• Facebook
• Twitter
• Email

התחתונים

היום השלישי של הפסטיבל. הרגליים שלנו שבורות מעמידות ממושכות והליכות מוגזמות מבמה לבמה, בנסיון לטרוף את ההיצע המוגזם של הליינאפ, אבל אין ברירה, חייבים לנוח לכמה רגעים. חברתי, איניד, מצביעה על איזו פינה על החול ליד הגדר להתיישב בה לכמה דקות ולפני שאני מספיק להתיישב לצידה היא קמה בבהלה, פרצופה נסדק והחיוך היפה שלה נעלם כלא היה. "איכס!!" היא צועקת ואני כבר מבין מה קרה. מסתבר שזאת לא הייתה פינה טובה לשבת בה. כל החצאית, התחתונים, הגרביונים ותיק הגב התמלאו בשתן של כמה אלפי שיכורים שכנראה גם ראו בפינה הזאת אטרקטיביות, אבל מסוג אחר לגמרי. מה לעזאזל עושים עכשיו? מסריח! כך מצאתי את עצמי מוריד את התחתונים ונותן אותם לאיניד, שכבר חשבה לחתוך הבייתה לפני ההופעה המשוגעת של טיי סגל, וממשיך עד סוף הלילה קומנדו סטייל.

הנזק

בדרך משדה התעופה לדירת ה־airBNB, ביום של הנחיתה בברצלונה, כבר הספקתי לאבד את הטלפון שלי במונית ולתת לו להמשיך לסייר בלעדיי ברחבי העיר. באסה ממש, בייחוד בהינתן העובדה שאנחנו עומדים להיות תשעה חבר'ה בדירה שלה יש רק שלושה צרורות של מפתחות (וכדאי מאוד שנהיה בקשר זה עם זה, אם אנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו חוזרים מפארק דל פורום רק כדי לישון ברחוב). אז רכשתי למחרת נייד חדש. כבר הספקתי לפתח יחסי תלות בו, אבל קשר אינטימי עמוק עוד לא נוצר בינינו כשהוא התנפץ למחרת בנסיבות אלימות ועליזות בפוגו שהשתולל בהופעה של טיטוס אנדרוניקוס, שהייתה, אגב, לחלוטין אחת ההופעות הכי מרגשות ונותנות בראש של פרימוורה סאונד 2016. פשוט לא יכולתי שלא להצטרף לחבורת הבריטים שצרחו את כל המילים של השירים וקפצו אחד על השני. אני חושב שאפילו הזלתי דמעה בשיר “The Battle of Hampton Roads”. והייתם צריכים להיות שם כדי להבין עד כמה הראמונז עדיין חיים כשטיטוס ביצעו את הקאבר המושלם ל־”Blitzkrieg Bop”. אגב, במצב של חוסר תקשורת סלולרית, פאה מטופשת בצבע זרחני תעזור מאוד לחברים שלכם למצוא אתכם. סתם, שתדעו. לי זה עבד.

האאוטפיט

ללא ספק Goat השוודים לוקחים את התואר והם גם היו אחת ההופעות הראשונות שראינו, ביום הראשון, רגע לפני שסווייד הוכיחו שהם עדיין צעירים. אבל רגע, נחזור ל־Goat. את אחת התלבושות אתם יכולים לראות בתמונה כאן למטה אז אין סיבה להכביר במילים, אבל גם המוזיקה הייתה לפנים. תחשבו להקה שוודית, שעושה סטונר רוק פסיכדלי Fאנקי עם השפעות של מוזיקה אפריקאית שבטית וליינים של גיטרות סטייל הטוארגים ממדבר סהרה פלוס שתי סולניות מהממות, שבתכל'ס היו מכוסות מכף רגל ועד ראש – אבל סמכו עלי – הן היו מהממות.

הפספוס

חרא על הראש שלי, שלוש שעות עמדתי ברדיוהד האלה. שלוש שעות שבהן לא ראיתי כלום על המסכים הארטיסטיים האלה שהיו מחולקים לריבועים קטנים עם פילטרים זולים של אינסטגרם. כך יצא שגם תפסתי מקום שעה לפני, גם עמדתי שעתיים במהלך ההופעה וגם לא ראיתי כלום. לפחות היה יפה לבהות בזוג החברים הישראלי המאוהב והיפהפה שעמד מולי והתנשק כל הזמן ושיום קודם התארס במהלך הופעה של LCD Soundsystem. כפרה עליהם. יצאתי מההופעה הזאת גמור פיזית ובצעדה ההמונית לצידו השני של הפארק בחרתי, משום מה, לאכול משהו במקום לטוס להופעה של אנימל קולקטיב. נורא ואיום לשמוע את כל החברים מספרים כמה מדהימה היא הייתה. תמותו. אל תדברו איתי עד מחר. כן זאת אשמתי, די! שקט.

ההתפרעות

ווווואאאאווו, מה הולך פה?! שמעו לי, ושמעו לי טוב – Thee Oh Sees היא אחת הלהקות עם הלייב הכי משוגע או אולי עם הקהל הכי משוגע שראיתי בחיים שלי. וראיתי כבר הופעה או שתיים בחיי. שלא תעזו לפספס אותם ב־31 באוגוסט בראשון לציון כשיחממו את Foals. הבנתי שההופעה שלהם תהיה משהו כמו שעה, ולא רק הופעת פתיחה קצרה. ובחזרה לפסטיבל, Thee Oh Sees הופיעו בזמן ש־LCD Soundsystem היו על הבמה המרכזית, מה שאומר שהגיעו להופעה שלה בעיקר ההרדקור פאנז ומי שחיפש רוקנ'רול חייתי. אבל שום דבר לא הכין אותי לזה. על האקורד הראשון פרצה שם מהומת אלוהים של פוגו משוגע שאליו הצטרפתי בשמחה של נער מתבגר. קלטתי בתוכו שכדאי מהר שאפטר מהתיק ומכל מה שיש לי בכיסים ואחזור מוכן לחטוף. מצאתי את עצמי שם שוכב על הקהל (ע"ע קראוד סרפינג) ארבע פעמים, צורח ורוקד בטירוף. וההופעה, מוזיקלית, הייתה כל כך מהנה וטוטאלית. אמאל'ה!

איזה ספרדי אפילו תפס אותי קראוד סרפינג (דקה 1:15)

הישראלים

אני לא בטוח, אבל יש לי הרגשה שהעם שלנו ממש ממש דלוק בפרימוורה ביחס ליתר הקהל. כאילו, רוב הישראלים שפגשתי, ובאמת שפגשתי המון, היו פצוצים לחלוטין. היי, אני בעד. הבנתי שעל כל השמחה הזאת מנצח דילר אחד מבסוט מאוד. אבל לא אלה הישראלים שעליהם התכוונתי לדבר, אלא על הלהקות שפתחו את תחילת היום הראשון של הפסטיבל. נגה ארז, יחד עם המתופף הנהדר רן יעקובוביץ', הרביצה הופעה מוצלחת מאוד בבמת ה־Pro הקטנה יחסית, והגיע אליה קהל רב. אחריה עלו הקאט אאוט קלאב וגם זכו לקהל אוהד ונתנו ברוקנ'רול כמו שהם יודעים, רק שאט אט היום התקדם לו והקהל החל להתמעט לטובת ההופעות הגדולות יותר בבמות האחרות. גם אני, אני מודה, הלכתי בשלב מסויים לתפוס קצת מההופעה של אלג'ירס, שהציגו את החיבור האולטימטיבי בין פוסט Pאנק למארווין גאיי, ואז לקאס מקומבס – שבדיעבד היה לא מדהים למרות הציפייה הגדולה. אחרי הקאט אאוט קלאב הופיעו טייני פינגרז שכבר הופיעו מול קהלים עצומים ופרימוורה, עם כל הכבוד, לא היה הדבר הכי גדול שהם עשו עד היום. הבנתי מבלוגים בינלאומיים אחרים שההופעה שלהם נחשבת לאחת מהפתעות הפסטיבל. את בום פם עם סלדה בהג'ן המלכה התורכית פספסתי לטובת הופעות שעוד לא ראיתי בעבר, אבל כבוד עצום שהם הופיעו איתה ועוד על במת הרייבאן.

המאכזבת

ג'וליה, הו ג'וליה. כמה חיכיתי להופעה שלך. וזו אפילו לא אשמתך, ג'וליה יפתי. האלבום “Have You In My Wilderness”, שהולטר הוציאה בשנה שעברה, הפך במהרה לאחד מאלבומי השנה שלי. לכן, היה מאכזב פי כמה לראות אותה דווקא על במת הרייבאן – שאמנם הייתה אחת הבמות הכייפיות – אבל כנראה שלא בשביל ג'וליה. הסגנון האינדי-קלאסי שלה פשוט לא היתרגם יפה להופעה בחוץ, עם כל הרעש והדיבורים של הקהל. הופעה עם צ'לו, כינור וקלידים צריכה הייתה להתקיים באודיטוריום. באסה.

בגוף

שתיים מההופעות הכי טובות לטעמי פעלו עלי באופן די דומה, למרות השוני הרב בסגנון המוזיקלי. אני מדבר על ההופעה של

המעיפה

ג'ני בת', סולנית להקת Savages הלונדונית, דפקה את הופעת חייה. רק להביט בהבעות החמורות של פניה כבר עשה לי חצי מההופעה. היא השתוללה, קפצה על הקהל, הופיעה בתוכו והתכוונה לכל מילה שיצאה לה מהפה. אמנם הן לא ביצעו את שני השירים הכי טובים שלהן – “She Will” ו־”Shut Up”, אבל עדיין הצליחו לסחוף לחלוטין. והשיר האחרון שהן ביצעו היה פאקין מדהים. מישהו זוכר איך קוראים לו? בתודה מראש.

התקלה

אני לא יודע מה הייתה תקלה חמורה יותר בהופעה של טיים אימפלה, העובדה שאשכרה נפל החשמל אחרי שעה בערך וההופעה נעצרה לגמרי לפרק זמן לא מגניב בכלל, או שהווייב של האלבום האחרון השתלט גם על הביצועים של השירים משני האלבומים הקודמים – ששונים ממנו לחלוטין. וקווין פארקר, עם כל אהבתי אליו ואל להקתו, הוא חביב נורא אבל לא פרפורמר מי יודע מה. עם זאת, כל זה על סמך ההופעה הזאת בלבד. מי שהיה בהופעות אחרות שלהם מספר שהם מדהימים, רק חבל לי שלא ראיתי את זה בעצמי. מצפה לחווייה מתקנת ב־11 ביולי ב"לייב פארק" ראשון לציון אליו הם יגיעו עם הופעת פתיחה שווה ממש של Jaguar Ma האוסטרלים אף הם.

המלכה

גם מי שעוד לא לגמרי נתפס על האלבום החדש של פיג'יי הארווי לא יכול היה שלא להישבות בקסמה. לא ברור אם היא פיה או מכשפה. הדרך שבה היא זזה, הקול האלוהי הזה, הפאסון, יא אלוהים כמה פאסון. ומגובה בשורה של מוזיקאים ענקיים ובהם ג'ון פאריש ומיק הארווי שהולכים איתה שנים אחורה, היא פשוט היממה אותי. כשחתכתי קצת מוקדם כדי להספיק להופעה של אקשן ברונסון בקצה השני של הפסטיבל, מצאתי את עצמי הולך שני צעדים קדימה ואחד אחורה בחזרה לכיוונה למשמע “Down By The Water” ו־”To Bring You My Love”.

מני

האם הוא שתול של ההפקה? הדעות חלוקות אבל אני חושב שהבחורצ'יק שטיי סגל העלה מהקהל לבמה (והלך במקומו לצפות במופע של עצמו עם הקהל) היה כל כך קול, כל כך בווייבז שקשה היה להאמין שהמני הזה הוא אשכרה אמיתי. אם תשאלו אותי, אגיד שהוא היה אותנטי לגמרי ושזה בטוח היה היום הכי טוב בחיים שלו. וכשהוא צרח לתוך המיקרופון “Ty Segall and the Emotional Muggers are playing at my house, MY HOUSE!” זה באמת היה מרגש. מני, פרימוורה 2016 לא תשכח אותך.

• טיי סגל
• טיטוס אנדרוניקוס
• הקאט אאוט קלאב
• פרימוורה
• נגה ארז
• מוזיקה
• lcd soundsystem
• ברצלונה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אל תפספסו: ספיישל פרימוורה –חלק א', וספיישל פרימוורה –חלק ב'

אור בזויותבפייסבוק. התוכנית משודרת בימי שני ב-13:00ברדיו הקצהוברדיו הבינתחומי

[tmwdfpad]

Deerhunter – "Dream Captain"

כשלהקה ממשיכה להוציא אלבומים מעולים שנשמעים שונים בתכלית זה מזה, אך עדיין בעלי סאונד מובחן שהוא רק שלהם, אתה יודע שמדובר בלהקה יוצאת דופן. זה בדיוק העניין עם דירהאנטר של בראדפורד קוקס. גם האלבום האחרון שלהם שווה ממש ולוקח אותם למקום שמשי בהרבה מבעבר, אפילו דיסקואידי לפרקים, אבל את התוכנית בחרתי לפתוח עם פנינת פופ נויזית מעולה מתוך הקודם, "Monomania".

"I don't need anybody to tell me what I'm worth \ I've already been giving up from my birth"

Parquet Courts – "Berlin Got Blurry"

וייבז של גראז' ניו יורקי עם גיטרות מערבונים טקסניות בשיר שמדבר על ברלין. What's not to like?

"Cellphone service is not that expensive \ But that takes commitment and you just don't have it"

Cat's Eyes – "Face In The Crowd"

הופתעתי לגלות שפרויקט הצד המעולה של פאריס באדוואן (The Horrors) יחד עם רייצ'ל זרה גם יופיע בפסטיבל – ב"במה הסודית". בשנה שעברה הצמד הוציא את הפסקול שהלחין לסרט "The Duke of Burgundy" וכרגע הם עובדים על אלבום אולפן שני. השיר הזה הוא אחד הקטעים הכי טובים מאלבום הבכורה שלהם שיצא ב־2011. מין פוסט Pאנק באווירת פופ מהסיקסטיז.

PJ Harvey – "Medicinals"

מה יש להסביר פה? פאקין פיג'יי תופיע בפסטיבל וזאת תהיה הפעם הראשונה שאני רואה אותה בהופעה. נשמעת לי כמו סיבה מספיק טובה לנגן שיר שלה בתוכנית. זה אחד היפים מהחדש שלה, "The Hope Six Demolition Project". על מה השיר? ובכן, פעם תרופות צמחו מהקרקע, היכן שהיום עומד הקניון שמוכר תרופות שלא מהקרקע לילידים שהיו שם הרבה לפניו. משהו כזה.

Bob Mould – "Voices in My Head"

איש להקת Hüsker Dü האדירה ממינסוטה הוציא השנה אלבום סולו וזה שיר ענק מתוכו. גם הוא יופיע ב"במה הסודית", אבל לא רק בה. יהיו כמה הזדמנויות לתפוס אותו בפסטיבל ואני מתכוון לקפוץ לפחות על אחת מהן.

"I decide to listen to the voices in my head \ Strange hallucinations I avoid \ The people and the places, the living and the dead \ Can I find some truth within the noise?"

U.S. Girls – "Damn That Valley"

מייגן רמי (היא U.S. Girls) היא מזמרות האינדי פופ האהובות עלי לאחרונה עם חיבור מגניב בין אלקטרוניקה קווירקית ושירה שמהדהדת להקות של בנות בשמלות קצרות וקרה שחור משנות השישים.

Jenny Hval – "That Battle Is Over"

יוצרת נורווגית פמיניסטית מרתקת.

"Statistics and newspapers tell me I am unhappy and dying, that I need man and child to fulfill me, that I'm more likely to get breast cancer"

Julia Holter – "Sea Calls Me Home"

מעונין בחתונה. הולך להגיע להופעה עם טבעת. מתוך "Have You In My Wilderness", אחד מאלבומי השנה שעברה שלי. שיר כל כך יפה וקליט שבכל זאת מכיל בתוכו סולו סקסופון קצר שנושק לפרי ג'אז ומעיף ת'מוח לחלל רק כדי להחזיר אותו על הבוקר במצב משופר.

Ty Segall – "Feel"

אין מספיק הופעות השתוללות בפסטיבל השנה, אבל יש את טיי סגל שראיתי בברצלונה לפני שנתיים וזאת הופעה טירוף. אז בדיוק יצא האלבום "Manipulator" שממנו לקוח "Feel" – אחד הקטעים האהובים עלי של נסיך הגראז'.

Boredoms – "Star"

יפנים מופרעים תמיד באים טוב. הבורדומז הם מלהקות הנויז הבולטות ביפן ובכלל. לפעמים הם כל כך אקספרימנטלים שזה כבר ממש קשה להאזנה, אבל בחרתי שיר כיפי במיוחד שלהם. לא שהוא לא מכיל איזה מיינדפאק קטן לקראת סופו, אבל אתם תשרדו את זה.

Drive Like Jehu – "Here Come the Rome Plows"

הרכב הפוסט הרדקור הזה מסן דייגו הוציא בסך הכל שני אלבומים, האחרון בהם, "Yank Crime", ראה אור ב־1994. מהלהקות המכוננות של ה־emo-פאנק.

Current 93 – "A Gothic Love Song (For N.)"

גם כשבהרכב היו חברים מהלהקות Coil וסייקיק טיוי (האחרונים יופיעו בפסטיבל), דייוויד טיבט תמיד היה האיש המרכזי בקרנט 93. פולק גותי מכושף וטבול בעננים של גלגלי שיניים. השיר הזה מועך אותי. פולק גותי מכושף וטבול בעננים של גלגלי שיניים. השיר הזה מועך אותי.

Moderat – "Ghostmother"

השיר הכי יפה מתוך החדש של הטריו של סשה רינג (Apparat) והצמד המופרע מודסלקטור.

Action Bronson – "Easy Rider"

הלוואי ויזרוק עלי פלייסטיישן מהבמה (אבל לא חזק, שלא יכאב). חפשו ביוטיוב קצת, זה לא מנותק מהמציאות.

The Beach Boys – "Wouldn't It Be Nice"

הופעת 50 השנה לאלבום המופת "Pet Sounds", שתגיע גם לישראל, תתקיים קודם בברצלונה וכנראה הולכת להפוך אותי לשלולית בשירים כמו זה ובטח שב־"God Only Knows".

אור בזויותבפייסבוק. התוכנית משודרת בימי שני ב-13:00ברדיו הקצהוברדיו הבינתחומי

אל תפספסו: ספיישל פרימוורה –חלק א', וספיישל פרימוורה –חלק ב'

• בריאן ווילסון
• הרדיו הבינתחמי
• היום השלישי
• פיג'יי הארווי
• drive like jehu
• בורדומז
• פרימוורה סאונד 2016
• טיי סגל
• מוזיקה
• הופעות
• ספיישל
• אור בזויות
• ג'וליה הולטר
• פודקאסט
• רדיו הקצה
• פרקט קורטס
• ברצלונה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הגיע זמן הרוקנ'רול של סיכומי השנה עם הסיכום הרביעי והאחרון באור בזויות ל-2015. אני לא אשקר, אני מבסוט לאללה ממה שנמצא פה לפניכם. יש פה מגוון רחב של רוק מסוגים שונים, מהאינדי-רוק החצוף של קורטני ברנט דרך הגראז' הפסיכדלי של The Oh Sees וכלה בסטונר דום מטאל המושלם של Windhand. פזרו שיער וליחצו פליי!

אור בזויות משודרתברדיו הבינתחומי. לאור בזויותבפייסבוק

[tmwdfpad]

The Intelligence – "Sex"

דה אינטליג'נס המעולים מסיאטל, מתוך האלבום החדש שלהם, "Vintage Future", משלבים לו-פיי גראז' עם ביטס ניו ווייב מונוטוניים של מכונות תופים – וזה עובד מעולה עם הגיטרות המחורעות. אם כי דווקא "סקס" הוא שיר יותר גראז'י וישיר, והוא כיפי לא פחות משהוא עגום: I want a true love that I can step out on / And that I can still count on / While she waits / With a warm plate. אחלה, ואני רוצה משמשים כל השנה.

Courtney Barnett – "Pedestrian at Best"

ללא ספק משירי הרוק הבועטים והמוצלחים של השנה עם ערימות של אטיטיוד ומשפטים שכיף לצטט. קורטני ברנט האוסטרלית לא מצליחה באלבום שלה Sometimes I Sit and Think, And Sometimes I Just Sit, לשחזר את הגדולה של השיר הענק הזה, או אפילו להתקרב אליה. עם זאת, עדיין מדובר באחלה אלבום ראשון ממישהי שעד לפני שנה כמעט ואף אחד מאיתנו לא שמע עליה. "תן לי את כל הכסף שלך ואעשה קצת אוריגמי, מותק".

Titus Andronicus – "Dimed Out"

האלטרנטיב אינדי-Pאנק רוקרז מניו ג'רזי הוציאו השנה את האלבום הכי שאפתני שלהם. תקליט משולש, כמעט אופרת רוק אבל לא ממש, שהיא בעצם סיפור בחמישה חלקים על איש המצולק על ידי התעללות, סמים ומחלת נפש, שפוגש את הכפיל של עצמו – שמוביל אותו למשבר פנימי שמתפוצץ לאלימות. נשמע כיף, לא? שמעו את השיר ותראו שאיכשהו – זה ממש כיף!

Jeff Rosenstock – "Get Old Forever"

השיר הפותח את "?We Cool" – אלבום הסולו של הPאנק-רוקר הניו יורקי ג'ף רוזנסטוק, לשעבר סולן הלהקות the Arrogant Sons of Bitches ו-!Bomb The Music Industry. קטע אמוציונלי מאוד שנפתח בהרמוניות ביץ' בויז קטנות על ביטים של אלקטרו זול, לפני שמתפוצץ בפנים עם גיטרות פאזז וצרחות. שיר נהדר.

Savages – "The Answer"

יקירותיי הלונדוניות יוציאו ב-2016 את אלבומן השני, "Adore Life" וכבר השנה חשפו מתוכו שני קטעים – ואת שניהם אהבתי מאוד. ב-2013 הן סיפקו את אלבום הרוק הכי בועט ששמעתי, כך שהציפייה לקראת החדש גדולה.

Vexx – "Flattened Scenes"

הרכב שצץ אצלי בפיד השנה ומגיע מאולימפיה, וושניגטון העיף לי ת'מוח עם גיטרות יצירתיות, רעננות וחסרות רחמים וסולנית עם דרייב משוגע. זה השיר שהכי אהבתי באי.פי שלהם "Give and Take".

Fuzz – "Rat Race"

פרויקט הצד של טיי סגל הוציא השנה את אלבומו השני שממשיך לתת דרור לאהבה של נסיך הגראז' (שבאלבום הזה מתפקד כמתופף) לריפים כבדים ולג'אמים פסיכדליים בהשראת בלאק סבאת'.

Ghost – "Majesty"

גוסט היא להקת פופ-מטאל שוודית שעולה לבמה עם גלימות אנטי-אפיפיור כאלו ואיפור של גולגלות בקטע בלאק מטאלי, אני מניח. זה, אגב, הקשר היחיד בינם ובין בלאק מטאל. הלהקה מנגנת הרבה יותר בהשראת הרד-רוק, כמעט פרוגרסיב של פעם. השיר לקוח מתוך האלבום השלישי שלה, "Meliora", ומזכיר באופן מוזר ממש את אליס אין צ'יינס אילו הייתה להקת רוק כבד בסבנטיז.

Thee Oh Sees – "Sticky Hulks"

למה האלבום המדהים הזה של Thee Oh Sees לא הפך לקונצנזוס מעבר למעגל חובבי הגראז' והפסיכדליה? אולי כי הלהקה מוציאה אלבומים בקצב מסחרר ועוד אלבום שלה הוא לא אירוע מיוחד? לא יודע, אבל נראה לי שזה אלבום הרוק של השנה שלי. כל כך מקורי, מפציץ, פסיכדלי ובקטעים מסוימים אף נושק כמעט לפרוגרסיב כמו הקטע המושלם הזה.

Built To Spill – "All Our Songs"

אחרי שש שנים של שקט חזרו Built To Spill האהובים עם "Untetherd Moon" אלבום שמיני ומוצלח למדי. מדובר באחת מלהקות הגיטרות שאני הכי אוהב כבר הרבה שנים, שעושה אינדי-רוק עם ערימות של ריברב ודיסטורשן, כותבת מצוין ובעלת נטייה לג'אמים ארוכים בהשראת קרייזי הורס – שאף פעם לא מגיעים לשלב של אוננות עם מגברים.

Protomartyr – "Why Does It Shake"

הרכב הפוסט-Pאנק הדטרויטי הזה הוציא את אחד מאלבומי הרוק של השנה, The Agent" Intellect", ששואב השראה מפילוסופיה, הומניזם ובעיקר מהצדדים המכוערים של הקיום. כשאינטליגנציה מופרזת לא באה על חשבון הכוחניות של המוזיקה.

Zun Zun Egui – "Ruby"

בהפקת אנדרו האנג מ-Fuck Buttons, הוציא ההרכב הזה מבריסטול אלבום רוק סופר אקלקטי עם שילוב של אינדי-רוק, פוסט-Pאנק, את'יו-ג'אז ואפרו ביט. זה מתוך האלבום השני שלהם, שנקרא "Shackles Gift" ויצא בלייבל המצוין Bella Union. פירוש המילים זון זון אגי הוא קבוצת עצים בשפה הבסקית. אבל כשהקלידן יושינו שיגיהרה נתקל בו – הביטוי הזכיר לו את איך שאומרים ביפנית "מהר מהר מוזר". מייסד הלהקה האחר פה, אגב, הוא מאוריטני.

The Jon Spencer Blues Explosion – "Do The Get Down"

קצת בריחה מהכובד לרוק מסיבתי ומזיז ת'תחת מבית היוצר של הטריו הניו יורקי, שמאז הניינטיז מוציא אלבומי רוקנ'רול בלוזיים מוטנטיים שמפוצצים בFאנק, לכלוך וארנ'בי. האלבום שהוציא השנה, "Freedom Tower: No Wave Dance Party 2015", הוא מין מחווה לעיר ניו יורק ויש בו אפילו קריצות לאולד סקול היפ הופ.

Peaches – "Close Up" feat. Kim Gordon

לא יודע עד כמה מדובר פה בקטע רוק, אבל באווירה שלו הוא לגמרי רוקיסטי, שלא לדבר על שאשת סוניק יות' משתתפת בו. וראיתם את הקליפ המזעזע שלו (אם כי לא מזעזע כמוהקליפ של פיצ'ז לשיר "Rub")? בקליפ פיצ'ז מתחננת בפני גורדון להיות מאמנת האיגרוף שלה. איכס מה שקורה שם בזירה, איכס.

Moon Duo – "Night Beat"

הצמד ריפלי ג'ונסון (Wooden Shjips) וסאני ימאדה יוצרים יחד נאו-פסיכדליה בהשראת הקראוטרוק הרפטטיבי מהסבנטיז עם עקיצות של נויז ומכונות תופים א-לה Suicide. השנה הם הוציאו את "Shadow of the Sun", שמעבר לכך שהוא אלבום נהדר, יש מצב שיש לו את העטיפה הכי יפה ב-2015.

The Wytches – "Wasteybois"

הלהקה הבריטית הזאת מביאה שילוב כוחני ומפחיד של גראז', סרף ופסיכדליה אפלה. האלבום שלה משנה שעברה, "Annabel Dream Reader" היה אחד מאלבומי הגראז' הכי טובים ששמעתי מזה שנים, עם אווירת וינטאג' קשוחה ושטופת אסיד. מוקדם יותר השנה הוציאה את הסינגל הזה מתוך האלבום הבא שלה ונראה לי שזה הקטע הכי אגרסיבי שלהם אי פעם.

Chelsea Wolfe – "Carrion Flowers"

מתוך האלבום "Abyss" של צ'לסי וולף המחברת פולק גותי, אלקטרוניקה ומטאל לכדי משהו אפל ודי יוצא דופן. יש באלבום הזה בלדת פסנתר, קטע שמפלרטט עם טכנו ובשיר הזה ספציפית – מקצב תעשייתי ומאיים שמניח מצע לקולה המרוחק ההופך לצלול יותר מבעבר. אחלה אלבום.

Myrkur – "Onde Børn"

דוגמנית שוודית, לשעבר חברה בלהקת אינידפופ, מוציאה אלבום מטאל? סבבה, למה לא. כל עוד זה טוב, אין תלונות. מירקור היא אמלי ברון שהוציאה השנה את אלבום הבכורה שלה, "M", תחת השם מירקור. יש בה גותיות, אהבה גדולה לבלאק מטאל סקנדינבי ולמטאל סימפוני ובקטע שבחרתי, נשמע שגם חיבור לא קטן לשוגייז. מדובר דווקא באחד השירים היותר עדינים מהאלבום שלה.

Windhand – "Two Urns"

אלבום המטאל של השנה שלי הולך ללהקת הסטונר דום-מטאל מריצ'מונד וירג'יניה. Windhand הוציאה בלייבל Relapse את "Grief's Infernal Flower" האיטי והמצוין שמצליח למשוך קהל רחב בהרבה מזה של הז'אנר (אולי בזכות המפיק ג'ק אנדינו שעבד עם נירוונה וסאונדגארדן?). מעבר לריפים מפוארים וכבדים ולסייק בלוז, אפשר לשמוע בו השראה מיוצרי אמריקנה אלטרנטיביים דוגמת טאונס ואן זנדט וג'פרי לי פירס (דה גאן קלאב). בייחוד בשני השירים האקוסטיים והשקטים ששרה הסולנית המדהימה דורתי'ה קוטרל, שבעצמה הוציאה אלבום סולו יפהפה השנה.

Deafheaven – "Brought to The Water"

אחרי "Sunbather" האדיר מלפני שנתיים, הציפייה לקראת אלבום חדש מדפהבן הייתה ענקית והשתלמה עם "New Bermuda" – אלבום מופרע של מטאל שוגייזי. יחסית לקודמו, זהו אלבום אמנם פחות מגווןאך הרבה יותר כבד ומטאלי (ומדכא). זה הקטע הכי טוב בו. חכו לסולו הפסנתר בסוף. כמה כעס ויופי.

אור בזויות משודרתברדיו הבינתחומי. לאור בזויותבפייסבוק

• סיכום 2015
• טיטוס אנדרוניקוס
• קורטני ברנט
• פאז
• fuzz
• טיי סגל
• בילט טו ספיל
• built to spill
• פרוטומרטיר
• Zun Zun Egui
• ג'ון ספנסר
• Wytches
• מירקור
• myrkur
• דפהבן
• גראז'
• מון דואו
• מוזיקה
• מטאל
• Thee Oh Sees
• רוק
• פסיכדליה
• אור בזויות
• אור בזוויות
• פיצ'ז
• vexx
• windhand
• צ'לסי וולף
• Protomartyr
• דורת'יה קוטרל
• פודקאסט
• deafheaven
• תרבות