מופע התרמה בדראג: המחווה היפה ל"שיר שלנו" היתה יותר מנוסטלגיה

אחרי כמעט חודשיים של מלחמה הייתם חושבים שנתרגל למגוון המוזרויות שהיא הכניסה לחיינו – ועדיין, לא הייתי לגמרי מוכנה למופע דראג שמתחיל עם הסבר מה עושים במקרה של אזעקה. עוד לפני כן, קשה לומר שמופע ההתרמה מבית ההיסטריקה שואו, שכל הכנסותיה ייתרמו לשיקום יישובי העוטף, הוא אירוע סטנדרטי. הקהל של אריקה היסטריקה ג'נדריקה מיס אמריקה רגיל להופעות בקלאבים, וקיבל הפעם הופעה מוקדמת (פתיחת דלתות בשמונה וחצי), עם מקומות מסומנים, באולם תיאטרון. ולא סתם תיאטרון – אירוח במשכנו הזמני של תיאטרון הסמטה בקאנטרי גורן-גולדשטיין שבשכונת קריית שלום. בתור לכניסה נשמעו התמרמרויות מסוגת "זה רציני?!", ובתוך האולם אחד הצופים שאל את החבר שלצידו "אז רגע, הכל יהיה רק שירים של הצבא?".

ואכן, הפרפורמריות עלו לנאמבר הפתיחה במדי צבא ועקבים שחורים – ג'נדריקה הצטיידה גם בכומתת נשים וינטאג'ית – כדי לפתוח את הערב. האווירה ברוח "הלהקה", סולמות והכל, אבל במקום ליפסינק ל"שלווה" או "קרנבל בנח"ל", קיבלנו את הפתיח של "השיר שלנו" בעונות 3 ו-4 הצבאיות. הערב כולו היה בסימן מחווה לדרמה היומית המיתולוגית, ו-"השיר שלנו" היא בחירה מתבקשת לאללה למופע דראג – היא קאמפית, משוגעת, זכורה ואהובה גם שנים אחרי שירדה מהאוויר, והיא כמובן מוזיקלית. כל מה שמופע דראג צריך, ודרך עקיפה וחכמה לחגוג את הלוקאל-פטריוטיות בצורה קלילה וכיפית.

לו יהי? היסטריקה שואו: השיר שלנו (צילום: יחסי ציבור)

המוזרות המסוימת של האירוע המסוים הזה בלוקיישן המסוים הזה לא זכתה להתעלמות מצד המנחה ג'נדריקה, שציינה שהיא רגילה לקלל חופשי בסטנדאפ שלה ובכל הבלחה לקטע הנחייה חדש שאלה את הקהל כמה קללות נפלטו לה לאורך הערב. אז אולי לא היו הרבה קללות, אבל זה היה רחוק מאוד מלהיות ערב רציני ומעונב. הקומדיה עדיין קווירית וחסרת גבולות, הבדיחות על סמים, מסיבות וקינק עדיין שם והיו גם המון, המון בדיחות פנימיות על המשתתפות בערב ועל קהילת הדראג בכלל.

ובכל זאת, לפעמים הייתה גם התייחסות למצב. נניח, כשהמשתתפות רקדו לצלילי "חרא על החמאס", להיט האינסטגרם של אושיית הרשת האהובה אוריאן ספיבק ("שהיד מתחרפן, נעשה לו פן"). קצת אחר כך, כשג'נדריקה סיפרה שנינט מסננת אותה למרות שיש לי וי כחול "אמיתי, לא כמו של אוריאן ספיבק שקנתה", ספיבק השיבה מהקהל "לפחות יש לי כסף".

העיקר פה הוא, כאמור, המחווה ל"שיר שלנו", עם כל הלהיטים המתבקשים. לואי פולר הציגה נאמבר מצוין בשילוב בובות של "יום יבוא", גרסת נינט ונועה בבית המשפט, בעוד האורח המפתיע שחר טבוך ביצע גרסה משלו ל"בלדה שלי עלייך", בלי לשכוח לציין ש"הבלדה שלי עלייך תמיד תישאר עלייך למרות שאני אוהב בנים". היו גם שני ביצועים שונים ללהיט הכי גדול של הסדרה, "האור בחיי". האחד, בביצוע מיס אינדיה, היה ליפסינק לגרסה הפופית של נועה שחר, בעוד השני היה גרסה בביצוע לייב, קברטי ואלגנטי, של אריקה ג'נדריקה, בליווי רקדנית עם צרור בלונים צהובים שעזרה לחבר בין שיר הגעגוע לסנטימנט הציבורי. נאמבר אחר שנגע במצב היה הליפסינק של רג'ינה ג'ונג' ל"גן נעול", בביצוע תמרה וייס ורני אביב כמובן. התפאורה דימתה גן ילדים מבולגן – מראה רגיל למדי עד ה-7 באוקטובר, והיום כזה שמהדהד אימה ואסון – והסתיימה כמתבקש בכיתוב Bring Them Home.

בחייאת פשוט תביאו אותם בחזרה. מתוך מופע ההתרמה "היסטריקה: השיר שלנו". צילום: יעלי לאופגרבן

הליינאפ כלל גם מערכונים שהצדיעו לרגעים מיתולוגיים מהסדרה, בהם תקרית הכריזה של נועה שחר ודנה שניר או התקף האלרגיה ממנגו של רני אביב. הכל, כמובן, בגרסת דראג רחוקה מאוד מהמקור. כך יצא שהצעד כנראה הכי מלודרמטי בסדרה – ההתעוררות של תמרה וייס מתרדמת ללא זיכרון של אהובה רני – הפך למערכון המצטיין של הערב. עם זאת, רגע השיא של הערב בכלל הגיע ברגע אחר, כשלבמה עלתה באיחור אופנתי חנה לסלאו AKA כוכבת הסדרה האמיתית נעמי השחר. מי בכלל צריך את נינט?

גם כשהנאמברים לא נגעו ב"שיר שלנו" הם נשאר על טהרת המוזיקה הישראלית. פראו מרלן, נניח, סיפקה את אחד מרגעי השיא של הערב עם ליפסינק מחשמל ל"עולה על שולחנות" של מארינה מקסימיליאן. רגע שיא אחר נרשם כשטלולה בונט הנפלאה הגיעה להתארח עם נאמבר נוגע במיוחד של "חזקה מהרוח" האלמותי של גלי עטרי. את ההופעה היא הקדישה לננסי שניידר, שהלכה השבוע לעולמה בגיל 72. שניידר הייתה אחת הדמויות החלוציות והמשמעותית בקהילה הגאה בישראל, כאחת הנשים הטרנסג'נדריות הראשונות בארץ, אישה אמיצה, מרגשת ומלאת חיים שמעולם לא חששה לתבוע את מקומה ולדרוש את הכבוד המגיע לה ולחבריה וחברותיה לקהילה. בונט הוסיפה שאם לחברתה האהובה היה מסר להעביר לקהל ברגע הזה בזמן, המסר היה שהחיים הם לא חזרה גנרלית, ולכן צריך לחיות כל יום במלואו, באהבה ובגאווה.

לחשוב על החיים לרגע. מתוך מופע ההתרמה "היסטריקה: השיר שלנו". צילום: יעלי לאופגרבן

אז עם כל המוזרות שבדבר, המופע הזה היה בדיוק מה שהקהל חובב הדראג צריך בימים כמו אלה – נוסטלגיה מחממת לב, הרמות, לוקים יפים, שפגאטים וטריקים, ליפסינק משובח ונגיעה של רצינות ורגש פה ושם. מופע שמצד אחד לא מתעלם מהתחושות הקשות של התקופה, ומצד שני לא מבזבז זמן ואנרגיה על האמירות האנטי ישראליות של מלכות דראג בעולם (הייתה רק בדיחה אחת על "קווירז פור פלסטיין", וגם אותה היה קל לפספס ברגע של חוסר ריכוז). היה כאן רצון ברור לחגוג את התרבות הישראלית, בלי לוותר על הזהות הייחודית של הקהילה ובלי קלישאות ברוח "ביחד ננצח". וכמובן, בלי אזעקות, ותודה על זה, כי לגמרי שכחנו איפה אמרו שנמצא המרחב המוגן.