריך להבין: מבקרי תרבות שואפים לכותרות נבואיות – וכל כישלון, זעיר או חרוץ, עשוי להוליד מבקר מת-מהלך, או במקרה הגרוע והמעיק יותר – רוטוויילר רגזן עם שיניים תותבות.

המקרה של "הרמון" מעט שונה. במקום פרספקטיבה של עשרים שנה – חלפו חודש ועשרה ימים; במקום התעמרות וחמיצות כללית – היו התענגות והכרזות בומבסטיות; במקום יוזמה עיתונאית כמו זאת של הוושינגטון פוסט – זהו וידוי עצמאי נטול אינטרסים, שמסתכם בכך ש"הרמון" היא מלודרמה ריקה, סחטנית ומטופשת שהפילה אותי בפח. והבדיחה הסלפסטיקית הזאת, מה לעשות, היא על חשבוני.

עוד כתבות מעניינות:
האם "בנות" שינתה את הטלוויזיה?
22 הסדרות הכי טובות שעומדות להגיע למסך
האיחוד של דנה מודן ואסי כהן הוא כל מה שחיכיתם לו, רק הפוך

הביקורת ההיאכמעט שקעה בלי הפרעות בארכיון הכתבות המתעדכן תדיר, אלא שהקמפיינרים של רשת השתמשו בהבחנות הפזיזות שנכתבו לאחר הצפייה בשני הפרקים הראשונים. "הרמון היא אולי הסדרה הכי טובה שנעשתה כאן בשנים האחרונות – שי סגל, Time Out", נכתב בחלקה העליון של כרזה דיגיטלית שאמורה לרענן את ההייפ ולעורר עוד בולמוסים בצופים פוטנציאליים שעוד לא זכו להרגיש את האפטר טייסט המר של הסדרה. זאת הייתה יכולה להיות הרמוניה נדירה בין שלושה צדדים – גוף מסחרי, גוף מבקר וקהל – אלמלא היה מדובר בתאונת שרשרת של תסריט שאין בו מיליגרם סאבטקסט, בימוי רצוף טעויות ועריכה שגם אופרת סבון בלויה הייתה דוחה על הסף.

הטלוויזיה המסחרית המפוצלת פיתחה מודל עסקי שמורכב מ-70% ריאליטי ובידור, 20% אקטואליה ופאנלים עבשים ו-10% סדרות מתוסרטות – מה שאמור למלא את הריק אצל הצופה הממוצע ולייצר כסף למפיקים. התמהיל זהה בערוצים 12 ו-13, אך בזמן שקשת מצליחה להיחלץ מהיעדר עומק עם "להעיר את הדב" האווירתית, רשת מאכזבת עם התסריט הגרוע ביותר שאפשר היה לחבר לסדרה בהשראת הכת של גואל רצון – אולי הסיפור החדשותי הכי מפותל, סקסי ומטלטל שיצא בישראל של שנות ה-2000.

אחת הבחירות התסריטאיות שהטעו אותי להאמין ש"הרמון" תהיה אפית ברגעיה האנושיים והדרמטיים, היא הבחירה לפתוח את הפרק הראשון במשפחה הכל-ישראלית שנאלצת להתמודד עם עזיבת האחיות לכת. נקודת המבט החיצונית, הקונפורמיסטית, שמבקרת בעין חשדנית את הקואופרטיב, היא לא צפויה. זאת בעיקר בגלל שהיא דוחקת את הצורך האובססיבי להבין "מה היה שם" או "מה משך את הנשים לאדם הזה" – שתי תהיות שאמורות לפשט סיטואציה מורכבת, אינדיבידואלית ותלוית נסיבות, והניסיון לענות עליהן נועד להיכשל מראש. אלא שהעיסוק בהורים, שיכול היה להיות מורט עצבים, הגיע למבוי סתום והסתכם במצג ייסורים רדוד.

המאבק האפשרי בין שני שלטונות אב – אחד נורמטיבי והאחר פוליגמי – היה יכול להציל את הסדרה מעצמה ולטשטש בעיות אחרות, אבל הוא הסתיים בטרם עת בעקבות תבוסתו המבוססת בקושי של יואל (יורם טולדנו). עוד בעיות בתסריט – ויש לא מעט (זהירות, ספוילרים): ההתפכחות של מאיה קרתה במחי יד, אחרי שבעה פרקים רצופים בהם האשימה את אביה באינוס וסירבה להגיע להלוויית אמה; הגר, שאמורה להיות דמות מפתח סמי-דעתנית ולשבור את ההיפנוזה שנבנתה בבינוניות רטורית בלתי נסלחת, מתגלה כפסיבית וקלה לשכנוע; תמר, על תקן פינוקיו ("אני רוצה להיות כמו כולם"), לא מצליחה להילחם בקרייבינג למקדונלד'ס לפני טקס הקדושה – כי מקדונלד'ס, מתברר, הוא הסממן המקורי מכל ל"נורמלי"; ניסיון הרצח של תמר במקווה – למה זה קרה? איך דברים התפתחו כל כך מהר? כיצד אריאל ומאיה חיברו כל כך הרבה נקודות במקביל? ומה נסגר עם העובדים הסוציאליים? איך זה שאריאנה, כנראה אשתו של שבתאי, היא העובדת הסוציאלית שמטפלת בתיק שלו?

הכשלים לא נעצרים כאן: למה כמעט כל סצנה של אריאל מסתיימת בשבירה ליטרלית של הכלים? איך זה שכל איסוף של נשות הבית – על פי הוראת שבתאי – מתרחשת בשני אופנים: או שמגיעות חמש עד שבע נשים, או שנדחסות יותר מארבעים? הניצבות בבית, שאמורות לתת תחושה של עומס, נראות כמו רוחות מהלכות ולא מוסיפות שום נפח ויזואלי. אף אחד לא שם לב לזה בחדר העריכה? למה בפרק האחרון, בעוד התכנסות מתישה, יש גבר בגופיה שמצטרף למניין? ומעל הכל – מעל דברי התוכחה המטופשים של שבתאי, מעל תהילה שתפסה תנומה במרפסת של השכנים לאחר שסולקה מהבית, מעל הגיוס של הגר לצבא (שהוא עוד סמל משעמם להתנרמלות) – "הרמון" סבלה מההתמודדות המרומזת הכי גרועה בהיסטוריה עם נושא גילוי עריות.

אפשר לפשל באחוזים, אפשר גם לטעות בצורה דרמטית בכתיבה אם יש מרכיבים אחרים שמפצים על הבעיות – כמו בימוי מפעים או עריכה שמכתיבה את הקצב וכדומה. אבל "הרמון" לא הצליחה לשאת את הריקנות של עצמה ואת הכישלון של היוצרים לזקק ריאליזם או עימות טלוויזיוני משכנע לתוך העיבוד שנעשה לסיפור של רצון. יש שם כלום עם כלום ואת אלון אבוטבול שרק כמעט מצליח להציל את הדמות המצ'וקמקת של שבתאי צדיק.

הרבה אנשים צריכים לאכול עכשיו את הכובע – אז התחלתי.

"הרמון", כל הפרקים באתר רשת

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

[interaction id="5a9ba07fa7bac429f83f19ef"]

• המסך
• הרמון
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לקואופרטיב של גואל רצון יש את כל המרכיבים של סיפורי כתות מורטי עצבים; אלה שמתארים משיכה מאגית לאיזשהו חופש בדוי תמורת – וזה לא מקרי – החופש. אפשר לפרק אותם יחסית בקלות: פוליגיניה בקהילה סגורה, מבודדת ופטריארכלית, גבר שמשח את עצמו, 21 נשים ו-50 ילדים המכונים "בני האלוהים". הסיפור הזה, מפעים ככל שהיה בישראל של שנת 2009, עובד לספר אוטוביוגרפי על ידי אחת מנשותיו ("נביעת אמת – חיי בצל גואל רצון"), סוקר מכל זווית והזכיר לא מעט התרחשויות שכבר נראו בעבר בטלוויזיה האמריקאית.

אין עוררין על כך שהפוליגמיה מרתקת, בטח כשבוחנים את תתי הסוגים בה (פוליגיניה, ביגמיה, טריגמיה, פוליאנדריה ופוליאמוריה) – אלא שהנטייה המידית היא להתעסק אך רק בצד האפל והמוכר שלה, שכולל לרוב ניצול ושיעבוד. בשאר הסוגים קשה יותר וסקסי פחות לגעת (וזה חבל – טלוויזיה על ריבוי אהבות יכולה להיות הרבה יותר מרק טלוויזיה היפית).

כמו מרבית היצירות שעוסקות בפוליגמיה, גם "הרמון" בחרה בפוליגיניה וכמעט ירתה לעצמה ברגל. מצד אחד, זה נושא שקשה לשבוע ממנו כי הוא נמצא במרחק שנות אור מהמונוגמיה ויש בו מטענים פסיכולוגיים שכיף לפרק. מצד שני, מה עוד נשאר להגיד על מנהיגי כתות נרקיסיסטים, בועלי נשים, נצלנים ומניפולטורים? יוצרי "הרמון" (ענת ברזילי, הדר גלרון וגדי טאוב) לקחו את הסיפור של רצון ועשו מהלך מעניין – פתחו במערכה שעוסקת במשפחה הננטשת: אמא, אבא ושתי בנות (אסי לוי, יורם טולדנו, חן אמסלם ונועם לוגסי) שנקלעים לחיי כת, מרצון או בכפייה. האחות הגדולה מושכת את האחות הקטנה לקומונה, האם חסרת אונים – מנסה להתקרב לבנותיה ונכשלת, האב מאבד את עשתונותיו ומסתבך עם החוק, ומכאן הסיוט רק מתחיל.

לצד הסאגה המשפחתית הזאת ישנה משפחה נוספת, מרובת נפשות. עשרים נשים, המוני ילדים, בן בכור שלא ברור אם מסתייג או מעריץ את אביו וראש הכת, שבתאי צדיק (אלון אבוטבול, באחד התפקידים המדויקים בקריירה שלו) – שלא רק מנצח על הטריטוריה, אלא ממציא שוב ושוב את המנגנון שמשאיר אותו בעל סמכות בלעדי. יש לו ארסנל עצות לחיים, הוא חביב, פילוסוף, אלוהים איתו וכל אלה מעניקים לו את המנדט להטיף לרוחניות על פי הפרשנות הייחודית שלו. התודעה האנושית, בשבילו, היא כלי שליטה.

הדמות של אבוטבול לא חדשנית, אבל המשחק המצוין נותן לה נפח ריאליסטי – הוא יגיד לכם לקפוץ, ואתם תקפצו. הכוחות של שבתאי מתבטאים בעיקר ביכולת שלו להכניס אנשים להיפנוזה, בזכות רטוריקה שנכתבה היטב ומבוצעת בקפדנות. המבנה הפטריארכלי מוצק ובלתי שביר – והוא מתקיים במקביל לעוד שלטון אב, נורמלי לכאורה, שטולדנו עומד בראשו. בשני הפרקים הראשונים, במקום להתרכז בנשים שמתייסרות ללא ידיעתן, הגברים נמצאים במרכז. האחד מולך, השני מאבד הכל ומגיע לסף דעתו – שניהם מנסים לשלוט בחיי הנשים הסובבות אותם, בהצלחה יתרה או בכישלון מייאש.

השאלה שבדרך כלל מרחפת מעל סיפורי כתות היא אם נשות הקומונה בחרו בדרך החיים הזאת בצלילות הדעת או שהן קורבנות של השיטה. הפעם היא נמצאת מחוץ ל"הרמון" מתוך ידיעה ברורה שאין לה תשובה קלה. הנשים של שבתאי שונות אחת מהשנייה, בדיוק כפי שהיו נשותיו של גואל רצון. המנגנון הוא מקולקל, בכך אין ספק, אבל הנשים מובלות על ידי טריגרים שונים, ונראה שרק בחלק מהמקרים הסיבה קשורה לחוסר היכולת להתמודד עם האי-הסדר של העולם החיצון. בנוסף, וזה חלק קריטי בתסריט, לא לכולן יש מעמד של פילגשות. בהמשך "הרמון" תצטרך להראות, ברגישות שכבר הוכיחה, טריגרים נוספים.

מעבר לתסריט, שמפרק מטענים פסיכולוגיים כמו מטעני נפץ בעדינות מופתית, ולצילום שאחראי לא מעט למלאכת ההיפנוזה של שבתאי, ניצבים השחקנים – בהם שני קליין, שירה האס, דוד שאול, רומי אבולעפיה (שב"שבתות וחגים" שיחקה את בתו של אבוטבול, ועכשיו מגלמת את אחת מנשותיו), אמסלם, לוגסי, לוי, טולדנו וכמובן אבוטבול עצמו – שתצוגת המשחק שלהם מרהיבה והופכת את העלילה לקשה לעיכול.

בשני הפרקים הראשונים התסבוכות המשפחתיות, שמתערבבות זו בזו לא מרצון, מתחילות לגלוש גם למוסדות הרווחה – וכאן "הרמון" מרוויחה לראשונה נקודות על חדשנות. הסיפור האנושי מוכר, אבל מה קורה כשהמדינה מתערבת ומתגלה לא רק כחסרת תועלת, אלא גם כשבויה במנגנון? אם "הרמון" תוסיף לרדת לבור העמוק-עמוק הזה, היא עשויה להתגלות לא רק כמצוינת, אלא כאחת הסדרות הטובות ביותר שנראו בטלוויזיה המסחרית בשנים האחרונות.

• המסך
• אלון אבוטבול
• הרמון
• תרבות