אופנת רחוב: האם אנחנו מפגינים יותר ומשפיעים פחות?
מבט בפייסבוק ייתן לכם את התחושה שבישראל 2016 כולנו כל הזמן ברחובות, מפגינים. האם מדובר באינפלציה שלילית או בדרך אמיתית לשנות פה דברים?
"חלאס, עוצרים את ממשלת הטירוף – חוזרים לרחוב", קראה כותרת האירוע בפייסבוק לפני שבוע והזמינה אותנו לצאת ולשנות את המציאות, שוב. בפועל, פקדו במוצאי שבת הקודמים את כיכר הבימה מאות בודדות של אנשים. האלפים שהצהירו ברשת שיבואו מצאו מקום אחר לפתוח בו את השבוע.
שנת 2011 נחקקה לנצח בהיסטוריה של מדינת ישראל: האביב הערבי היה אז בשיאו ורוחות מהפכה נשבו על האנשים, שיצאו מהבית אל הרחובות, מאוחדים. לא הרבה דברים הצלחנו להשיג אז, אבל אחד ההישגים המשמעותיים שנרשמו היה "יצירת שינוי תודעתי חברתי". ואכן, נדמה שישראל מודל 2016 תפסה את הקטע ויוצאת להפגין כמעט על כל דבר, או לפחות מצהירה כך בפייסבוק. ההפגנות, משמאל ומימין, הפכו תכופות יותר, אך גם קטנות יותר ומגובשות פחות, ועל חלקן אין איש שומע.
המדריך למפגין המתחיל: אם כבר מפגינים, לפחות תעשו את זה נכון
"לתחושתי הפגנות נשחקו והערך שלהן ירד", אומר צ'רלי ביטון, שועל מחאות ותיק ומי שזכור מימי הפנתרים השחורים. "בזמננו כל הפגנה נרשמה בהיסטוריה. עכשיו כל שבוע עושים שתיים־שלוש הפגנות, אף אחד לא זוכר על מה ולמה ומי ארגן. כל אקטיביסט שמחליט כיום לעשות הפגנה בשם עצמו – זה בעיה, כי ההפגנות מאבדות מכוחן. יש דרכים אחרות להשפיע – ולא חייבים להפגין על כל דבר".
"זה נראה כאילו קבוצה קטנה של פעילים מפגינה על ריק ואין לה קהל – והפעולה הזאת כאילו הולכת לאיבוד", אומרת ד"ר יעל ברדה מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. "אבל זה נכון אך ורק אם אנחנו מאמינים שאין משמעות לפעילות באופוזיציה. ריבוי הפגנות במערכת דמוקרטית מתפקדת בא לבנות מהלכים פוליטיים, ומצביע על האמונה האזרחית שהדמוקרטיה חיה ובועטת. הקול שאומר שאם יש הפגנה של 200 איש זה לא שווה כלום – הוא קול שמרגיש שנאבקים לא על סדר עדיפויות מדיני או חברתי, אלא על המשטר הדמוקרטי ועל האפשרות להשמיע קול כלשהו בכלל".
כיכר העיר בפייסבוק
אם פספסתם את ההזדמנות להיות דמוקרטים בשבת הקודמת אל דאגה – בשבת הקרובה (28.5) תהיה לכם הזדמנות לצאת מהדירה, הפעם למען חיזוק האופוזיציה. נכון לרגע כתיבת הכתבה יותר מ־1,500 איש הצהירו בפייסבוק על השתתפותם בהפגנה שזכתה לשם"בונים התנגדות – בונים אופוזיציה – בונים דרך אחרת בישראל | نبني مقاومة – نبن". הילה אלוני, מיוזמי ההפגנה הקרובה, לא רואה סתירה בין ההתארגנויות הפיזיות לבין ההצהרות עליהן בחסות הטכנולוגיה. "גם כשכותבים בפייסבוק וגם כשנמצאים ביחד אלפים – מה שאני מקווה שיקרה במוצאי שבת – זה מחזק את הקול השפוי, וגם אם זה לא משפיע עכשיו, זה משפיע בטווח הארוך".
יש הבדל בין לעשות אטנדינג בפייסבוק לבין לצאת לרחוב. אלפי אנשים מצהירים שהם באים ובפועל יש מאות אחדות.
"מאות אחדות זה לא עניין של מה בכך. זו הייתה הפגנה שאורגנה מעכשיו לעכשיו, ואני מקווה שהבאה תהיה גדולה באופן משמעותי".
מה אם בכל זאת לחצתם שכן אבל לחצו עליכם שלא? אומר אלי סולם, מנכ"ל התנועה לאיכות השלטון, לא חושש. "הרשתות החברתיות הפכו לכלי אדיר", הוא אומר. "לדף שלנו למשל יש כ־170 אלף עוקבים בפייסבוק, זה אומר שנוצר שיח סביב הדברים שאנחנו מעלים. כיכר העיר עברה לאינטרנט".
אז זה לא פסיבי להיות אקטיביסט מקלדת.
"להפך! כשאדם כותב פוסט, הוא נלחם בתופעה של הון־שלטון־עיתון. זה כבר סוג של הפגנה, הפגנת אי אמון – אני לא סומך עליכם, אני לא נותן למידע לעבור דרך פילטרים של בעלי הון ואינטרסים. הפגנת ענק גם עולה המון כסף, והריכוזיות במשק הובילה את הפילנתרופיה בארץ להשקיע בדברים שאכפת לטייקונים מהם, והפגנה גם מתפזרת ובאינטרנט זה נצחי. צריך להסתכל על מחאה בעידן החדש: יש הרבה אמצעים מלבד הפגנה שיכולים להוציא אנשים מהשלווה שלהם, ולא חייבים להוציא אנשים מהבית כדי שהם יהיו פעילים".
