"הרמון" היא אולי הסדרה הכי טובה שנעשתה כאן בשנים האחרונות

לקואופרטיב של גואל רצון יש את כל המרכיבים של סיפורי כתות מורטי עצבים; אלה שמתארים משיכה מאגית לאיזשהו חופש בדוי תמורת – וזה לא מקרי – החופש. אפשר לפרק אותם יחסית בקלות: פוליגיניה בקהילה סגורה, מבודדת ופטריארכלית, גבר שמשח את עצמו, 21 נשים ו-50 ילדים המכונים "בני האלוהים". הסיפור הזה, מפעים ככל שהיה בישראל של שנת 2009, עובד לספר אוטוביוגרפי על ידי אחת מנשותיו ("נביעת אמת – חיי בצל גואל רצון"), סוקר מכל זווית והזכיר לא מעט התרחשויות שכבר נראו בעבר בטלוויזיה האמריקאית.

אין עוררין על כך שהפוליגמיה מרתקת, בטח כשבוחנים את תתי הסוגים בה (פוליגיניה, ביגמיה, טריגמיה, פוליאנדריה ופוליאמוריה) – אלא שהנטייה המידית היא להתעסק אך רק בצד האפל והמוכר שלה, שכולל לרוב ניצול ושיעבוד. בשאר הסוגים קשה יותר וסקסי פחות לגעת (וזה חבל – טלוויזיה על ריבוי אהבות יכולה להיות הרבה יותר מרק טלוויזיה היפית).

כמו מרבית היצירות שעוסקות בפוליגמיה, גם "הרמון" בחרה בפוליגיניה וכמעט ירתה לעצמה ברגל. מצד אחד, זה נושא שקשה לשבוע ממנו כי הוא נמצא במרחק שנות אור מהמונוגמיה ויש בו מטענים פסיכולוגיים שכיף לפרק. מצד שני, מה עוד נשאר להגיד על מנהיגי כתות נרקיסיסטים, בועלי נשים, נצלנים ומניפולטורים? יוצרי "הרמון" (ענת ברזילי, הדר גלרון וגדי טאוב) לקחו את הסיפור של רצון ועשו מהלך מעניין – פתחו במערכה שעוסקת במשפחה הננטשת: אמא, אבא ושתי בנות (אסי לוי, יורם טולדנו, חן אמסלם ונועם לוגסי) שנקלעים לחיי כת, מרצון או בכפייה. האחות הגדולה מושכת את האחות הקטנה לקומונה, האם חסרת אונים – מנסה להתקרב לבנותיה ונכשלת, האב מאבד את עשתונותיו ומסתבך עם החוק, ומכאן הסיוט רק מתחיל.

לצד הסאגה המשפחתית הזאת ישנה משפחה נוספת, מרובת נפשות. עשרים נשים, המוני ילדים, בן בכור שלא ברור אם מסתייג או מעריץ את אביו וראש הכת, שבתאי צדיק (אלון אבוטבול, באחד התפקידים המדויקים בקריירה שלו) – שלא רק מנצח על הטריטוריה, אלא ממציא שוב ושוב את המנגנון שמשאיר אותו בעל סמכות בלעדי. יש לו ארסנל עצות לחיים, הוא חביב, פילוסוף, אלוהים איתו וכל אלה מעניקים לו את המנדט להטיף לרוחניות על פי הפרשנות הייחודית שלו. התודעה האנושית, בשבילו, היא כלי שליטה.

הדמות של אבוטבול לא חדשנית, אבל המשחק המצוין נותן לה נפח ריאליסטי – הוא יגיד לכם לקפוץ, ואתם תקפצו. הכוחות של שבתאי מתבטאים בעיקר ביכולת שלו להכניס אנשים להיפנוזה, בזכות רטוריקה שנכתבה היטב ומבוצעת בקפדנות. המבנה הפטריארכלי מוצק ובלתי שביר – והוא מתקיים במקביל לעוד שלטון אב, נורמלי לכאורה, שטולדנו עומד בראשו. בשני הפרקים הראשונים, במקום להתרכז בנשים שמתייסרות ללא ידיעתן, הגברים נמצאים במרכז. האחד מולך, השני מאבד הכל ומגיע לסף דעתו – שניהם מנסים לשלוט בחיי הנשים הסובבות אותם, בהצלחה יתרה או בכישלון מייאש.

השאלה שבדרך כלל מרחפת מעל סיפורי כתות היא אם נשות הקומונה בחרו בדרך החיים הזאת בצלילות הדעת או שהן קורבנות של השיטה. הפעם היא נמצאת מחוץ ל"הרמון" מתוך ידיעה ברורה שאין לה תשובה קלה. הנשים של שבתאי שונות אחת מהשנייה, בדיוק כפי שהיו נשותיו של גואל רצון. המנגנון הוא מקולקל, בכך אין ספק, אבל הנשים מובלות על ידי טריגרים שונים, ונראה שרק בחלק מהמקרים הסיבה קשורה לחוסר היכולת להתמודד עם האי-הסדר של העולם החיצון. בנוסף, וזה חלק קריטי בתסריט, לא לכולן יש מעמד של פילגשות. בהמשך "הרמון" תצטרך להראות, ברגישות שכבר הוכיחה, טריגרים נוספים.

מעבר לתסריט, שמפרק מטענים פסיכולוגיים כמו מטעני נפץ בעדינות מופתית, ולצילום שאחראי לא מעט למלאכת ההיפנוזה של שבתאי, ניצבים השחקנים – בהם שני קליין, שירה האס, דוד שאול, רומי אבולעפיה (שב"שבתות וחגים" שיחקה את בתו של אבוטבול, ועכשיו מגלמת את אחת מנשותיו), אמסלם, לוגסי, לוי, טולדנו וכמובן אבוטבול עצמו – שתצוגת המשחק שלהם מרהיבה והופכת את העלילה לקשה לעיכול.

בשני הפרקים הראשונים התסבוכות המשפחתיות, שמתערבבות זו בזו לא מרצון, מתחילות לגלוש גם למוסדות הרווחה – וכאן "הרמון" מרוויחה לראשונה נקודות על חדשנות. הסיפור האנושי מוכר, אבל מה קורה כשהמדינה מתערבת ומתגלה לא רק כחסרת תועלת, אלא גם כשבויה במנגנון? אם "הרמון" תוסיף לרדת לבור העמוק-עמוק הזה, היא עשויה להתגלות לא רק כמצוינת, אלא כאחת הסדרות הטובות ביותר שנראו בטלוויזיה המסחרית בשנים האחרונות.