בשנות התשעים בניו יורק פקדתי כנס בן שבועיים שהוקדש לקולנוע השחור. השתתפו בו כמה אנשי קולנוע מהשורה הראשונה (כלומר גברים) כמו ספייק לי, ג'ונתן דמי, סידני פואטייה, הארי בלפונטה וקינן אייבורי וויאנס. טרוניה ששבה ועלתה בכנס היתה מתי יקום הספילברג השחור שיעשה סרט על "השואה שלנו" (כלומר, העבדות), ומתי הוליווד תשקיע תקציבים ראויים בסרטים על גיבורים היסטוריים שחורים. "לוחמת" הוא תשובה מאוחרת ונהדרת לאותן שאלות, אף שאלה ששאלו אותן אפילו לא היו מודעים לסיפור שהסרט מספר.

בממלכת דהומיי שבמערב אפריקה, בין המאה ה-17 לתחילת המאה ה-20, היה צבא של נשים לוחמות שהגנו על הממלכה ועל סחר העבדים שהעשיר אותה. קראו להן אגוג'י, או "האמזונות של דהומיי" בלשון המערב. ב-2015 השחקנית והמפיקה מריה בלו ("היסטוריה של אלימות") נסעה לבנין שבאפריקה כדי ללמוד על האגוג'י, ומשהשתכנעה שיש שם חומר לסיפור קולנועי היא רתמה את ויולה דיוויס כשחקנית ראשית ומפיקה שותפה. בלו גם כתבה את התסריט יחד עם דנה סטיבנס, ושכרה את הצלמת פולי מורגן ("שירת סרטני הנהר") ואת הבמאית ג'ינה פרינס-ביית'ווד ("מכדררים סיפור אהבה", "משמר האלמוות"). רוצה לומר, הסרט הזה נולד כיוזמה של נשים לבנות ושחורות שמצאו פיסת ההיסטוריה מרתקת, ולשו אותה לסרט הוליוודי סוחף ומבדר שנועד וצריך לשבור קופות. לצורך העניין, הן שיפצו את החלקים הפחות מוצלחים של ההיסטוריה, ועדיין בעידן של גיבורי-על כ"וונדר וומן" ו"פנתר שחור" מדובר באפוס מורכב יחסית, שמתנהל קרוב לאדמה במסורת "לב אמיץ" ו"גלדיאטור".

"לוחמת", המתרחש ב-1823, מניח את קיומן של האגוג'י כנתון, ומספר על נאווי הצעירה (ת'וסו מבדו מ"מחתרת המסילה") שמעדיפה להפוך לנזירה לוחמת מאשר להינשא לגברים השתלטניים שאביה מנסה לשדך לה. התסריט ניחן בתבנית קלאסית של סיפור חניכה, עם דיוויס בתפקיד נניסקה, המפקדת והחונכת. סיפורן האישי של נאווי ונניסקה נשתל לתוך הסיפור הרחב (ובעל השורשים ההיסטוריים) על העימות המתמשך בין ממלכת דהומיי בהנהגתו של המלך גזו (ג'ון בוייגה מסרטי "מלחמת הכוכבים") לבין אימפריית אויו.

כאמור, הכלכלה של ממלכת דהומיי התבססה על סחר עבדים, תוך שיתוף פעולה מלא עם מדינות מערביות. אבל כדי לפשט את מערך ההזדהות של הצופים, הסרט מציג את לוחמי אויו כסוחרי עבדים רשעים עם מאפיינים של מאפיונרים, ואת האגוג'י כמשחררות עבדים. נניסקה, שמתמודדת עם זיכרונות קשים מעברה כחטופה, אף משכנעת את המלך הצעיר גזו לסחור בשמן דקלים במקום בעבדים. נו, טוב. את מדינות המערב מייצגים שני ברזילאים צעירים – האחד בא לקנות עבדים (הירו פיינס טיפין, אחיינו של רייף פיינס) והשני (ג'ורדן בולג'ר מ"פיקי בליינדרז") נועד להיות סוכריה לעיניים ומושא אהבתה של נאווי. הבחירה בברזילאים דווקא יכולה להיתפס כהתעלמות נוחה מתפקידן של ארצות הברית בשימור העבדות, אבל יש לציין שברזיל אכן הובילה את סחר העבדים.

לתסריט לוקח קצת זמן להתגבש ולהבהיר לנו מי נגד מי ולמה, אבל שלל הדמויות מעוצבות היטב ומלוהקות נפלא. בין הלוחמות בולטות לשנה לינץ' (007 ב"לא זמן למות") בתפקיד איזוגי השאפתנית והמגניבה, ושילה אטים ("מחתרת המסילה") כאמנזה, יד ימינה התומכת של נניסקה. אף שיש בסרט לא מעט אקשן משובח עם כוריאוגרפיה ריאליסטית, הוא מקפיד על טוויית הדרמה של הדמויות אל תוך העלילה הסמי-היסטורית, וסיפור האהבה משתלב יפה בלי להפוך למרכז העניינים. הפסקול הנהדר של טרנס בלנשארד, מלחינו הקבוע של ספייק לי, משלב צלילים אפריקאיים לתוך נעימות סימפוניות ותורם לתחושה האפית של הסרט.

דיוויס היא שחקנית אדירת עוצמה, והיא מביאה את כל הכריזמה שלה לתפקיד המפקדת הגדולה. לצידה מבדו היפהפייה שובה את הלב כמגויסת הצעירה וקטנת הקומה, והסרט הזה צריך להפוך אותה לכוכבת מהשורה הראשונה. "לוחמת", הדובר אנגלית במבטא אפריקאי, מצליח להיות גם סרט קלאסי לגמרי, וגם משהו חדש שכמותו עוד לא ראינו.

4 כוכבים. The Woman King בימוי: ג'ינה פרינס-ביית'ווד. עם ויולה דיוויס, ת'וסו מבדו, ג'ון בוייגה, לשנה לינץ', שילה אטים, ג'ורדן בולג'ר. ארה"ב 2022, 135 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• ויולה דיוויס

• Facebook
• Twitter
• Email

שערוריית העקבים בפסטיבל קאן

במאי האחרון געשו הרוחות סביב תקרית בפסטיבל קאן, בה נשים לא הורשו להיכנס להקרנה של סרט מכיוון שלא עמדו בקוד הלבוש שלהפסטיבל המחייב נעילת עקבים גבוהים. המחאה הציבורית לא איחרה לבוא, ואליה הצטרפו גם סלבריטאיות שנכחו בפסטיבל ומחו כנגד הדרישה לעקבים, כמו אמילי בלאנט – שעשתה זאת תוך שהיא נועלת נעלי עקב בעצמה. המעשים עצמם הגיעו מכיוון לא צפוי – דווקא דוגמניות על כמו לארה סטון וקרלי קלוס הופיעו על שטיחים אדומים בשבועות העוקבים עם נעליים שטוחות, מה שמוכיח שהדרך להשתחרר מכבלי המגדר עוד ארוכה, שכן רק דוגמניות על מרגישות מספיק בנוח לא להיכנע לתכתיבים, כנראה בגלל שהן נראות טוב בהכל. התחלה יפה, הוליווד.

החבורה הנשית של טיילור סוויפט

באופן אירוני, רגע השיא של טיילור סוויפט וחבורת הנשים שמקיפה אותה (ה-girl squad) היה בקליפ לשיר "Bad Blood", שמבוסס על סיפור של יריבות נשית מהסוג הקלישאתי. אבל גם החגיגה סביב השיר הזה, שתוקף באופן אישי את הצ'ילבה קייטי פרי, שלפי השמועות ניסתה לגנוב מסוויפט רקדנים במהלך סיבוב הופעות, לא הורידה מהכוח הנשי שסוויפט מעודדת. עולם הפופ הוא עדיין גברי במהותו, ועד כה הנשים שנמצאו בפסגה – כמו מדונה או ביונסה – התגוררו שם לבדן או לצד גבר חזק. סוויפט הוכיחה שכדי לשלוט בעולם צריך חזית מאוחדת ותומכת של נשים מובילות בתחומן, והקיפה עצמה בחברות אמת כמו לינה דנהם, לורד או קרלי קלוס, שלא מפסיקות להרים אחת לשנייה.

"ג'וני ואבירי הגליל"

מוזר לחשוב שבשנת 2015 המיניות הנשית היא עדיין נושא מושתק או מאיים, והרפרנס הזמין ביותר שיש לנו בראש להצגה שלה בתרבות הפופולרית היא "סקס והעיר הגדולה", שירדה מהמסך כבר לפני יותר מעשור. התיקון הגיע ממקור לא צפוי – שני יוצרים ממין זכר שדרך סיפור על זנות גברית הצליחו לא רק לנסח במדויק את הבעייתיות שבחוסר השוויון המגדרי בכל הנוגע לחיי המין שלנו, אלא הצליחו להשיג במהלך פרקי העונה הראשונה מנעד רחב ומגוון של רצונות ופנטזיות נשיות, במקום לשטח את הדמויות לסטריאוטיפים.

נשים בהוליווד נלחמות בהפרשי השכר

חשבתן שרק אתן מרוויחות פחות מהגבר בקיוביקל לבד? מתברר שפער השכר מטריד גם את שחקניות ובמאיות הוליווד, כשלאחרונות גם לא ניתנות מספיק הזדמנויות מקצועיות. בטקס האוסקר האחרון הזוכה פטרישיה ארקט מחתה בנאום הזכייה שלה נגד הפרשי השכר, וגררה אחריה אינספור קולגות. המוכרת בהן היא ג'ניפר לורנס, שכתבה מכתב פתוח בניוזלטר הפמיניסטי של לינה דנהם בו סיפרה על מאבקיה לקבל שכר שווה ערך לשחקנים הגברים שלצדה. בתגובה, הצהיר ברדלי קופר – שהופיע לצד לורנס ב"אופטימיות זה שם המשחק", "חלום אמריקאי" ולאחרונה ב"ג'וי" – כי הוא מתכוון לאחד כוחות עם שחקניות למשא ומתן משותף על שכר. האם אנחנו באמת זקוקת לגבר שילחם את המלחמות שלנו? בהחלט. בימים בהם עמוס שוקן קורא למי שמבקרות את בני ציפר "ג'יהאד פמיניסטי", אין ספק שאנחנו זקוקות לגברים פמיניסטים שיעזרו לדברר את המסר בפניהם של גברים שעדיין לא יכולים להקשיב לקול הנשי מבלי שישמע להם היסטרי או קורבני. כן ירבו.

"הנוקמים: עידן אולטרון" תחת אש

כבר זמן רב שמעריצי "הנוקמים" לא מבינים מדוע דמותה של סקרלט ג'והנסון – האלמנה השחורה, לא מקבלת סרט משלה, בעוד שאר הדמויות שלצדה זכו לאחד, שניים, ואף שלושה סרטים. זאת למרות שג'והנסון היא היחידה מבין הקאסט שהחזיקה על גבה שובר קופות ("לוסי") מחוץ לפרנצ'ייז הסרטים בתקופה בו הוא קיים. אבל השיא הגיע כשיצאו המוצרים הנלווים לסרט "הנוקמים: עידן אולטרון", והאלמנה השחורה פשוט נעדרה מהם. המחאה תפסה אש ברשתות החברתיות בעזרת התגית #WheresNatasha, ואפילו מארק רופלו, שמככב לצדה של ג'והנסון בסדרת הסרטים, הצטרף. האם למדו בהוליווד משהו מהתקרית? כנראה שלא, שכן הסיטואציה ההזויה חוזרת על עצמה בימים אלה ממש – מעריצים ומעריצות של "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" נדהמו לגלות שריי, הדמות הראשית בסרט, נעדרת מהמרצ'נדייז הנלווה. צירוף מקרים? כנראה שלא.

"מקס הזועם: כביש הזעם"

כשטום הארדי, אחד מכוכבי הסרט, נשאל במסיבת עיתונאים האם הפריע לו לקרוא תסריט אקשן מלא בדמויות נשיות, הוא ענה את התשובה היחידה שאפשר לענות במקרה כזה: "לא". למרות שהארדי מגלם את הדמות שעל שמה קרוי הסרט, הוא דאג להזכיר בכל הזדמנות שהכוכבת האמיתית של הסרט היא שרליז ת'רון, שמשחקת את דמותה של פיוריוסה – לוחמת נועזת שמובילה מפגן עוצמתי של קבוצת נשים שמסרבות להמשיך להיות כלי קיבול של העריץ הגברי הצמא לדם. אלגוריה, מישהו?

נאום הזכייה באמי של ויולה דיוויס

נאום הזכייה של דיוויס, השחקנית השחורה הראשונה שזכתה בפרס האמי על תפקיד ראשי בסדרת דרמה, רלוונטי יותר למאבק השחורים בהוליווד מאשר למאבק הנשים, אבל הוא הדליק זרקור על סוגיה שרוחשת בקרב נשות תעשיית הבידור. בעוד דיוויס שמה דגש על חוסר ההזדמנויות עבור שחקניות שחורות בהוליווד, ניקי מינאז' הפנתה השנה אצבע מאשימה ישירות לנשים הלבנות שדורשות את הפריבילגיות לעצמן אבל לא חולקות אותן עם אחיותיהן, כמו מיילי סיירוס וטיילור סוויפט. זו גם הזדמנות מצוינת לתת קרדיט ליוצרת והתסריטאית שונדה ריימס, שעומדת מאחורי "האנטומיה של גריי", "סקנדל" ו"המדריך לרצח", עליה זכתה דיוויס באמי. למרות התוצרים הטראשיים של ריימס, אי אפשר להתעלם מהמהפך שהיא הביאה לטלוויזיה האמריקאית בכך ששמה בפריים טיים דמויות מגוונות מבחינה אתנית ונטייה מינית.

פלייבוי מפסיקים לפרסם עירום

זו לא תהיה טעות לפרש את ההחלטה של פלייבוי להפסיק לפרסם עירום כמותה של האירוטיקה הרכה, שאינה נחוצהבימים בהם הפורנו זמין כל כך. יחד עם זאת, פלייבוי הוא תוצר מובהק של העליונות הגברית, והוא פרי חלציו של אדם שמחזיק אחוזה מלאת שפנפנות שכל מטרתן בחיים היא להוות ממתק לעיניים של גברים. המיניות הנשים בפלייבוי אמנם לא קיצונית כמו העיוות של הפורנו, אבל גם היא מגלמת פנטזיה גברים מסוג מסוים – נשים שהן קצת תמימות, מתגרות, ילדותיות ונעדרות שיער גוף. העירום הנשי והמין הנשי צריכים להיראות, אבל הגיע הזמן שמי שישלוט בייצוגים של אלה הן נשים, או לכל הפחות גברים שלא רואים בהן חפץ.

מיילי סיירוס עושה מה שבכוס שלה

יש מקום להתווכח על המיניות המוחצנת של סיירוס ולשאול האם היא מכוונת לנשים או לגברים, אבל דבר אחד בטוח – התדמית של סיירוס כבר לא נשלטת על ידי מושכים בחוטים למיניהם. מעבר לעובדה שהיא מתפעלת חשבון אינסטגרם עמוס דרכו היא מעבירה את האג'נדה שלה, בין אם מדובר בלגליזציה של סמים קלים או שיער בית שחי, סיירוס החליטה השנה גם לקחת את הקריירה שלה בידיים ולהקליט אלבום שלם עם הפליימינג ליפס מחוץ לחוזה שלה עם חברת התקליטים, שבוודאי הזדעזעו מהתוצאה הסופית והלא להיטית.

ג'יג'י חדיד עונה למבקרים

ביוש גוף הוא הדרך האפקטיבית והשכיחה ביותר למשטר נשים, וכולם חוטאים בה – כולל נשים בעצמן. גם אם העולם מתקדם לעבר שוויון מגדרי באספקטים אחרים, נדמה שהדרישה מנשים להיראות באופן מסוים לא תיעלם כל כך מהר. כשדוגמניות חוטפות גם הן ביקורת על כל חלק מגופן, קשה שלא להבחין שאף אחת אינה חסינה בפני הביקורת. ג'יג'י חדיד, שהפכה השנה לאחת הדוגמניות המצליחות בעולם בעיקר הודות למראה הבריא שלה, כנראה לא שימחה במיוחד את אוהבי ההרואין שיק, שמעדיפים את המראה הכחוש בעיקר כשמדובר בתצוגות אופנה עלית. בשבוע האופנה בניו יורק חדיד כיכבה בלא מעט תצוגות, מה שגרם לממורמרי מקלדת רבים לייחס את הסיבה לכך לעובדה שהיא צמחה מתוכנית ריאליטי ("The Real Housewives of Beverly Hills") ולא ליכולות שלה כדוגמנית. חדיד לא נשארה חייבת והגיבה בפוסט רהוט באינסטגרם שיוצא נגד מבקריה, בו היא גם ציינה שאם לא היה לה את מבנה הגוף שיש לה, הקריירה שלה הייתה נראית אחרת. חדיד לא הייתה לבד, אגב – גם ללינה דנהם נשבר השנה מכל מי שעולב בה בכל פעם שהיא מעזה לחשוף את גופה הלא חטוב, וגם היא השתמשה בפלטפורמת האינסטגרם להכריז על כך שגם רוחה היציבה והחזקה יכולה להישבר.

• פלייבוי
• לארה סטון
• ברדלי קופר
• הנוקמים עידן אולטרון
• סקרלט ג'והנסון
• האלמנה השחורה
• מקס הזועם: כביש הזעם
• ג'וי
• bad blood
• ג'ניפר לורנס
• טיילור סוויפט
• מיילי סיירוס
• פסטיבל קאן
• קייטי פרי
• ג'וני ואבירי הגליל
• גיגי חדיד
• קרלי קלוס
• ויולה דיוויס
• מלחמת הכוכבים
• תרבות
• נעליים