אתם מכירים אותה בתור רובין באקלי, הנערה החריגה והסרקסטית-אך-חמודה של חבורת "דברים מוזרים". העולם הולך לקבל אותה עכשיו בתור מאיה הוק, מוזיקאית, ומסתמן שהיא הולכת להיות הרבה יותר מ"הבת של אומה תורמן ואית'ן הוק". קליפ נועז ופרובוקטיבי שהוציאה הוק אתמול לשירה החדש "Therese" הולך להפוך לסנסציית רשת בימים הקרובים ולא רק בגלל שהיא מופיעה בו בעירום חסר בושה.

יוטיוב, כפי שאפשר לראות כאן למעלה, כבר מונעת את האפשרות להציג את הקליפ באתרים מרוב שהוא נועז ומפתיע שהוא בכלל אושר להעלאה באתר הוידיאו השמרני. בקליפ נראית נערה עירומה מענגת את עצמה במושב האחורי של רכב נוסע, ומפה לשם היא מגיעה ליער ובו היא פוגשת נערות עירומות כמותה ומאיה הוק מובילה אותן בתהלוכה לילית של חופש ושחרור כל הדרך למה שקשה שלא לחשוב עליו כאורגיה עד שהן נתפסות. מה שרדיקלי במיוחד בקליפ הוא החזות המאוד צעירה של אחדות מהמשתתפות. אבל הסיפור מאחורי הקליפ קיצוני אפילו יותר.

את ההשראה לקליפ קיבלה הוק מיצירות אמנות של הצייר הצרפתי בלטוס (Balthus) שעמד בשנים האחרונות במרכזן של כמה סערות ציבוריות למרות שנפטר לפני יותר מעשרים שנה, משום שחלק מציוריו מציגים מה שיכול להיראות כמיניות מרומזת של נערות צעירות מאוד. ציור שעורר סערה כזו הוא "Therese Dreaming" שהוצג במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ומבקרים דרשו להסירו מהתערוכה, ובעקבות אותה סערה כתבה הוק את השיר שהוא המנון לזכותן של נערות להתעורר מינית. בארצות הברית של בית המשפט העליון המיזוגני זה לא הולך לעבור בשקט.

מאחורי הקליפ עומד הבמאי המוערך בריידי קורבט ("Vox Lux", תראו את זה), שאירח יחד עם הוק הקרנת בכורה ליצירתם המשותפת בניו יורק, ושם שיחררה הוק את ההצהרה הבאה: "אנחנו מופצצות ומופצצים כל הזמן בדימויים מטופלים של הגוף האנושי שמעוררים בנו תחושות נגטיביות, אם נרצה או לא. ה'אמנות' שראיתי על מיניות כשגדלתי – ואם לומר בכנות, אני עדיין גדלה) סייע לי לשחרר את עצמי מתרבות שרוצה שנשנא את עצמנו ונפחד מאחרים. יש הרבה סיבות לתחושות עגומות בתקופה הזאת אבל חשוב למצוא את רגעי האושר ולדאוג זו לזו איפה ומתי שאנחנו יכולות".

• ❤ תרבות
• מוזיקה אלטרנטיבית
• מוזיקה
• וידיאו
• דברים מוזרים - Stranger Things

"פסטיבל סרטי אמנים", האירוע שייפתח בסוף השבוע בארטפורט, הוא הפלטפורמה הראשונה בישראל המיועדת להקרנות של עבודות קולנועיות הנוצרות על ידי אמנים (ואמניות, כמובן). זהו לא פסטיבל המוקדש לסרטיםעלאמנים, כמו בפסטיבל אפוס, אבל גם לא פסטיבל לווידאו-ארט אקספרימנטלי המתעד את הפעולות של האמן או חוקר את האיכויות הפורמליסטיות של הוידאו.

סרטי אמנים הם ז'אנר בפני עצמו. עבודות וידאו בעלות אורכים משתנים (ולכן לרוב לא מתאימות לפסטיבלי הסרטים הגדולים) שלרוב עושות שימוש כלשהו בחומרים ויזואליים, טקסטואליים ורעיוניים קיימים, כדי לחלץ מתוכם עבודה חדשה. העבודות הן נארטיביות ברובן, אבל הן אף פעם לא מסתפקות בלספר סיפור, אלא מבקשות גם לשאול שאלה על התרבות, החברה והכלכלה שאנחנו חיים בתוכה. הז'אנר הזה התפתח מאוד בעשר שנים האחרונות, וכיום אין תערוכה גדולה בעולם שלא מתהדרת בכמה סרטי אמנים.

בארץ, כאמור, המצב קצת שונה, והפסטיבל בארטפורט הוא הזדמנות לראות כמה מהעבודות הטובות ביותר שנעשו בחו"ל בשנים האחרונות, וגם עבודות של אמנים ישראלים מעולים שעל רובם כנראה עדיין לא שמעתן. הכניסה לכל ההקרנות והאירועים חינם, אבל מספר המקומות מוגבל, אז כדאי להגיע רבע שעה לפני הזמן המצוין באתר הפסטיבל. הנה כמה המלצות שיכולות לעשות סדר:

1. "אלמנת קש": מחזה לשלוש דמויות דיגיטליות ושחקנית

חובבי האמנות מכירים את אמיר יציב בתור אמן שעוסק במודלים של המציאות. לפני כמה שנים, למשל, הוא יצר את "פלנטה אחרת", סרט ראיונות עם יוצרים של מודלים דיגיטליים של אשוויץ, המתרחש כולו בתוך המודלים שהמרואיינים יצרו. נטע שפיגלמן מוכרת לחובבי התיאטרון כאחת מהשחקניות הבולטות והוותיקות ב"גשר". בהפקה "אלמנת קש" שני היוצרים הללו משתפים פעולה כדי להעלות פרפורמנס-וידאו המבוסס על המחזה "בדלתיים סגורות" של ז'אן-פול סארטר ("הגיהנום. הוא הזולת", מכירים?), ומשוחק על ידי שלוש דמויות דיגיטליות המופעלות בלייב, מול הקהל, על ידי שחקנית אחת – שפיגלמן. כאילו זה לא מספיק, כל הדרמה הזו מתרחשת בתוך מודל צה"לי של דירה פלסטינית, מעין סימולטור שנראה כמו סט טלוויזיה ואמור להכין חיילים לשהות ארוכה במבנה אזרחי בזמן מבצע צבאי. מסובך? כן, אבל גם מצחיק ומרתק מבחינה חזותית. נכון שאני משוחד, אבל באמת לא כדאי להפסיד את זה.

חמישי, 16 ביוני (ערב הפתיחה), 20:00 ו-21:00. מוצאי שבת, 18 ביוני, 20:00 ו-21:00

מתוך המחזה "אלמנת קש" (דימוי באדיבות ארטפורט)

2. "סרבו לעבוד": סרט שהוא גם מסיבה (במאי: סזאר ואיסי)

מיד אחרי שאמיר יציב ונטע שפיגלמן יפנו את חלל הגלריה בערב הפתיחה של הפסטיבל, תתחיל ההקרנה של היצירה השנויה במחלוקת של הבמאי והכוריאוגרף הצרפתי סזאר ואיסי, "סרבו לעבוד". מי שהסיסמא הזו נשמעת לו מוכרת, זה ככל הנראה בגלל הגרפיטי המפורסם שריסס גי דבור ("חברת הראווה") על גדות נהר הסיין בפריז ב-1953 – Never Work!. ואיסי מביא את הרוח הסוערת והמהפכנית הזו אל ההווה, באמצעות תיעוד שנה בחייהם של שני סטודנטים באקול דה בוזאר, בית הספר לאמנות הנחשב של פריז. אלזה וגבריאל, כוכבי הסרט, הם היפסטרים יפים ונכונים עם חיבה מוגזמת לאמנות הפרפורמנס, ואל תוך היומיום שלהם שותל הבמאי קטעי חדשות, תיעוד מחיי הרחוב בפריז ואפילו קצת טבע. והכי חשוב, בסרט אין דיאלוגים. פס הקול שלו מורכב מסט מוזיקה אלקטרונית שרקחו עבורו במיוחד צמד הדיג'ייז אביה ואורלי (Avia x Orly) במטרה שהצופים יוכלו לרקוד בזמן הצפייה. זה בדיוק מה שאנחנו מתכוונים לעשות.

>> "סרבו לעבוד", חמישי, 16 ביוני (ערב פתיחה), 22:00

3. "להביט בסבלם של אחרים": רוחות רפאים מלאכותיות

קלואי גילברט-ליין היא אחת הכוכבות העולות של עולם הוידאו העכשווי. לא רק שהיא צרפתיה, סופר-חכמה ומצחיקה, היא גם אחת הממציאות של ז'אנר אמנותי חביב במיוחד הנקרא "סרטי דסקטופ". כלומר, סרטים שנוצרים על המחשב, מבלי לעזוב את המקלדת. גילברט-ליין מביאה את הז'אנר הזה לשלמות בסרט "להביט בכאב של אחרים", שהוא למעשה פירוק יצירתי, לעיתים עצוב ולעיתים משעשע, של סרט דוקומנטרי אחר, "הכאב של אחרים". הסרט המקורי עוסק במחלה מסתורית שתוקפת נשים בגיל העמידה ואילו "להביט בכאב של אחרים" צולל לתוך עולם של קונספירציות רשת כדי לשאול, בין היתר, האם רק נשים שיש להן ערוץ יוטיוב אישי סובלות מאותה מחלה, ואם כן, האם זה מדבק?

תכנית סרטים 5: "רוחות רפאים מלאכותיות", שבת, 18 ביוני, 16:00.

4. "מנו או": הסיפורים שאנחנו מספרים

בפסטיבל ברלינלה האחרון, במסגרת המוקדשת לסרטי אמנים ("הפורום"), הציג סרט אחד שהצליח לרגש אותי בלי שבכלל שמתי לב. "מנו או" של הבמאי הצרפתי ממוצא גינאי, מקסים ז'אן-באפטיסט, עוקב אחרי צילומי וידאו המתעדים את אביו של הבמאי. האב מתועד רוקד בזמן קרנבל שנערך לכבוד יציאת סרט מסחרי, בו הוא עצמו שיחק כניצב. הסרט המקורי, "ז'אן גאלמו, הרפתקן" (1990), סיפר את סיפורו של קולוניאליסט צרפתי המגיע לגיאנה על מנת לחפש זהב. ז'אן-באפטיסט משתמש בתיעוד הזה כדי לכתוב מכתב פרידה חזותי מאביו, השזורים בו כעס על הפיכת התרבות הילידית לספקטקל עבור עיניים מערביות, עצב על ההרס האקולוגי המתחולל במולדת גיאנה הצרפתית, וגעגוע לאבא: "וכשאתה מחייך", הוא כותב לו בסיום הסרט, "אני רואה את שן הזהב שלך, כמו מזכרת מארץ גדולה ועשירה, שאיננה עוד".

>> תכנית סרטים 1: "הסיפורים שאנחנו מספרים", שישי, 17 ביוני, 12:00

מתוך הסרט "מאנו או"

5."כיצד לבלוט בפסטיבלי סרטים?": סדנא ליוצרי וידאו

לצד תוכניות הסרטים והקרנה של סרטים בודדים, פסטיבל סרטי האמנים בארטפורט כולל גם מפגשי אמן, הרצאות שונות העוסקות בחיבור בין וידאו ובין תחומי ידע נוספים וסדנאות. בין היתר, רועי בושי ידבר על העבודה של מרכז המחקר "ארכיטקטורה פורנזית" בלונדון ותמי ליברמן תקרין קטעים מתוך עבודות של ז'אן רוש, האיש שהמציא את תחום האנתרופולוגיה ההשתתפותית ועל הדרך גם יצר כמה סרטים שממשיכים להשפיע על עולם האמנות עד היום. אחד משיאי הפסטיבל, עליהם אני רוצה להמליץ, הוא הסדנא שיעביר יבגני גוסאיטינסקי, מי שאחראי כיום על בחירת סרטים מהמזרח התיכון עבור פסטיבל הקולנוע ברוטרדם. בתור מי שרואה כמעט כל סרט בעל גוון אמנותי שיוצא בעולם, גוסיאטינסקי הוא האיש להדריך יוצרי וידאו וקולנוע איך לנווט את דרכם בעולם הקשוח של פסטיבלי סרטים ומוסדות אמנות. אם אתם בתחום, לא כדאי להפסיד.ההרשמה מראש באתר ארטפורט

סדנא: "כיצד לבלוט בפסטיבלי סרטים", יום שישי, 17 ביוני, 15:30

>> גלעד רייך הוא האוצר והמנהל האמנותי של פסטיבל סרטי אמנים. חמישי-שבת, ארטפורט,התוכנית המלאה באתר הגלריה

• ❤ תרבות
• אמנות
• וידיאו
• ארטפורט
• פסטיבלים

אתגר קרת כותב את העולם כפי שהוא צריך להיות אם הייתה בו אמת. בעולם כזה, אחרי שבועות ארוכים של סגר בפנים ומגפה בחוץ, כשהממשלה פתאום אומרת לכולם לחזור לעבודה ולצאת לבלות, היינו פשוט אומרים "לא רוצים". את הסיפור הקצר "בחוץ" כתב קרת ל"ניו יורק טיימס" כחלק מפרויקט שערך העיתון בתחילת עידן הקורונהומשם הוא השתכפל יותר מהר מווירוס והגיע גם אלינו.מפתיע לפגוש אותו על מסך זמן קצר כל כך מאז פרסומו (כארבעה חודשים) ומפתיע עוד יותר לראות אותו כיצירת וידיאו-דאנס.

הכוריאוגרפית ענבל פינטו גייסה לא רק את קרת עצמו כדי לעבד את יצירתו אל המסך, אלא גם חצי עולם בניו יורק וטוקיו ושלל ספונסרים שמימנו את ההפקה המוקפדת, ויחד עם הרקדנית הנפלאה מורן מולר והרקדן היפני מיראי מוריאמה, בראה עולם קאמרי-אבסורדי שמשקף היטב את הזיית הבידוד והסגר של הקורונה. "בחוץ" שלה ושל קרת היא יצירה אסתטית, מעוצבת ומוקפדת בסטנדרטים שנדיר לראות על המסכים המקומיים ומצדיקים את התואר הנכסף "הפקה בינלאומית". ומעל הכל, היא מעלה בכל שנייה שלה את השאלה "מה-זה-הדבר-הזה?", ולא בטוח שיש לה תשובה.

אחרי יותר מ-50 שנה של וידיאו-דאנס המומחים עדיין חלוקים לגבי מהותה והגדרותיה של צורת האמנות הזאת ואפילו לא סגורים על השם שלה, ואחרי כמה אלפי שנים של סיפורים קצרים גם מקומם בתפריט התרבותי הולך ונדחק לתוך נישה ספרותית צרה שמתקשה לבוא לידי ביטוי בתרבות פופולרית המקדשת את רוחב היריעה והמקסימליזם. ההתכה של שתי האמנויות האלה יחדיו רחוקה מלהיות מתבקשת: הוידיאו-דאנס עויין בדרך כלל נראטיבים עלילתיים ומייתר טקסט ומושך אל המופשט, הסיפור הקצר מבקש פוקוס מחודד מנמעניו ואינו מתמסר בקלות לעיבודים, והמפגש ביניהם מאתגר על סף הבלתי אפשרי.

למרות שאורכה כשבע דקות בלבד, "בחוץ" היא לא יצירה פשוטה לעיכול ודורשת יותר מצפייה אחת, כשהמוח מתקשה להחליט אם לעקוב אחר התנועה הווירטואוזית של הרקדנים או אחר כתוביות התרגום למונולוג (ביפנית!) שבוקע מתוך מסך הטלוויזיה. יש בה הרבה הומור והיא נגישה לחלוטין, כמעט פופית יחסית לז'אנר, אבל העין שמורגלת בסיפורים טלוויזיוניים חנפניים שנלעסו היטב בטרם שוגרו אליה משתוקקת להיאחז בעלילה ברורה יותר. יתכן בהחלט שכל הצדדים נפגעים: הסיפור הקצר היפהפה של קרת מוותר על פרטים רבים ושורות ארוכות בדרכו אל המסך, הכוריאוגרפיה המרהיבה של פינטו נדחקת מפני הטקסט האניגמטי המסקרן, והצופה מתנדנד ביניהם ללא עוגן בטוח.

"זה כמו לרכוב על אופניים", כותב קרת את השורה התחתונה, "הגוף זוכר הכל, והלב הזה שהרפה כשהיית לבדך יתקשה שוב תוך דקות". המילים היפות הללו הן גם רפלקציה על חווית הצפייה: הלב מתקשח בהתנגדות, הגוף זוכר משהו אחר, כמו לרכוב על אופניים בתוך אגם של דייסה. וזה דבר נהדר. היד נשלחת כמעט אוטומטית אל כפתור הריפליי ביוטיוב, העין רוצה לראות עוד, להבין יותר, לשאול מה קרה אחר כך. את המבחן האולטימטיבי של הצופה העכשווי – האם תרצה לראות עוד? אולי איזה בינג'? רק עוד פרק? – "בחוץ" עוברת בקלות רבה. עכשיו נמתין עד שנטפליקס יעשו מזה סדרה.

• המסך
• הישרדות: קורונה
• מחול
• אתגר קרת
• וידיאו
• סיפורים קצרים

1. בית חכם וויקי העוזרת הביתית

גדלתי בהדר יוסף הירוקה באחד הבתים החכמים היחידים שהכרתי. אבא שלי, שהיה מהנדס אלקטרוניקה, היה מכור לגדג'טים ולטכנולוגיה, והוא התקין בבית כל מיני מערכות מתוחכמות, בהן מפתח חכם. זה היה מין אימובילייזר שנראה כמו מגנט עגול. היית מצמיד אותו לדלת והיא הייתה נפתחת ברעש מכני. לפעמים זה היה מביך, כי ברגע של הפסקת חשמל הייתה נשמעת אזעקה נוראה שהייתה מרעידה את השכונה. הטלפון היה מצלצל, אישה בקול מונוטוני הייתה אומרת "הופעלה אזעקה בבית משפחת פתיר, והיה צריך לנטרל אותה בידיים רועדות. זה כנראה היה המפגש הראשון שלי עם טכנולוגיה מדברת כאישה. הייתי ילדת מפתח ממוצעת וכמעט תמיד חזרתי לבית ריק. לצד גדג'טים מוזרים אחרים, השווה מכולם היה ממיר עם ערוצים שאבא שלי התקין לנו בבית. הייתי חוזרת הביתה עם המפתח שלי, מחממת ארוחה במיקרו ויוצאת למסע של 12 שעות של צפייה רצופה. כך פיתחתי התמכרות קשה לטלוויזיה. אחת הסדרות האהובות עליי כילדה הייתה "ילדת הפלא" – סיטקום אמריקאי על משפחה גרעינית שחיה עם ילדת קסם שהיא בעצם רובוט שפיתח האב. ויקי הייתה אחד הייצוגים הראשונים על המסך הקטן של בינה מלאכותית בגוף של ילדה, שהתכתבה עם הפיתוחים הטכנולוגיים של אותה התקופה, בין היתר עם המחשבים הראשונים שנוצרו לשימוש ביתי.

בימים אלה – כשאני הופכת יותר ויותר לסייבורג בעצמי ואינני בטוחה מתי אני מתחילה והפלאפון שלי נגמר – אני מוצאת שאני חושבת הרבה על הנרטיביים שצרכתי כילדה תוך צפייה במסך הקטן. ויקי, לבושה כמו חצי דורותי חצי משרתת, הייתה חמודה, מצחיקה ומעוררת קנאה. היא ידעה להרים דברים כבדים עם אצבע אחת, היא הייתה מצחיקה וכולם רצו בחברתה. מעצם היותה עוזרת אישית תפקידה העיקרי היה לשרת את בני הבית בזמן שהיא ובמקביל אני ניסינו להבין את המין האנושי. כמו סירי של אפל, או אלקסה של אמזון, קורטנה של מיקרוסופט ועוד מערכות חכמות שבהן אנו משתמשים היום – ויקי הייתה מנומסת, נעימת הליכות עם חיוך רחב מדי וקול מעט מונוטוני. היא הייתה טכנולוגיה מוסווית בגוף של אישה, הסוואה שעזרה לנו – הצרכנים החשדנים – להכניס את החיה החדשה הזאת הביתה.

הסדרה המהוללת בוטלה אחרי ארבע עונות בלבד, שנים רבות לפני שאני צפיתי בה בסדינדיקציה. הסיבה העיקרית לביטולה הייתה שהתסריטאים לא ידעו איך להתמודד עם הפיכתה של ויקי מילדה לאישה. למען האמת, אני זוכרת די בבירור שגם אני לא ממש ידעתי איך להתמודד עם המעבר, ובייחוד התקשתי להבין איך עוברים מחמודה למפתה, שלא לדבר על היום – מישהו יודע איך עוברים באלגנטיות מבת 20 הוללת לבת 30 מלחיצה ומשלבים נימוס, נועם הליכות וחיוך רחב?

2. מטרופוליס – יצירה בלי אם

אולי אחת הדוגמאות האיקוניות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע לדמות של סייבורג־אישה היא האל מהסרט "מטרופוליס" של פריץ לאנג (1927) – סרט שלא הרבה יודעים שנכתב על ידי אשתו של לאנג, תיאה פון הארבו, על בסיס ספר שהיא כתבה. האל היא אישה סקסית שאותה פיתח מדען משוגע כתחליף לאישה שסירבה לחיזוריו. בסרט היא כולאת וגונבת את גופה ופניה של מריה הצעירה, המייצגת את הפרולטריון. בגופה המקומר היא מייצגת את הכוח ההרסני של המכונה בגרמניה שבין מלחמות העולם. כמו ויקי, גם האל היא יצירה של אישה בלי בריאה ובלי אימא. בסיקוונס אחד בלתי נשכח היא פוצחת בריקוד אירוטי מלווה ברקדנים שחורים שמסחרר את כל הגברים בעיר הבדיונית עתידית מטרופוליס – היסטוריה ארוכה של נשים כרובוטיות סקס, מישהו? מעניין לחשוב בדיעבד על כל הנשים שעטו מאז על גופן את תחפושת האל/מריה, בהן איקונות כגון מדונה, קיילי מינוג, ביונסה, טינה טרנר ועוד, בניסיון לנכס את האירוטיקה כתרגיל בהעצמה נשית, ותוך בקשה מאיתנו, הצופים, לקנות עוד ועוד מוצרים שהן מוכרות.

3. העוזרת האישית ואני – הזיוף של העבודה

לכבוד תערוכה חדשה שבה אני משתתפת בגלריה ברוורמן, חשבתי איך אני יכולה לעכל את כל ההיסטוריה הזאת ולעשות איתה משהו שירגיש לי מביך מספיק וגם מאתגר, אז ליהקתי את עצמי לתפקיד העוזרת האישית. הלכתי למעבדה של חדשנות במשרדי WeWork בדרום תל אביב, וביקשתי שיסרקו בתלת ממד את גופי העירום על כל פגמיו – צלוליט וכו'. את ההעתק הדיגיטלי שלי חיברתי בקוד למערכת של זיהוי פנים כמו של פייסבוק וגוגל, ובעזרת המתכנת המוכשר יוני גואטה בנינו תוכנה שהיא "אני" בהזמנה אישית. הצופה המתבונן בגלריה יכול להביט בדמותי הדיגיטלית ולפי הבעות הפנים שלו/ה אני פוצחת באחד משבעה ריקודים אירוטיים: ריקוד לכל אחד משבעת הרגשות שמחשבים יודעים לזהות: שמחה, עצב, פליאה, גועל, פחד, כעס ואדישות. שמחה זה ריקודי בטן, כעס הצלפות בטוסיק, הפתעה בלט קלאסי ולכבוד גועל אני פוצחת בטווירקינג. את הריקודים הקטנים השאלתי מאתר אנימציה חינמי והם אינם מתארים בכלל את התנועה הטבעית שלי, אבל מצליחים להתקרב למקור, ובעוד שאחרים מצליחים בקלות להפריד ביני לבין הייצוג הדיגיטלי שלי, אני מודה שלי זה בכלל לא קל.

לעבודה קוראים ״Faking a Smile is Easier Than Explaining Why I'm Sad", על שם מם אינטרנטי נפוץ. כשאני חושבת על ויקי, אני חושבת על החיוך הגדול שלה על גבי המסך הקטן ועל מה אנחנו מבינים מהמחשב שלנו על עצמנו. במילים אחרות אני מרגישה שהרבה פעמים מדע בדיוני מלמד אותנו יותר על העבר מאשר על העתיד.

4. פריז, טקסס

בשנת 1984, לצד הסדרה ״ילדת הפלא״ והמחשב הביתי של מקינטוש, יצא גם הסרט של וים ונדרס, "פריז, טקסס". סצנה איקונית אחת בו עזרה לי להבין בחירות שעשיתי בעבודה החדשה לחלוטין בחוסר מודעות. הסצנה שנכנסה ללבם של כל מכורי הקולנוע היא של נטאשה קינסקי המשחקת את ג׳יין – אישה צעירה ויפה שנטשה את בנה בגלל אהבה בלתי אפשרית לאבא, ועכשיו האב מנסה לאחד בין השניים. הוא פוגש אותה לראשונה לאחר ארבע שנים כעובדת בבית בושת שבו תאי הצצה משוכללים. החדרים בנויים כך שהגברים מציצים מצד אחד של מראה בלשית בעוד הנשים יושבות בצדה השני של המראה (החדרים מרוהטים כקלישאות: חדר אחות, מלצרית במסעדה, חדר במלון לפי שעה). הנשים שאמורות להתפשט לכבוד הגברים אינן רואות את הגברים המציצים אלא רק את הבבואה של עצמן.

בהתאם לסרט (ותודה לבמאי אורי סיוון על הרפרנס), בעבודה החדשה החלטתי לשים את דמותי כפורצת מבעד למראה בדיוק כמו זו של ונדרס בסרט, אבל הפעם המנגנון הוא הפוך: בעוד ש"אני", הבינה המלאכותית, צופה בצופה המתבונן בעזרת מצלמת רשת, הצופה עצמו רואה את בבואתו במקביל לדמותי הדיגיטלית. ככה הצופה, כך אני מקווה לפחות, רואה גם את התמורה לאגרה אבל גם את המחיר – פרצופים מוגזמים ומזוייפים שהוא/היא עושים למראה.

5. התאמה אישית וצפייה לפי דרישה

אני חושבת הרבה על התאמה אישית ועל צפייה בדרישה (On Demand), כי מדורת השבט שעליה גדלתי הופכת פרסונלית עם הזמן. כמו במשחקי מחשב, פתאום אנחנו יכולים לבחור את הסוף הטוב שאנחנו רוצים. המחיר הוא פרידה מיוצרים עקשנים שרוצים לספר סיפור ספציפי, לטובת יוצרים שיספרו לנו תמיד רק את הסיפור שאנחנו רוצים לשמוע. אבל כמו רוב הפיתוחים הטכנולוגיים נראה שאין טעם להילחם בקדמה כי היא תגיע בכל מקרה. אולי הבליינד ספוט העיקרי שאנחנו כצופים חדשים צריכים לזכור הוא שיחסי הגומלין החדשים הופכים אותנו לעובדים ללא שכר של תאגידי ענק שמרוויחים על חשבוננו, ואנחנו עוד משלמים על השירות. נראה לי שבמקום לפחד ממה שהטכנולוגיות יכולות להציע לנו אפשר לחשוב איך אנחנו יכולים להבין יותר לעומק את מנגנוני הכוח ואיך אנחנו יכולים להשתמש בהם כדי לשדרג לא רק את חווית הצפייה שלנו, אלא גם את מעמדנו כצרכנים.

רות פתיר היא אמנית וידיאו וניו מדיה, זוכת פרס אמן וידיאו צעיר לשנת 2018

• תרבות
• מדע בדיוני
• וידיאו
• אמנות