מסיבת פרידה: החדש של טווין שאדו מרים אבל לא מספיק מרגש
באלבומו החדש טווין שאדו מנסה להפוך את שברון הלב למסיבה. זה אמנם לא מרגש במיוחד אבל לפחות זה מרים
בואו נשים את זה על השולחן ונסרב להרחיב: במצבי הנוכחי אני הראשון שצריך להתמסר לאלבום שבור לב ודומע כמו "Eclipse"; לחוש שהוא מדבר את נפשי ומרומם את רוחי ושטווין שאדו הוא החבר הכי נאמן בקבוצת התמיכה שאני חבר בה עכשיו. ובכל זאת, משהו באלבום לא מצליח לפגוע באמת. הדרמה הסוערת של שירים כמו "Flatliners" או "To the Top" הולמת בכל הפטישים אבל לא באמת פוצעת. הפזמונים גדולים ומרגשים כמו כתוביות הסיום בסרטים של קווין בייקון אבל רגש אמיתי מסרב לצאת מהם.
אלבומי פרידה, כמו האנשים שמקליטים אותם, מגיעים בכמה צורות. יש את מי שמסתגר באולפן עם אוזניות ועם לחץ בחזה ומקיא הכל החוצה בשירים רוויי דם, דמעות ורחמים עצמיים. יש את אלה, כמו ביורק באלבומה האחרון, שמניחים את הלב במקרר, לובשים כפפות גומי וניגשים לנתח את הגורמים ואת הנסיבות ולבצע הערכת נזקים. ויש את אלה מהזן של טווין שאדו שאומרים לעצמם, נו, לפחות היה לא מזמן פורים, אפשר ללבוש את התחפושת הכי צבעונית בארון ולעשות מהחרא מסיבה. קוד הלבוש: מעיל עור וזיפים.
מתנגדי הפופ האייטיזי על שלל הגלגולים המאוחרים שלו לא יופתעו מהמלאכותיות הרגשית שמכסה את "Eclipse" ומונעת ממנו להתרומם באמת. החומרים שטווין שאדו עוטף בהם את לבו המדמם הם הרי סינתטיים בדיוק כמו תחפושות שקונים באלנבי. מכותרת האלבום ועד הגזרה של הסווטשירטים בעמוד המרצ'נדייז הרשמי שלו, הכל כאן צועק רטרו, ובוודאי הרכיבים המוזיקליים – גיטרות צוקים עם הרבה אפקטים, תופי ענק של פיל קולינס, הוקים מחורזים כמו "Jealousy and ecstasy slowly taking over me" ושירת "או־או־או" נוסח TYP (בהמנון האינדי־ניצחונות "Old Love/New Love") שממש תובעים ממך למחוא כפיים מעל הראש. אבל הפופ האייטיזי במיטבו הרי לא הסתכם רק בסטייל מפואר. זה היה תור הזהב של כתיבת שירים ופזמונים תפורים לעילא שהיו היסוד המוזיקלי האמיתי להישרדות שלהם, בשעה שהמעטפת הצלילית התיישנה די מהר. ושירים כאלה, למרות ההפקה הרב שכבתית, המודעות העצמית ושלל הקריצות למוזיקת הקסטות של מתבגרים אמריקאים בני 30 ומשהו, קשה יותר למצוא פה.
ובכל זאת, לכבוד בואו של טווין שאדו לישראל כדאי לסייג את הדברים. פרפורמרים טובים שעושים פופ אלקטרוני לא מתנצל ובאותו הזמן משכילים לשמור על סוג של רגישות אינדי מבורכת (שזה בעיקר אומר – בלי אוטו־טיון!) הם מצרך נדיר, בטח אצלנו. דחיית ההופעה, שהייתה אמורה להתקיים בקיץ האחרון ונקבעה מחדש למאי הקרוב, פירושה שטווין שאדו יגיע לתל אביב עם ארסנל שירים חדשים שהוא עוד לא התעייף מלבצע, ושעל הבמה אמורים לעבוד הרבה יותר טוב. "Eclipse" אולי לא ייזכר כאלבום משמעותי במיוחד אבל הוא ללא ספק יהיה אחראי למסיבה מצוינת.
השורה התחתונה:רק שלא ישכח לשיר את "Golden Light"