Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
גם אנחנו נחרדנו מהתמונות והדיווחים שזרמו אתמול מערי ישראל על עימותים אלימים בין יהודים לערבים. מראות הלינץ' מבת ים הסמוכה על אזרח ערבי, כמו גם הלינץ' שבוצע באזרח יהודי בעכו שברו לנו את הלב. לא פחות.
הדרך היחידה שלנו בשלב זה להתמודד עם הכאב הגדול הואלחזור לקמפיין הזה שפרסמנו ב-2016. ביקשנו אז מצעירים ערבים ויהודים להיפגש – ולהתנשק. אז זה נעשה בעקבות החלטת משרד החינוך לפסול ספר המתאר רומן בין יהודייה לערבי. היום אנחנו ממליצים לכן/ם לשחזר את הסרטון ההוא – וללכת לנשק (בהסכמה!) ערביה או יהודי, יהודייה או ערבי. כולנו צריכים קצת אהבה ואמפתיה בתקופה הקשה הזו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
היו שכינו את הפרויקט ״יהודים וערבים מתנשקים״, שהפקנו במערכת TimeOut תל אביב, "פרובוקציה". ידענו מלכתחילה שהוא עשוי להיתפס כך, אך מבחינתנו מדובר בתגובה הראויה – גם אם מתריסה בעיני ציבורים מסוימים – לפרובוקציה שעורר משרד החינוך כשהוציא מתוכנית לימודי הספרות המוגברים בבתי הספר התיכוניים את ספרה של דורית רביניאן, ״גדר חיה״, רק משום שתיאר רומן בין אישה יהודייה לגבר ערבי.
שר החינוך נפתלי בנט, שגיבה את ההחלטה האומללה, ודאי לא יסכים שהפרובוקציה האמיתית היא בעמדת משרדו, שנומקה בין היתר בטיעונים כגון ״יחסים אינטימיים בין יהודים ושאינם יהודים מאיימים על הזהות הנפרדת״. לא – הוא עומד מאחורי החלטה זו. היא משקפת את הלך הרוח שלו ושל מפלגתו. מדובר בהלך רוח גזעני גלוי, שלא מהסס לומר בפה מלא ובראש חוצות שבמדינת ישראל יש אזרחים סוג ב׳ ושמן הראוי שתהיה הפרדה מלאה בינם לבין מי ששולטים פה.
אבל זה לא הלך הרוח שלנו.
רק מי שחווה אופוריה אמיתית יבין מה הייתה האווירה במערכת בימים האחרונים. מדי כמה שעות הציפיות שברו שיא ועוד שיא – סיקורים הנרחבים ברחבי העולם, מיליוני צפיות, ובעיקר תגובות מרגשות ומעוררות השראה. את הכותרות המדכאות בעיתונות בחו"ל על הצנזורה של משרד החינוך החליפו כותרות שחוגגות את המחאה שלנו, שמציגה ישראל אחרת: ליברלית, סובלנית, אוהבת.
הישראל הזאת, למרבה הצער, היא הרצוי ולא המצוי. לא מכרנו שקר, אבל הצגנו פיסת מציאות קטנה שהיינו שמחים לראותה מתרחבת. היא לא חייבת (אבל היא יכולה!) לכלול נשיקות בין ערבים ליהודים או סיפורי אהבה בין גזעיים, אך היא חייבת להכיר בהם, לא לפסול את קיומם – לא במציאות ולא ביצירות אמנות.
סתיו וקייס, אברהים ושיר, חאדר ושי, מיכל ובאסם, נסרין וערן, מירה ודניאל, לירון וזיאד – תודה. זה לא היה יכול לקרות בלעדיכם. יצרתם הד שאנחנו מקווים שימשיך להדהד ולגעת בכמה שיותר אנשים, לפרק מיתוסים, למוסס פחדים ולהפיל חומות תודעתיות של הפרדה.
נשיקות,
מערכת Time Out
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אני יודע שהוא היה רוצה "שאזיין בשכל כל היום" במקום לדבר כל הזמן על קיפוח ועל גזענות, אבל המציאות לא מאפשרת לנו פשוט להיות שני בני אדם. טור בעקבות פרויקט הנשיקות המיוחד של טיים אאוט
שפה משותפת. חאדר אבו סייף ושי משה (צילום: איליה מלניקוב)
נעמדנו זה מול זה, והצלם החל במלאכה. ״אני רוצה שתתנשקו ישר, אל תטו את הראש הצידה, כך התמונה תצא טוב", הוא הכין אותנו לרגע המוזר העומד לבוא. "תתנשקו עכשיו".
ובעודי עוצם את העיניים ומרגיש את השפתיים שלו נוגעות בשלי – אני מחייך. זה הניצחון הפרטי שלנו. "למה אתם מחזיקים אחד את השני ככה?", שואל הצלם. ואני עונה: כי רק כך אנחנו יודעים להחזיק אחד את השני. בזרועות אחד של השני אנחנו מוגנים. מוגנים מפני להב"ה, מפני הסתה. כך אנחנו יודעים, מציאות חיינו היא זו, ומעולם לא החזקנו אחרת.
הכרתי אותו בפורים של השנה שעברה. אני התחפשתי למלכת פלסטין והוא פשוט היה בחור יפה. שיכור ומדדה על נעלי עקב ניגשתי לעברו והצעתי לו נישואין. הוא הסכים, ובאופן מטופש, התחתנו לכאורה. מאז נפגשנו מדי פעם, ובכל פעם התפצלו דרכינו. זה לא סיפור אהבה מהאגדות. יותר כמו קומדיה רומנטית פרועה, גרסת המציאות הישראלית-פלסטינית.
[tmwdfpad]"מה תרצה להגיד לחאדר?" שואל אותו הצלם. הוא מביט בעיני, ומשיב: "את כל מה שיש לי להגיד לחאדר הוא כבר יודע". ואני באמת יודע. אני יודע כמה קשה זה כשאתה לא יכול להגן על מישהו שאתה מחבב במדינה הזו. אני יודע שהוא היה רוצה "שאזיין בשכל כל היום" במקום לדבר כל הזמן על הדברים המהותיים האלה, על הפיל בחדר, על קיפוח ועל גזענות. אני יודע שהוא היה רוצה שאכתוב לו על דברים שכותבים עליהם במדינות מתוקנות, היה רוצה שלא יהיו בינינו מחיצות, שנהיה פשוט שני בני אדם, כמו שהוא היה אז בעיני – פשוט בחור יפה.
ואני רוצה להגיד לו שאני לא רואה אותו כיהודי דרך עיניים של ערבי, אני רואה בו פשוט אדם. אני רואה בו את מה שהוא ראה בי באותו ערב עם הכאפייה, הגלביה ונעלי העקב, רואה בו את כל מה שהוא איכשהו ראה בי. הממשלה יכולה להסית נגד כל מה שאני, אבל אנחנו פה כדי להלחם, כדי שיראו אותנו כפי שאנחנו מתחת לכל הדברים שאינם תלויים בנו, כשני בני אדם. עכשיו אנחנו מחזיקים אחד את השני כמו שרק אנחנו יודעים. הצלם נותן הוראה, הפרדו. אנחנו מושכים את זה עוד כמה שניות, בידיעה שנתראה רק בעוד כמה חודשים. כי לא נוכל להתעלם מהדברים האלה שעומדים בינינו. כי רק כך אנחנו יודעים להחזיק במדינה שלא מאפשרת לנו פשוט להיות שני בני אדם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
