אחרי כמעט חודשיים של מלחמה הייתם חושבים שנתרגל למגוון המוזרויות שהיא הכניסה לחיינו – ועדיין, לא הייתי לגמרי מוכנה למופע דראג שמתחיל עם הסבר מה עושים במקרה של אזעקה. עוד לפני כן, קשה לומר שמופע ההתרמה מבית ההיסטריקה שואו, שכל הכנסותיה ייתרמו לשיקום יישובי העוטף, הוא אירוע סטנדרטי. הקהל של אריקה היסטריקה ג'נדריקה מיס אמריקה רגיל להופעות בקלאבים, וקיבל הפעם הופעה מוקדמת (פתיחת דלתות בשמונה וחצי), עם מקומות מסומנים, באולם תיאטרון. ולא סתם תיאטרון – אירוח במשכנו הזמני של תיאטרון הסמטה בקאנטרי גורן-גולדשטיין שבשכונת קריית שלום. בתור לכניסה נשמעו התמרמרויות מסוגת "זה רציני?!", ובתוך האולם אחד הצופים שאל את החבר שלצידו "אז רגע, הכל יהיה רק שירים של הצבא?".

ואכן, הפרפורמריות עלו לנאמבר הפתיחה במדי צבא ועקבים שחורים – ג'נדריקה הצטיידה גם בכומתת נשים וינטאג'ית – כדי לפתוח את הערב. האווירה ברוח "הלהקה", סולמות והכל, אבל במקום ליפסינק ל"שלווה" או "קרנבל בנח"ל", קיבלנו את הפתיח של "השיר שלנו" בעונות 3 ו-4 הצבאיות. הערב כולו היה בסימן מחווה לדרמה היומית המיתולוגית, ו-"השיר שלנו" היא בחירה מתבקשת לאללה למופע דראג – היא קאמפית, משוגעת, זכורה ואהובה גם שנים אחרי שירדה מהאוויר, והיא כמובן מוזיקלית. כל מה שמופע דראג צריך, ודרך עקיפה וחכמה לחגוג את הלוקאל-פטריוטיות בצורה קלילה וכיפית.

המוזרות המסוימת של האירוע המסוים הזה בלוקיישן המסוים הזה לא זכתה להתעלמות מצד המנחה ג'נדריקה, שציינה שהיא רגילה לקלל חופשי בסטנדאפ שלה ובכל הבלחה לקטע הנחייה חדש שאלה את הקהל כמה קללות נפלטו לה לאורך הערב. אז אולי לא היו הרבה קללות, אבל זה היה רחוק מאוד מלהיות ערב רציני ומעונב. הקומדיה עדיין קווירית וחסרת גבולות, הבדיחות על סמים, מסיבות וקינק עדיין שם והיו גם המון, המון בדיחות פנימיות על המשתתפות בערב ועל קהילת הדראג בכלל.

ובכל זאת, לפעמים הייתה גם התייחסות למצב. נניח, כשהמשתתפות רקדו לצלילי"חראעלהחמאס", להיט האינסטגרם של אושיית הרשת האהובה אוריאן ספיבק ("שהיד מתחרפן, נעשה לו פן"). קצת אחר כך, כשג'נדריקה סיפרה שנינט מסננת אותה למרות שיש לי וי כחול "אמיתי, לא כמו של אוריאן ספיבק שקנתה", ספיבק השיבה מהקהל "לפחות יש לי כסף".

העיקר פה הוא, כאמור, המחווה ל"שיר שלנו", עם כל הלהיטים המתבקשים. לואי פולר הציגה נאמבר מצוין בשילוב בובות של "יוםיבוא", גרסת נינט ונועה בבית המשפט, בעוד האורח המפתיע שחר טבוך ביצע גרסה משלו ל"בלדה שלי עלייך", בלי לשכוח לציין ש"הבלדה שלי עלייך תמיד תישאר עלייך למרות שאני אוהב בנים". היו גם שני ביצועים שונים ללהיט הכי גדול של הסדרה, "האור בחיי". האחד, בביצוע מיס אינדיה, היה ליפסינק לגרסה הפופית של נועה שחר, בעוד השני היה גרסה בביצוע לייב, קברטי ואלגנטי, של אריקה ג'נדריקה, בליווי רקדנית עם צרור בלונים צהובים שעזרה לחבר בין שיר הגעגוע לסנטימנט הציבורי. נאמבר אחר שנגע במצב היה הליפסינק של רג'ינה ג'ונג' ל"גן נעול", בביצוע תמרה וייס ורני אביב כמובן. התפאורה דימתה גן ילדים מבולגן – מראה רגיל למדי עד ה-7 באוקטובר, והיום כזה שמהדהד אימה ואסון – והסתיימה כמתבקש בכיתוב Bring Them Home.

הליינאפ כלל גם מערכונים שהצדיעו לרגעים מיתולוגיים מהסדרה, בהם תקרית הכריזה של נועה שחר ודנה שניר או התקף האלרגיה ממנגו של רני אביב. הכל, כמובן, בגרסת דראג רחוקה מאוד מהמקור. כך יצא שהצעד כנראה הכי מלודרמטי בסדרה – ההתעוררות של תמרה וייס מתרדמת ללא זיכרון של אהובה רני – הפך למערכון המצטיין של הערב. עם זאת, רגע השיא של הערב בכלל הגיע ברגע אחר, כשלבמה עלתה באיחור אופנתי חנה לסלאו AKA כוכבת הסדרה האמיתית נעמי השחר. מי בכלל צריך את נינט?

גם כשהנאמברים לא נגעו ב"שיר שלנו" הם נשאר על טהרת המוזיקה הישראלית. פראו מרלן, נניח, סיפקה את אחד מרגעי השיא של הערב עם ליפסינק מחשמל ל"עולה על שולחנות" של מארינה מקסימיליאן. רגע שיא אחר נרשם כשטלולה בונט הנפלאה הגיעה להתארח עם נאמבר נוגע במיוחד של "חזקה מהרוח" האלמותי של גלי עטרי. את ההופעה היא הקדישה לננסי שניידר, שהלכה השבוע לעולמה בגיל 72. שניידר הייתה אחת הדמויות החלוציות והמשמעותית בקהילה הגאה בישראל, כאחת הנשים הטרנסג'נדריות הראשונות בארץ, אישה אמיצה, מרגשת ומלאת חיים שמעולם לא חששה לתבוע את מקומה ולדרוש את הכבוד המגיע לה ולחבריה וחברותיה לקהילה. בונט הוסיפה שאם לחברתה האהובה היה מסר להעביר לקהל ברגע הזה בזמן, המסר היה שהחיים הם לא חזרה גנרלית, ולכן צריך לחיות כל יום במלואו, באהבה ובגאווה.

אז עם כל המוזרות שבדבר, המופע הזה היה בדיוק מה שהקהל חובב הדראג צריך בימים כמו אלה – נוסטלגיה מחממת לב, הרמות, לוקים יפים, שפגאטים וטריקים, ליפסינק משובח ונגיעה של רצינות ורגש פה ושם. מופע שמצד אחד לא מתעלם מהתחושות הקשות של התקופה, ומצד שני לא מבזבז זמן ואנרגיה על האמירות האנטי ישראליות של מלכות דראג בעולם (הייתה רק בדיחה אחת על "קווירז פור פלסטיין", וגם אותה היה קל לפספס ברגע של חוסר ריכוז). היה כאן רצון ברור לחגוג את התרבות הישראלית, בלי לוותר על הזהות הייחודית של הקהילה ובלי קלישאות ברוח "ביחד ננצח". וכמובן, בלי אזעקות, ותודה על זה, כי לגמרי שכחנו איפה אמרו שנמצא המרחב המוגן.

• ❤ תל אביב
• ❤ תרבות
• תל אביב נרתמת
• דראג
• השיר שלנו

• Facebook
• Twitter
• Email

השבוע לפני עשור ירדה מהמסך הדרמה המוזיקלית היומית "השיר שלנו", אירוע שהותיר אלפי בני עשרה עם חלל לו"זי אימתני בשעות הערב המוקדמות, ושלח את נינט טייב להגשים את מאוויה המוזיקליים הנסתרים ולגלות עצמה מחדש כגרופית של ג'ף באקלי. עשר השנים הללו מכשירות את הקרקע למבט רפלקסיבי על רוח התקופה ההיא בטלוויזיה הישראלית, שהיוותה יותר מכל את תור הזהב של הדרמות היומיות בשתי חברות הכבלים המתחרות: "השיר שלנו" ב־yes ושרשרת הטלנובלות בהפקת משפחת פארן ב־HOT ("טלנובלה בע"מ", "משחק החיים", "האלופה"). אז מה קורה כשלוקחים קבוצות צעירות ורעננות של תסריטאים, בוגרי חוגים אקדמיים לטלוויזיה ולקולנוע, ונותנים להם לנפק 113 פרקים בעונה? דברים הזויים ומופלאים, מתברר.

בקדמת הבמה, שנות ה־2000 סימנו בעיקר את פריחתה של הדרמה הישראלית האיכותית. אלה היו השנים של "שבתות וחגים", "הבורגנים" ו"בטיפול", שעליהן היו מופקדים יוצרים מנוסים כגון רני בלייר, ארי פולמן וחגי לוי. אבל כפי שקורה לעתים קרובות, בזמן שהם היו עסוקים בשימור הפסאדה חמורת הסבר הזו, בז'אנרים נחשבים פחות, למשל הדרמה היומית, הרשו לעצמם יוצרים, בהם סיגל אבין ואורי גרוס, לשלח את הרסן היצירתי ולרקוח טקסטים על טוהרת הציניקניות הפוסט מודרנית. כל עוד הכסף המשיך להתגלגל (ואיך לא יתגלגל? נוכחותם בקאסט של השמות הכי חמים דאז – נינט טייב ושות' – הבטיחה זאת) והבוסים הגדולים מהכבלים היו מרוצים, היה אפשר לעשות שטויות ללא הגבלה.

>>20 הסדרות הישראליות הטובות בכל הזמנים

כך הפציע למסך הישראלי ז'אנר של טלנובלות מודעות לעצמן, המכילות שפע של הומור עצמי ומוכנות לנצל כל הזדמנות כדי לשבור את הקיר הרביעי. "טלנובלה בע"מ" הייתה טלנובלה שעסקה במישרין בתנאים המטורללים שבתוכם צומחות טלנובלות ("אתה יודע איזה קשה זה לזכור כל הזמן משפטים קצרים שחוזרים על עצמם?", אומרת דנה בלום, הלוא היא יעל בר זוהר, בשמה של יעל בר זוהר, חלוצת הז'אנר בישראל) בלי לחסוך בביקורת על נצלנות התעשייה המתעדפת את הבלונד לפני כישרון המשחק; באותה הרוח, הסכיזופרניה של המפיק נפתלי אונגר (בגילומו של שרון אלכסנדר) היא בבחינת לעג מקודד כלפי קברניטי התעשייה (המכסים על שיגעונות לא מעטים משלהם) והפניית זרקור להפרעות האישיות המטופחות על ידי עולם הבידור, ארבע שנים לפני שדודו טופז התאבד בתא המעצר. מעבר לכך, הסדרה הייתה משופעת בקריצות לסדרה המתחרה ("זמר לך" כגרסה פרודית ל"השיר שלנו"), וסיפור המסגרת – החלפת שחקנית ראשית בטלנובלה – היא רפרור שקוף למעשה ההפקה של טלנובלה קודמת של אותו הערוץ, "משחק החיים" (כשלעצמה פרודיה על עולם המשחק), שבה בקי גריפין הוחלפה בתום יום צילום אחד בלירון ויסמן.

"השיר שלנו" הייתה זו שהצליחה להביא את רוח הרפלקסיה והשטות לשיאה. הנערים שהתבגרו להורים מנויי yes לא שוכחים את התפנית שהגיעה בתחילת העונה השלישית, תעלול עלילתי שקורא תיגר אפילו על העונה ההיא ב"דאלאס" שהייתה כולה חלום של פאם: נינט וזוהר מתנשקים מתחת לחופה, לפתע נחשפת המצלמה המתעדת אותם, הבמאי אומר "קאט" ומתברר ששתי העונות הראשונות של "השיר שלנו", שעסקו באקדמיה למוזיקה של ירדנה טמיר (שהייתה בעצמה מצולמת לתכנית ריאליטי סטייל "תהילה"), היו למעשה סדרה מבוימת, שהיא עצמה מובלעת בתוך סדרה מבוימת – "השיר שלנו". על אותו טריק, אגב, חזרו שנים מאוחר יותר ב־HOT בעונה האחרונה של דרמת הערפדים לנוער "חצויה", שנקראה "חצויה – הסיפור האמיתי" וגם היא התייחסה לאירועי העונות הקודמות כסדרת טלוויזיה וצללה לתוך המתרחש מאחורי הקלעים.

מעבר למשחקים בעלילת המסגרת, הפורמט המוזיקלי של "השיר שלנו" אפשר לה לקחת אתנחתות פרועות במיוחד (בדומה לסדרות האיכות הבריטיות של דניס פוטר, למשל "הבלש המזמר", גם כאן הדמויות היו יכולות לשיר את כל הדברים שהן לעולם לא היו יכולות לומר). הדוגמה הזכורה ביותר היא "השיר של יויו", שהוקלט עם דנה אינטרנשיונל ("מאמי, עברית פליז, זה בית דין ולא MTV" – לפחות תשע שנים לפני "פה זה לא אירופה"!) על הלחן של "בוהמיין רפסודי" והיה שנון לפחות כמו מה שעשו איתו לאחרונה ב"ארץ נהדרת" בהקשר של פרשת אלאור אזריה.

הדברים הללו לא נוצרו בתוך המרחב ההרמטי ועתיר הרפרנסים של יוצרים כמו וודי אלן או גארי שנדלינג, אלא בלב המיינסטרים הישראלי. אלו היו דרמות שסחטו רייטינג משידורי החדשות גם בימים שבהם בוצע יותר מפיגוע אחד. יכול להיות שקיומן של דרמות האיכות פטר את הטלנובלות מאחריות ומפיקוח חמור יתר על המידה, יכול להיות שימי האינתיפאדה הפכו אותנו למכורים לטראש זמין ומודע לעצמו, ואפשר שז'אנר אופרת הסבון נועד מעיקרו להיות חופשי ממגבלות כאלה. כך או כך, אחרי "השיר שלנו" הדרמות היומיות נעלמו מהמסך והוחלפו בדרמות שבועיות ומוקפדות שזועקות "איכות", ומתיימרות לעמוד בסטנדרטים של חברות הכבלים האמריקאיות – הרבה סדרות שהומור עצמי לא יזיק להן בכלל.

[interaction id="58fdd10ccb4fa6890817c91f"]

• המסך
• השיר שלנו
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני 10 שנים בדיוק ירדה מעל מסך הטלוויזיה הסדרה הכי מוגזמת, מופרכת, דרמטית ומושקעת שהייתה פה. טלנובלה אמיתית, עם ארבע עונות ומאות פרקים יומיים ויותר טוויסטים בעלילה מכדי לספור – "השיר שלנו".

כדי לתת לסדרה פורצת הדרך הזאת את הכבוד הראוי לה, הכנו חידון שיזכיר לכם אילו דברים משונים התרחשו על המסך שלנו רק לפני עשר שנים.

[interaction id="58fdd10ccb4fa6890817c91f"]

• המסך
• השיר שלנו
• תרבות