• Facebook
• Twitter
• Email

בשבוע האחרון הודבקה בכ-400 אוטובוסים בתל אביב וסביבתה מדבקה שנושאת בגאווה את הכיתוב: "הישיבה במושבים הקדמיים היא ליהודים בלבד". המדבקה משתלבת היטב בין חברותיה (רב קו ורשימת התחנות) על החלון הענק ונראית רגילה לחלוטין, למרות הכיתוב המטריד. למי שתהה (והיו כאלה) – מדובר במחאה שבאה בעקבות חוק הלאום, ולא קשורה בשום אופן לחברת "דן" או לשאר החברות שבאוטובוסים שלהן הודבקו המדבקות. מי שעומד מאחורי הסיפור הוא אמן הרחוב שרדר, שכבר הכריח את הציבור התל אביבי בשנתיים האחרונות להתמודד עם כמה וכמה עניינים פוליטיים יותר ופוליטיים פחות, כמושלט המורה היכן למצוא את הדגדגן באיבר המין הנשי.

"ראיתי הרבה מאוד תגובות", אומר האמן שרדר, שנסע בעצמו בכמה הזדמנויות באוטובוס כדי לבחון את תחושות הנוסעים האחרים. "הרבה מאוד דיונים ותגובות התעוררו בין הנוסעים, רק פעם אחת ראיתי מישהו מוריד את המדבקה". כמובן שגם תמונה של המדבקה המדוברת הועלתה לפייסבוק ועוררה דיון. "ראיתי פוסט שתפס ויראליות והיו בו את כל קשת התגובות. אין ספק שהתגובה הכי עצובה, שחזרה על עצמה די הרבה היא 'אני יודע שמדובר במחאה, אבל זה עדיין מזעזע'. מצחיק שמדבקה מזעזעת אנשים, אבל חוקים פאשיסטיים שעוברים בכנסת חדשות לבקרים – מתנדפים אחרי רבע הפגנה וחצי צקצוק".

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תחבורה ציבורית
• חוק הלאום
• שרדר
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

תקראו לזה צירוף מקרים מעניין או תופעה מדאיגה, אבל משרד הפרסום שעומד מאחורי הקמפיין הדוחה "ישראלי אמיתי לא משתמט", הוא גם זה שמקדם כעת את חגיגת ה"שישי ישראלי" שמנסה לשכנע משפחות ישראליות לעשות קידוש בארוחת שישי. מסע השכנוע הזה יוצא לאור כחצי שנה אחרי הקמפיין האנטי עיתונאי "קודם כל ישראלי" מבית כלי תקשורת גדול בארץ (גילוי נאות: עבדתי בו עד לפני כשנה). הישראליות של הסלוגנים והססמאות הופכת למצע הרוחני של המקום הזה, והוא לא עושה חשק להתגאות בו או להשתתף בו. הוא מלא בבוז, התנשאות, וחמור מכל, דוחק אזרחים שאינם חלק מהמסורת היהודית שהוא מציג – ערבים, דרוזים, נוצרים או סתם חילונים שכל העניין של כיפה, קידוש, הדלקת נרות ומזמורי תפילות פשוט לא מדבר אליהם. לכל אלה אין מקום בישראליות הזו, ובכל זאת מצופה מהם לשלם מסים כחוק, לתת למדינה לגייס בכפייה את ילדיהם לצה״ל ולא לשכוח ״לייצג אותנו בכבוד״ כשהם יוצאים מגבולות הארץ (עוד קריאה שחוזרת על עצמה מדי פעם בסוגה התחתית של הקמפיינים).

״קירוב לבבות בתוך החברה הישראלית״ כתגובה ל״חוסר כבוד כלפי הזולת״ היא המטרה של עמותת שישי ישראלי, ונראה שאין דרך טובה יותר לקרב לבבות מאשר להעליב ולהפלות, והפעם לא רק על בסיס חברתי, תרבותי או לאומי, אלא פשוט על פי מוטיבים יהודיים טהורים, שיזכירו לאלה שגם שירת ״התקווה״ מטשטשת את זהותם, שהם לגמרי מודרים, שהמדינה הזו יהודית ותו לו, שהם סתם ניצבים שיכולים למלא פונקציות. לא צריך לשקשק רק מהאחים היהודים בכנסת – גם אנשי עסקים חילונים (שעומדים מאחורי העמותה, כך לפי האתר הרשמי) יכולים לשאת מסרים דומים, רק בעטיפה אלימה פחות ונטולת שיוך פוליטי נראה לעין.

בסרטוני הקמפיין, המשפחות שלפי העמותה התמסמסה להן המסורת של קידוש בשישי (ילדה אוכלת קערת קורנפלקס ורבה עם אחיה, ילד מפרק מקלדת, משפחה שקועה בסמארטפונים) מגוונות עד כמה שתשדיר יכול לאפשר: כמה משפחות של אשכנזים ועוד משפחה עם אבא בעל חזות מזרחית, אבל לכו תדעו. כל התשדירים מסתיימים באותה סצנת קידוש: סביב השולחן עומדים הורים ושלושה ילדים (הבן עומד לצד האב בראש השולחן – להזכיר לנו מי היורש, שתי הבנות בקצה), וכולם בהירים עד כדי סנוור. ״שישי ישראלי״, כמו חוק הלאום ודיבורי הנאמנות=אזרחות, מנסה ליצור תודעה קולקטיבית שבמהרה תומר בהוויה. אין לו עניין באינדיבידואליזם, שוני או גיוון – הוא מבקש לשכפל מודלים נעימים ויזואלית ולא אגרסיביים. המצג שלה אמור לשקף איזו מהות של ישראליות נכונה, מול אלה הפגומות, כמובן, שהרי הדרכים השגויות רבות, אבל דרך נכונה יש רק אחת. כמה חבל שהיא לא מיועדת לכולם.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• יהדות
• חוק הלאום
• שישי ישראלי
• חילוניות
• קידוש

• Facebook
• Twitter
• Email

אמריקאים ממוצא לטיני או היספני הם היום המיעוט הגדול ביותר בארצות הברית: כמעט 17 אחוז מאוכלוסיית המדינה. במקום השני מצויים השחורים, שמהווים קצת פחות מ־13 אחוז מהאמריקאים. בישראל, לעומת זאת יש יותר מ־20 אחוז אזרחים ערבים. כלומר, במדינת היהודים יש הרבה יותר לא־יהודים מאשר יש, למשל, שחורים באמריקה.

בואו נדמיין את החוקים הנוגעים לפלסטינים אזרחי ישראל כשהם מתורגמים לאמריקאית. נניח למשל שאזרח שחור שמתחתן עם שחורה שאינה אזרחית לא היה יכול לחיות באמריקה, כי הם מהווים “איום דמוגרפי". נגיד שהקונגרס היה מעביר חוק שמאפשר לשכונות וליישובים קטנים לא לקבל שחורים, כי אורח החיים שלהם פוגע במרקם התרבותי הלבן. נגיד שלמוסדות ציבור היה אסור ללמד על העבדות, כי זה פוגע ברגשות של הלבנים או בתחושת הצדק ההיסטורי שלהם. נשמע מופרך? זה בדיוק מה שעושים חוק האזרחות, חוק ועדות הקבלה וחוק הנכבא.

נעבור לאופן שבו כל מיני מוסדות ישראליים מתנהלים. נגיד שארצות הברית הייתה בונה ערים רק ללבנים, ולא מקצה קרקעות לפיתוח ביישובים שבהם גרים שחורים. נגיד שאחד מארבעת מועדוני הספורט הפופולריים באמריקה היה מחליט שהוא לעולם לא יקבל לשורותיו שחקן שחור, ועדיין נשיאים ושרים היו מצטלמים ביציע שלו. נגיד שבכל ההיסטוריה של בית המשפט העליון היה רק שופט שחור אחד, וגם הוא היה מטרה לקמפיינים מטעם מפלגות האנשים הלבנים, שטענו שהוא “מוטה" נגדם.

השוואות מהסוג הזה אף פעם לא מושלמות, כי נסיבות היסטוריות אף פעם אינן זהות. אבל ברור שמה שנחשב בישראל נורמה מתקיים בארצות הברית רק באגפים הכי הזויים של החברה. עם כל האפליה והגזענות נגד שחורים או מהגרים בארצות הברית ובאירופה, אין שם שום דבר שמתקרב לתפיסות לגבי מקומם של הערבים במדינת ישראל. אנחנו אלבמה או ג'ורג'יה של שנות ה־50, מינוס ההפרדה במסעדות ובבתי הספר (בינתיים), וכל הדוגמאות לעיל לא קשורות לביטחון אלא סתם לרצון של הציבור היהודי לשמור הכל לעצמו.

תארו לעצמכם חוק שקובע שארצות הברית היא “אומת האדם הלבן", ושתמיד תהיה עדיפות ללבנים בהקצאת קרקעות או בעניינים אחרים – ועכשיו תחשבו על “חוק הלאום". אבל לא צריך את חוק הלאום בשביל לדעת שאין כזה דבר מדינה “יהודית ודמוקרטית", אלא רק מדינה שהיא דמוקרטית ליהודים ויהודית לכל השאר, כמו שאומר בצדק אחמד טיבי.

לפני כל הדיבורים על האלימות והגזענות ברחוב, זו הבעיה האמיתית – מדינה שהחליטה ש־20 אחוז ממנה פשוט לא קיימים. אז בפעם הבאה שאתם חוגגים “תרבות שחורה" מיובאת מדטרויט או משיקגו, בפעם הבאה שאתם רואים סרט או עפים על המילים של שיר שמזכיר את המאבק לחופש ולשוויון, שווה לזכור שהססמאות על “מדינת הלאום" ו"המדינה היהודית" הן פשוט הדרך המכובסת שלנו להקים את מיסיסיפי הקטנה שלנו במזרח התיכון, ועוד להרגיש פטריוטים וערכיים כל כך.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• חוק הלאום
• גזענות