מאז שיצאה "פלוריבוס" הסדרה החדשה של וינס גיליגן באפל TV, היא צברה שבחים מקיר לקיר.גם אנחנו שיבחנו אותה. בסוף השבוע האחרון שוגר אל העולם פרק סיום העונה שהבהיר כי אכן לא מדובר בפלא של עונה אחת, אלא בסדרה שבנויה לטווח הארוך והיא כאן כדי להישאר. לצד המבקרים שמיהרו להכתיר אותה כיצירת מופת אחרי שני פרקים, התגברו לאורך העונה הקולות שהכריזו על הסדרה כאיטית, יומרנית, משעממת וחדגונית. ובכן, מה הם מבינים.

>> אתה חדש פה? 13 דמויות שלא ברור איך הסתדרנו בלעדיהן לפני 2025
>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו

לאורך הסדרה, ליווינו את קרול סטורקה (ריה סיהורן) בשלל סיטואציות חברתיות ואישיות, וסוף העולם מעולם לא נראה כה רגוע. התרגלנו לקבל מסרטי/סדרות אפוקליפסה ספקטרום רחב של חלליות, פיצוצים, אסונות טבע וחייזרים שונים ומשונים, עם קצב עלילה מהיר על גבול הפסיכוטי וצפייה מלאת אדרנלין. זה לא המקרה כאן. סוף העולם של וינס גיליגן הוא מהיר. הכל קורה בדקות. קצת כאוס ברגעים הראשונים, אבל מולקולת ה-RNA הזאת השתלטה ממש במהירות על הכוכב והשאירה את קרול סטורקה לבדה, האישה הכי זעופה בעולם שצריכה עכשיו להציל את האנושות מזן משונה של אושר זומבי בחסות מוח הכוורת.

פגשנו יחד עם סטורקה חלק מהשורדים הנוספים, שרק הדגישו את המסר שקשה להיות בדעת מיעוט, בעיקר כשאתה יודע שזו הדעה הנכונה. ממש סיפורו של השמאל. בסופו של דבר גם היא מבינה – לא משנה כיצד תנהג, התודעה הקולקטיבית אינה יכולה להכיל את שונותה ותנסה לצרף אותה כך או כך.

הרגעים בהם קרול נמצאת לבד, ללא השורדים, ללא זושיה וללא השיבוטים – אלה הרגעים הכואבים באמת. זוהי נקודת החולשה של קרול. קרול יודעת בדידות מהי בעוד כולם ביחד בתודעה הקולקטיבית. מאותה סיבה בדיוק, במחזה "קרנפים" של יונסקו מתלבט מר ברנז'ה בעצמו, במונולוג סיום נהדר, אם להצטרף לקרנפים. ועל זה בדיוק העונה כולה משחקת.

קצת אחרי שפורסמה הביקורת שלי על הפרקים הראשונים, הייתי אמור להתראיין לתוכנית רדיו. הריאיון הוקלט, אבל בשל תקלה טכנית הוא לא שודר. באותו ריאיון הייתה שיחה ערה ומעניינת בשאלה למה לא להצטרף, בעצם. למה להתעקש להישאר אינדיווידואל, כשבבירור נהיה מאושרים יותר אם נצטרף לעדר? היה ברור מהרגע הראשון ש"פלוריבוס" היא מניפסט נגד התקרנפות, אבל לא היה ברור מה גיליגן רוצה לומר על זה. בסוף העונה קיבלנו את כל התשובות. או לפחות לא מעט תשובות.

בסופו של דבר, מה שגיליגן אומר זה שהקרנפים הם לא בהכרח אנשים רעים, אלא אנשים עם דרך רעה שהשתכנעו שעדיף להם לחיות בוויתור על עצמם ועל אנושיותם מאשר לסבול עם מחשבה עצמאית. הגילויים לאורך העונה הזאת הראו לנו שלמולקולה אין כוונה לעצור רק כי קרול אמרה שהיא לא מעוניינת, זה ימשיך עד שקרול תסכים לוותר על עצמה. היא הייתה צריכה לחוות את כל מה שחוותה לאורך העונה – האבל, הרצון להיאבק, הבדידות – כדי להבין שבמקום שבו יש קרנפים, אין בני אדם.

כאמור, גיליגן לא נשען על אקשן בסדרה הזאת. זה מטעה, במיוחד כשגם הפעם הוא לוקח אותנו לנופים המוכרים של ניו מקסיקו ועדיין – זאת ממש לא אותה סדרה. אם בסוף העונה הראשונה של "שובר שורות" וולטר ווייט מפוצץ את המשרד של טוקו סלמנקה וסוגר איתו עסקה, כאן גיליגן מארגן לנו סיום עונה הרבה יותר עדין, הרבה יותר שקט ובלי לעשות שרירים. עד הפרק האחרון קרול עוברת תהליך שלם שמכין את הקרקע לתהליך הבא, שיהיה הרבה יותר קשה, כי עכשיו היא אוהבת את הנגיף המוזר הזה והקושי יהיה לחסל אותו בכל זאת.

אפשר להתפלפל עד סוף הזמנים על הפואטיקה של "פלוריבוס", אבל אי אפשר להגיד שלא מדובר בסדרה הטובה ביותר השנה. בסופו של דבר כשמסתכלים על ההקשר למגפת הקורונה ועלייתו המחודשת של טראמפ לשלטון, קשה להתכחש למגמה הגלובלית המפחידה של אובדן החשיבה העצמית והכניעה לשקרים ואשליות. אנחנו בעיצומו של רגע מדאיג שבו המוני בני אדם כבר מתנהגים כמו עדר. אם לא הבנתם את "פלוריבוס" או חשבתם שהיא משעממת, יתכן שכבר נדבקתם. לכו להיבדק.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אפל טיוי
• וינס גיליגאן
• מדע בדיוני
• אפוקליפסה

מרגע שהסתיימה סדרת המופת "סמוך על סול", אנשים בכל העולם רוצים לדעת מה יוצר הסדרה וינס גיליגאן יעשה. האם הוא יחזור לעולמות הפשע? האם הוא יכתוב עונה נוספת של "תיקים באפלה"? האם הוא יכתוב סוף כל סוף את "הנקוק 2"? התשובות הן לא, קרוב אבל לא, וממש לא (אבל זה קורה בכל זאת בלעדיו). למרות שכל אחד מהפרויקטים האלה זה משהו שהיינו שמחים לראות, גיליגאן בוחר ללכת בדרך קצת שונה, ומייצר דרמת מד"ב אבסורדית בשם "מתוך רבים אחד" ("אי פלוריבוס אונום" בלטינית) באפל TV+ בכיכובה של ריי סיהורן, ששיחקה את קים וקסלר בסדרה "סמוך על סול". התוצאה: גרסה מעודכנת למחזה "קרנפים" של יונסקו. וזה בדיוק מה שהעולם צריך עכשיו.

>> מבטים יכולים לערוג: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו
>> דברים עוד יותר מוזרים: 20 הסדרות הכי מוזרות של העשור החולף

הסדרה מתחילה כמו שוינס גיליגן אוהב – שוטים נטולי דיאלוג שיתחברו לנו בשלב מאוחר יותר עם הסיפור ומיד עוברים לקרול סטורקה, סופרת מפורסמת עם נטייה לאלכוהוליזם שהתמסחרה – והיא שונאת את זה. במקביל, מגיפה מתחילה להתפשט בעולם והופכת את כולם לאנשים מאושרים שמחוברים בתודעה קולקטיבית אחת. על פי גיליגאן, זה הטייק המהופך שלו על אפוקליפסת זומבים. הוא לוקח מוטיבים מסיפורי זומבים קלאסיים אבל במקום הנשיכה המיתולוגית יש נשיקה ובמקום רעב בלתי נשלט למוחות יש אושר וכיף ורוגע ושלווה.

ההשלכות עדיין כבדות: בעיניי קרול העולם שוקע לאבדון, אבל בין השורדים הבודדים יש גם מי שלא מסכימים איתה. חלקם רוצים להצטרף לנדבקים, אחרים נהנים מניצול המצב וחלק פשוט רוצים להישאר לצד יקיריהם שהתמזגו לתודעה המסתורית. קרול היא היחידה שמסרבת להיכנע לה.

כל זה מזכיר מאוד, כאמור, את המחזה של אז'ן יונסקו שבעקבותיו המונח "התקרנפות" נטבע בשפה העברית – "קרנפים". המחזה מספר על עולם שבו כולם הופכים לקרנפים והוא נכתב בשנת 1958, קצת יותר מעשור אחרי מלחמת העולם השנייה. במרכז העלילה דמותו של ברנז'ה, אלכוהוליסט (בדומה לקרול) רכרוכי שעוקב אחר כל התפתחות מגפת הקרנפים ובסופו של דבר מבין שהוא היחיד שמתנגד להם. העניין הוא שלאורך המחזה נהיה ברור שאנשים בוחרים להיות קרנפים וגם ברור שהקרנפים די מבסוטים מקרנפותם, הם רוקדים, שרים וצוחקים ודי טוב להם ביחד. נדמה שיש הרבה רווח בהתקרנפות. אבל כמו שקרול שואלת: מה אנחנו מפסידים?

אני לא מאמין שוינס גיליגאן לא שמע או לא ידע על "קרנפים", וראיה נוספת לכך היא התזמון: "פלוריבוס" נכתב כחמש שנים אחרי הקורונה. אני יודע שאתם לא זוכרים מה היה שם, כי הייתה לנו מאז מלחמה וכל זה, אבל מחוץ לשדה הראייה הצר של ישראל ברוב העולם זה נחשב לאסון הכי חמור של העשור (עד עכשיו, צריך אולי להוסיף). הדמיון בין הסדרה לבין המחזה מעלה מחדש את השאלות לגבי אינדיבידואליזם מול קונפורמיזם בעולם שבו מת המוסר. אסון מגפת הקורונה הוא רק מקפצה עבור הסדרה הזאת, ששואלת באופן ישיר מה עדיף להיות – אדיוט מאושר ללא מחשבה עצמאית? או בעל חשיבה עצמאית מדוכדך ובודד?

שני הפרקים הראשונים לא נותנים תשובה, מן הסתם, אבל השאלות הללו עולות כבר מהפרק הראשון והן רלוונטיות מתמיד. הניסיון להראות שהכל טוב וכולם מאושרים אלה בדיוק המסרים שטראמפ מנסה להדהד כל הזמן, עוד מימי הקורונה. בישראל אנחנו רואים את שופרות הממשלה הרקובים בערוץ 14 ממשיכים להדהד שהכל מדהים. בהתחלה הם קראו לנו חמוצים, אחר כך הם ניסו לשנות את הנרטיב של אסון שבעה באוקטובר, וזה ממשיך עם חגיגות באולפן לכבוד רצח רבין. זה כמובן לא נגמר שם ומחלחל גם לתרבות שאנחנו צורכים. אנחנו רואים הרבה יותר סדרות בידוריות מאשר סדרות שגורמות לנו לחשוב. כשצפיתי בשני הפרקים מצאתי את עצמי תוהה: מתי בשנים האחרונות ראיתי מאסטרפיס מעורר מחשבה כמו "שובר שורות"?

"פלוריבוס" עושה את מה שעשה יונסקו עם "קרנפים" לפני כמעט 70 שנה, ושמה על השולחן את חשיבותה של המחשבה העצמאית. אף על פי שלא מדובר בעיבוד רשמי למחזה, קשה להתעלם מקווי הדמיון בין בני האדם שהפכו לקרנפים אצל יונסקו לבין הזומבים המאושרים של גיליגאן. האסונות בעולמנו יצרו פעם נוספת מאסטרפיס טלוויזיוני אבסורדי עם סיפור כתוב היטב על רקע נופי אלברקרקי, וזה בדיוק מה שמצופה מיוצר ברמתו של וינס גיליגאן. אם לא היה לכם מנוי לאפל TV+ עד עכשיו זה הזמן לפתוח אחד, כי זאת ללא צל של ספק הסדרה שכולם צריכים לראות עכשיו. חוץ ממתנגדי חיסונים. הם עוד יצליחו לעוות את זה לטובתם.
>> "פלוריבוס" // Pluribus // עונה ראשונה, 9 פרקים // עכשיו באפל TV+

• ביקורת טלוויזיה
• אפל טיוי
• המסך
• וינס גיליגאן
• סדרות מומלצות
• מדע בדיוני

אם במהלך הסופ"ש שמעתם נהמות ואנחות עונג בלתי פוסקות ממקור בלתי ברור, אלה כנראה היו הקולות שהשמיעו מבקרי טלוויזיה מסביב לעולם כשצפו בפרקים הראשונים של "פלוריבוס" והגיעו לקליימקס אורגזמי קולקטיבי. הלהיט החדש של אפל TV+ התייצב על ציון 100 המושלם במדד רוטן טומייטוס, ואחרי שייצר את "שובר שורות" ו"סמוך על סול" המונומנטליות, נראה שאפשר להכריז רשמית על וינס גיליגאן כיוצר הטלוויזיה הגדול – ואולי גם החשוב – של זמננו.

"פלוריבוס" נפתחת כמעשיית מד"ב מדהימה: אות מסתורי מהחלל החיצון מתגלה כסוג של וירוס שגורם לכל בני האדם להיות מאושרים. ובתוך העולם החדש והמופלא הזה, באלבוקרקי ניו מקסיקו, חיה אישה אחת בשם קרול סטורקה (ריה סיהורן הפנומנלית, שזכורה בעיקר כקים וקסלר מ"סמוך על סול") שמתגלה כחסינה לווירוס ונותרת בלתי מאושרת בעליל. ונראה שלכל האנשים שחיים סביבה, שלא לומר אזרחי ארצות הברית והעולם כולו, יש עכשיו רק מטרה אחת: להפוך אותה למאושרת כמו כולם. האוטופיה היא דיסטופיה של אדם אחד. וזאת רק ההתחלה.

>> מבטים יכולים לערוג: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע
>> עיניים אלי: 21 סדרות חדשות שבטח תרצו לראות בנובמבר

בלי לנפח ציפיות, שני הפרקים הראשונים שעלו בסופ"ש יזכרו כאחת הפתיחות הטובות ביותר של סדרה בשנים האחרונות, בשורה אחת עם "ניתוק" ו"חומר אפל" (שתיהן באפל TV+ גם כן), כשגם הקאסט התומך של סיהורן נראה מבטיח והעומק הרגשי והפילוסופי עצום. גילגאן תפר לה את התפקיד כדי להפוך אותה לכוכבת שהיא צריכה להיות, אחרי שלא קיבלה מספיק קרדיט בעיניו על תצוגת המופת שלה ב"סמוך". הוא עצמו ביים וכתב את שני הפרקים הראשונים, ואת שבע הפרקים הבאים בעונה הראשונה לא, אבל אם הסדרה תחזיק את הרף ששני הפרקים הראשונים מציבים, יתכן שהוא חתום כאן על מאסטרפיס שלישי ברציפות, הישג שאף יוצר טלוויזיה עכשווי לא יכול לטעון לו. אפל כבר הזמינה עונה שנייה וגיליגאן טוען שיש לו סיפור של ארבע עונות בראש, אז נמשיך לעקוב. בינתיים נהיה מאושרים.
>> Pluribus // "פלוריבוס" // עונה ראשונה 9 פרקים // עכשיו באפל TV+

• המסך
• מה רואים הלילה
• וינס גיליגאן
• אפל טיוי
• סדרות מומלצות