הסיפור של משפחת בנאי לדורותיה הוא הסיפור של התרבות הישראלית שנבנתה כאן. סיפורם של יהודים שעלו מאיראן בסוף המאה ה-19, התיישבו בירושלים והולידו שושלת מפוארת. השירים, הסיפורים, המחזות והמערכונים שהוציאה המשפחה הזו לאורך השנים – הם קלאסיקות, שמחזיקות מעמד עד עצם היום הזה. ונותרה רק ששאלה אחת – מי הוא גדול הבנאים? זו שאלה שמרחפת לא מעט מעל התרבות שלנו (ובטח בכל ארוחת חג בירושלים) ולכבוד הדוקומנטרי החדש של דורון צברי על אביתר בנאי, זה זמן מצוין לנסות ולענות. מדובר במאבק איתנים – לכל אחד ברשימה הזו יש מקום בספרי הזהב של התרבות שלנו, ולכן כל הכרעה תהיה הכרעה בנקודות. בחרנו להתמקד רק בשלושת דורות הבנאי הראשונים, כדי לתת לצעירים במשפחה זמן ליצור חותם עמוק יותר על התרבות הישראלית (סליחה, אלישע!). כל השאר, אל תעלבו – אנחנו אוהבים אותם כמשפחה, ולא כיריבים.

10. חיים ז"ל

לא רק "אלברט פירות". חיים בנאי ז"ל אולי מוכר הכי הרבה בתור מוכר הפירות בתשדירי השירות של שנות השמונים, אבל הוא גם שחקן ותיק במחזות, סדרות וסרטים – ואפילו סיפק תפקיד לפנתיאון בתור יחזקאל, סבא של נינט ב"שיר שלנו" (הייתי חייב). הוא פחות נצץ או השפיע מהאחרים, אבל בהחלט ראוי לאזכור – ולכבוד.

9. בועז

השם הכי צעיר ברשימה, אבל הרוויח את מקומו בתור מוזיקאי מוכשר למדי. "כל השבוע מרגיש כמו שבת", שבכלל לא יצא כסינגל, הפך ללהיט לא קטן – וגם "תנופה" והקאבר ל"מרוב אהבה", של כוכב אחר ברשימה הזו. זמר מצוין שהתפתח גם ליוצר משמעותי.

8. אורי

נצר לצד חובבי המשחק של המשפחה, ואחד מהפנים המזוהות עם הניינטיז בטלוויזיה שלנו. מי ששיחק בסדרות וסרטים כמו "עניין של זמן", "פלורנטין" ו"ללקק ת'תות", עבר לא מעט גם בתיאטרון – ואפילו ניסה את מזלו במוזיקה, כולל שני להיטי רדיו גדולים – "פרפרים" ו"הזמנה לחתונה", שמתנגנים עד עצם היום הזה.

7. יובל

האיש וה"משינה" – סולן אחת הלהקות הכי אגדיות שצמחו במוזיקה הישראלית. מופיע עד היום עם חבריו, והנחיל למוזיקה שלנו שורה של שירים בלתי נשכחים – מ"רכבת לילה לקהיר" ועד "אהובתי". יובל בנאי גם התנסה בקריירת סולו, שבה בלט בעיקר השיר "לא יכול לעצור את זה". קול מזוהה ואהוב בסאונד הישראלי.

6. אורנה

אחת הנשים המצחיקות בישראל. הקומיקאית שלמרות השם, פילסה את דרכה במעלה הקומדיה הישראלית, דרך "דומינו גרוס" ועד הבמות הגדולות של הטלוויזיה. מההופעות ב"אקשן" קצרת הימים, דרך ההצלחה הפנומנלית כלימור ב"רק בישראל" ועד "ארץ נהדרת" ו"מצב האומה". בנוסף, הצליחה לרגש גם כשחקנית ב"אימאלה", ולהמשיך להיות קול של שפיות – גם באקלים לא פשוט.

5. גברי

מי שהתחיל ב"גשש", אבל החזיק מעמד גם בעצמו. גברי בנאי התחיל בתור אחד הקומיקאים והאנשים המצחיקים שיש כאן, אבל המשיך גם בתור איש שמצליח לעורר רגשות נוספים. הצלע ה"קומפקטית" בשלישיית הגששים המיתולוגית אמנם חי בצל של שייקה הכריזמטי ופולי העוצמתי, אבל לאורך השנים הצליח לחלחל תודעה – כג'ינג'י ב"גבעת חלפון", או כבנג'י שמש מעורר ההזדהות ב"שלאגר". האיש ששר שהחיים זה לא טרבולטה והוא לא ניוטון ג'ון, הצליח להפוך לאגדה על המסך שלנו.

4. מאיר ז"ל

בשורש של הכל, עומד הקול – אותו קול עוצמתי וחם שמי שגדל בשנות השמונים והתשעים לא יכול בלעדיו. מאיר בנאי, שפרץ לתודעה עם הסינגל שהקליט על אחיו הקטן אביתר, הפך עם השנים לזמר שנכנס ללב של מדינה שלמה. מ"שירו של שפשף" האופטימי, דרך "גשם" הקודר" ועד הצעקה המהדהדת ב"שער הרחמים" – כמעט עד יומו האחרון, מאיר בנאי הצליח לרגש ולהתרגש. בגיל 56, בטרם עת, הוא הלך מאיתנו – אבל את הצעקה הגדולה ההיא, אף אחד לא יוכל להשתיק.

3. אביתר

משפחת בנאי ידועה כמי שהולכת על התפר שבין החילוניות לבין הדת, והנה אחד שהצליח לעשות קרוסאובר. הוא הצליח להיות באמת גם וגם – גם המרדן שפרץ לתודעה עם שיר כמו "תתחנני אליי" (ביום שישי בערב בערוץ 1), וגם מי שהצליח ללכת אל הקודש ואל האמונה. האח של מאיר ז"ל גדל להיות אחד היוצרים המרגשים והחזקים במוזיקה שלנו – מהאלבום הראשון פורץ הדרך, ועד היצירה היותר מורכבת של ימינו. כל מי שדמע ב"יש לי סיכוי", זעם ב"תיאטרון רוסי" – או סתם התרגש ב"יפה כלבנה", לא יכול שלא לזכור לנצח את האיש השקט עם הפסנתר.

2. אהוד

אומרים שזה התחיל רק מדור מסוים, ובכל זאת – אהוד בנאי הוא הקול שמלווה אותך. כשאתה מתחיל דרך חדשה ב"יוצא לאור", כשאתה נופל עם "אל תפחד", כשאתה מרגיש אבוד ב"מהרי נא", כשבא לשמוח עם "ג'מלי פורוש" או "טיפ טיפה", כשבא לכעוס עם "עבודה שחורה", ברגעי האמונה הגדולים וגם ברגעים שבהם אתה לא מאמין לכלום. למרות שם המשפחה, הקריירה של אהוד בנאי היתה הכל חוץ מפריבילגית – הוא סלל את הדרך בעזרת מוזיקה אלוהית, מנחמת, מרגשת, אמיצה – כל סופרלטיב אפשרי. ולכן הוא במקום הזה. שני רק לאגדה ישראלית שאין כמותה.

1. יוסי ז"ל

כי בסוף, עם כל הרצון להתחכם או להישמע שונה, אין גדול ממנו. שחקן, קומיקאי, סטנדאפיסט, כותב, מבצע, זמר, קריין – כמעט כל טייטל אפשרי ראוי לאיש, ובכל אחד מהם הוא הצליח לעשות מהפך. הוא היה שחקן שעבד עם גדולי המחזאים – והפך למחזאי בעצמו. הוא כתב כמה מהפאנצ'ליינס הטובים ביותר עבור "הגשש החיוור", ואז הלך להיות סטנדאפיסט מבצע והוריד פאנצ'ליינים של אחרים באופן מופתי. הוא ביצע שירים של אחרים (בעיקר של נעמי שמר ז"ל), ואז כתב מילים בעצמו והוליד את המשפט "היינו ילדים וזה היה מזמן, אני וסימון ומואיז הקטן" – באחד משירי הגעגוע היפים שהיו כאן.

מאז שהחל את דרכו ועד יומו האחרון ממש, עם השיר "תרנגול כפרות" – בנאי הקיף את כל התרבות הישראלית, והיה שותף לכל הנדבכים שלה. קולנוע, תיאטרון, רדיו, טלוויזיה, סטנד אפ – בכל המקומות הללו הוא היה, ובכל המקומות האלה הצטיין. ועד היום, כשיוצא לי ליפול על שיר שלו איפשהו – אני לא מעז לעשות סקיפ או להעביר ערוץ. כי את הקול שלו, על החום ועל העומק ועל הרגש שבו, פשוט אי אפשר לוותר. ממש כמו משפחת בנאי כולה.

• ❤ תרבות
• אביתר בנאי
• אהוד בנאי
• אורנה בנאי
• יובל בנאי
• יוסי בנאי

אל תוך עידן האינסטוש והסלפי, החליט משה שי (60), מבכירי צלמי העיתונות בישראל, להוציא ספר תמונות מרשים: תיעוד של אנשי התרבות הישראלים בשנות ה־80 וה־90. "זו הצצה אל מאחורי הקלעים במובן הרחב של המילה", הוא אומר. "לא סתם קראתי לספר 'אומרים שהיה פה שמח', באמת היה פה שמח אבל לא ידענו: היה הרבה יותר פשוט, פחות מתוכנת, פחות פוזות. הסלבים לא היו סלבים. הם היו אמנים מוערכים".

זה לא פשוט קושי להתבגר?

"לא, כי לא יותר קשה עכשיו. אם כבר אז היה יותר קשה: מצלמות כבדות, פילם, אין פוטושופ, מה שצילמת זה מה יש. עכשיו השמחה יותר מלאכותית. אז היה שונה, תמים. גם אז היו מזמינים אמנים לאירועים כדי שיראו וייראו ויצטלמו, אבל זה נעשה באופן יותר התנדבותי, חינמי, כיפי. היום בשביל 'כיפי' סלבס לא מגיעים בכלל. מדובר על לפני עידן הפפרצי בישראל, כשהיה פפרצי רק על עבריינים. לא שאני חושב שצריך בכלל לעשות פפרצי, אין פה בוורלי הילס".

במשך שלושה עשורים שמר שי את הצילומים היומיומיים של אמני ישראל – גם אם לא ידע אז את ערכן הגדול ועל האהבה שתתגלה בשנת 2016 כלפי פינות קטנות של נוסטלגיה. "הייתי מדפיס כל תמונה בעצמי, אז חלק נשארו אצלי כפרינטים, חלק כנגטיבים", הוא מסביר. "אני מאוד לא רציתי שהתמונות האלה ייזרקו יום אחד. מעט צלמים צילמו בשנים האלו, היינו חבורה קטנה והרבה מהצלמים שהיו אז כבר לא איתנו או שהם כבר לא צלמים. אני מאושר שהצלחתי לעזור להטבעת החותם של התקופה הזו".

אם היית נכנס לתחום היום, אין סיכוי שהיית הולך לפפרצי?

"מה פתאום?! אני אגיד לך דבר פשוט: צלמי הפפרצי זה הדרג הכי נמוך בצילום. אולי דרג אחד מעל צלמי מסמכים. אנשים שפשוט לא הצליחו בצילום נטו. אני לא חושב שצילום פפרצי מכבד את מקצוע העיתונות".

יושבים על הברזלים

חברי להקת כוורת, 1984

״רגע לפני 'כוורת חוזרת' הראשון. התמונה צולמה בשדרות רוטשילד כשהם ממתינים לצילומים עצמם. עוד דוגמה לפריים לא מתוכנן. העורך רצה את התמונה המסודרת. אני רציתי את זו. התמונה מדברת״.

שותים לחייו של דן בן אמוץ, בלוויה שלו

חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989

״התמונה צולמה בטקס לפני הלוויה של דן בן אמוץ בבית סוקולוב. זו תמונה שהכנסתי בדקה ה־90 לספר כי מוטי קירשנבאום מת. התמונה קיבלה עוצמה אחרת לגמרי. אז כולם ישבו בבית הקפה של בית סוקולוב, היום לא קורה שם כלום״.

"הן לא היו צ'ילבות"

יפה ירקוני ושושנה דמארי, 1987

״יפה הייתה אישה תוססת, חברותית, עם משפחה, מאוד מקובלת, ושושנה הייתה אישה צנועה שמדברת בלי חשבון. הן היו יריבות אבל ג'נטלמניות מאוד. הן כיבדו זו את זו, הבינו שאין מה לריב ולהתנצח. כאן הן בדיוק סיימו להופיע, נפגשו באקראי מאחורי הקלעים, החליפו כמה מילים, נשיקות. זה ממש לא נכון שהן היו צ'ילבות״.

הפועל שוב הפסידה

אריק איינשטיין, 1986

״זה צילום חטף של שנייה אחת במשחק כדורסל, כשאריק עומד בין שאר האוהדים של הפועל תל אביב במשחק דרבי כש"הפועל שוב הפסידה". צילמתי אותו בלי לחשוב אפילו. לא מדובר בפפרצי, כי הוא לא התנגד ולא ארבתי לו או חיכיתי לו. זה היה בזמן שבכלל צילמתי את מיקי ברקוביץ'. גם הסיגריה משקפת את התקופה: לעמוד עם סיגריה במגרש סגור – מי מעלה על הדעת היום״.

חתיך ומוצלח

יאיר לפיד, 1991

״התמונה צולמה ב'ציפורי לילה' בגל"צ, בטעות. קסמו העיקרי של הספר הוא ברגעים הלא מתוכננים, וגם בצילומים מתוכננים בחרתי את הפריימים הלא מתוכננים. התמונה הזאת לא הייתה מתוכננת בכלל: הייתי בגל"צ לסיבה אחרת וצילמתי אותו בשביל הקטע. יאיר לפיד לא השתנה. היום הוא עורך שיקולים אחרים, אבל הוא כן זוכר את החבר'ה שהיו איתו כל השנים. הוא לא מתנשא. הוא תמיד היה בפוזה של חתיך ומוצלח והוא באמת חתיך ומוצלח. אני מצביע לו״.

המלך בפלקה

זהר ארגוב, 1987

״נשלחתי לצלם את זהר בהופעה במועדון גייז באזור התעשייה של גבעתיים. זה היה ג'וב שלא כל כך התלהבתי לעשות, לא ממש ידעתי מי זה זהר ארגוב, לא הייתי בהוויה של הזמר המזרחי. כשבאתי לצלם לא נתנו לי לצלם, כי העניין של הגייז היה הרבה יותר רגיש. זהר הציע לי לבוא יום למחרת למועדון הפלקה ברחוב שונצינו. אני זוכר שכשהוא אמר 'שונצינו' הוא ירק עליי בטעות. הוא היה מאוד חביב ונחמד ואנושי. בקיצור, למעשה ויתרתי על הג'וב.

למחרת צילמתי את דודו טופז שהיה מריץ כל הצגה שלו ברמת אפעל, בודק חומרים. בדרך חזרה פתאום נזכרתי בהזמנה של זהר. השעה הייתה חצות בערך והלכתי לפלקה. גם פה לא רצו לתת לי להיכנס לצלם. כשאמרתי שזהר הזמין אותי הם לא האמינו והוציאו את זהר שהכניס אותי למועדון בעצמו. היה צפוף נורא. זהר עמד על במה בגובה של 20 ס"מ. בזמן שהוא הופיע כל מיני בנות עלו לבמה והיה צלם פולרואיד שהנציח אותן בזמן שהוא שר.

משום שראו שזהר מאוד בעדי פתחו לי שולחן. הייתי נבוך, רק רציתי כמה קליקים ולעוף. אחרי כמה שירים אמרתי לזהר שאני עוזב ואז הוא הפסיק את ההופעה ורצה את מספר הטלפון שלי כי הוא רצה את התמונות. בקליק האחרון שהיה לי צילמתי את התמונה שהפכה לאייקון. התמונה הוצגה פעם בתיאטרון ירושלים ומישהו גנב אותה מהמסגרת, פשוט הוציא את התמונה. לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי מסיים קודם את הפילם, או לחלופין אם היה לי עוד חצי סרט, מה היה יוצא. רק אחר כך, כשהוא התאבד שלושה חודשים אחרי, הבנתי שצילמתי את המלך בעצמו. הרבה פעמים בזמן אמת לא יודעים מה המשקל האמיתי של הדברים. כצלם עיתונות לרוב ידעתי מה אני מצלם. תמיד ידעתי שאת אריק איינשטיין נכון לצלם. הוא לא רצה אבל שיתף פעולה. במקרה של זהר זה היה אחרת״.

עסק משפחתי

משה ודאנה איבגי, 1990

"זה צולם בהקרנה לסרט 'שורו'. הייתי בטוח שהסרט הזה ישאר לנצח, כמו מציצים, שיהיה סרט קאלט. ישבתי איתו כל הסרט וחשבתי איך הוא רואה את הדברים".

עליה לרגל

יוסי ויובל בנאי, 1988

"חיכיתי מאחורי הקלעים בסיום הצגת יחיד של יוסי בנאי וכולם עלו אליו לרגל, כולל יובל. יוסי בנאי מאוד אהב את התמונה הזאת, בתור אבא אני יכול להבין אותו: הבן בא לפרגן, ונותנים כאפה של מנצחים. יוסי בנאי עשה כל כך הרבה, כמו אסי דיין למשל. זה לא יאמן שעם כל הצרות שהם עשו, הם הספיקו כל כך הרבה".

אייבי והספינה

אייבי נתן, 1986

"אייבי התעקש תמיד שאף אחד לא יעלה לספינת השלום, היה לו מה להסתיר כנראה. אני עליתי פעם אחת. אני זוכר כילד, שהוא חזר ממצרים עם מטוס הסטירמן ונחת בהרצליה בשדה שהיה עשוי מכורכר, ורצנו אחריו. מאוד התרגשתי למראה התמונה של המטוס בשחור לבן שראיתי תלויה באיזה בית אבות. אמרתי לו אייבי, ראיתי את המטוס הזה בעיניים בצבע לא בשחור לבן. אייבי זה איש שראוי להזכר. נכון שהוא היה איש נורא קשה – הוא היה מתעצבן, רב עם אנשים, עקשן נוראי. את אייבי צילמתי הרבה במשך שנים, גם כשהוא נכנס לכלא על מפגש עם אנשי אש"ף. נכון, הוא היה איש קשה אבל הוא עשה דברים. לספינת השלום היו שתי נגלות – עד 73, ההשתקה במלמת יום כיפור – ואחרי. אני זוכר את היום שהטביעו אותה ב-1994. כי מה היו עושים איתה? הפכו אותה לבית לדגים".

"אומרים שהיה פה שמח", משה שי, הוצאה עצמית, עורך: ערן ליטוין

• מיוחדים
• שושנה דמארי
• יפה ירקוני
• משה שי
• פפרצי
• זהר ארגוב
• מועדון הפלקה
• יוסי בנאי
• אייבי נתן
• אדם ברוך
• נתן זהבי
• יאיר לפיד
• הפועל תל אביב
• כוורת
• אריק איינשטיין
• דן בן אמוץ
• יובל בנאי
• מוטי קירשנבאום
• סלבס
• ספינת השלום
• צילום

• Facebook
• Twitter
• Email

באלבום הסולו השני של שלומי ברכה – המוכר לרוב כגיטריסט משינה – שיוצא כ־12 שנים אחר קודמו, "צ'אפלין צ'ארלי", יש הרבה חיות והרבה תנועה. הצב שהולך עם הבית על הגב, הירידה במורד רחוב הירקון שמובילה לים שנראה כמו דרקון, "מסתובב סביב האזור ועצמך ומשחר לטרף", שיר בשם "בית החיות" שמיד אחריו מגיע "לך לשם". וכל החיות הללו מסתובבות בתל אביב, העיר האחת שברכה הכיר כל חייו. בינתיים האלבום כבר הספיק לזכות בפרס בית היוצר של אקו"ם לשנת 2016.

"זה משהו שנוצר באופן מאוד טבעי", מספר ברכה. "קורה לי הרבה שאני כותב שירים מהתת מודע, לפעמים אני לא מנסה להבין אותם עד הסוף. הרגש, הוא עולה אצלי על גדותיו. גם באלבום הזה הייתי חייב להוציא אותו החוצה. זה נורה מהרחם כמו כדור תותח. זה עף החוצה ברגע שרק השתחרר. הייתי תקוע ומתוסכל, אבל עכשיו? הוקל לי בטירוף. ירד לי סלע מהגוף. זה מהות חיי. זה פתח לי הרבה סתימות, האלבום הזה".

שוב אתה מדבר במונחים של הליכה ודרך.

״כי זה כל הזמן דרך. התוצאה לא מעניינת אותי היום. פעם לא הבנתי את זה. הייתי פרפקציוניסט, מקפיד על דברים קטנים. היום למדתי להשאיר את הלא מושלם. לפעמים כשיש בעיה באיזה טרק, במקום לסדר אותה אני מגביר אותה. החוסר שלמות הוא מעניין. יש בו רגש, קורה בו משהו״.

הדרך המוזיקלית של ברכה נמשכת כבר יותר מ־30 שנה, מאז שפגש את יובל בנאי הצעיר בבסיס הטירונות של חיל התותחנים. משינה הפכה למכונה משומנת היטב (״אנחנו מכונה משומנת, אבל זו מכונה רגשית. היא מצע ביולוגי, זה לא בוכנות, למרות שאנחנו וינטג׳״). על פניו אין לו שום סיבה לברוח מהמסגרת, אבל לפעמים פשוט צריך לשחרר. "זה הגיע מתוך מעין חוסר ברירה. אמנם עשיתי אלבום סולו בעבר, אבל לא תכננתי לי קריירה של זמר, ואז הצטברו שירים ולא היה לי לאן לשפוך אותם – הלהקה לא הייתה כל כך במצב של לקבל ולראות. היו לי מחשבות על פרויקט עם כמה זמרים, ואז הגעתי למסקנה שזו החלטה נפשית. לעבור לפרונט זה לא קאט, זה דורש ביצים והחלטה. זמרים, יש בהם סוג של אגו, ואני לא כל כך כזה, אבל החלטתי שאני עובר קדימה ומניף את דגל הרוקנ'רול הדועך במדינתנו. פשוט הגעתי למסקנה שאני אספר את הסיפור שלי יותר טוב מכולם".

רק שהאלבום הזה לא נעשה באמת לבד. עופר מאירי הפיק, יש להקה שמלווה אותך. מה ההבדל בין זה לבין הלהקה?

״עם משינה זו מערכת יחסים מחומשת של 30 שנה, ופה, כשבאתי לעבוד עם עופר לא היה לי את ה־30 שנה על הראש. יש יתרונות ל־30 שנה. אתה רק ממצמץ בעין ומבינים אותך, אתה רק עושה קטנה עם הראש והכל קורה. אבל מצד שני, בעבודה על משהו חדש יש משהו נקי, יצירתי, קל ולא טעון. אתה לא סוחב את כל המשמעות״.

איך מצאת את עצמך עובד עם קין והבל 90210 כלהקת ליווי בהופעות? הם חצי מהגיל שלך.

"אנחנו כמו כפפה ליד. הם גם מוזיקאים, גם תל אביבים וגם מתעסקים באמנות. זה מה שחיפשתי. אני צריך אינטאקציה כזו. אני אוהב לבוא במגע עם אנשים, ואלו אנשים עם אופי, יש להם סאונד ואישיות אחד אחד. ואני לא מרגיש הבדל של גיל איתם, רק שיש לי עוד קצת ניסיון. אני חושב שזה אופי של בן אדם. אם בן אדם רוצה להישאר חיוני, הוא צריך כל הזמן להתעדכן, להתפתח, ללמוד ולהסתנכרן. ברגע שאתה בתנועה, בסקרנות ובהתפתחות – אין לזה גיל".

שלומי ברכה, ״מחוויר ומאדים״.
בקרוב בחנויות

• שלומי ברכה
• אלבום
• יובל בנאי
• משינה
• קין והבל 90210
• ראיון
• חדשות מוזיקה
• חדשות תרבות
• מחוויר ומאדים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"מכשפת", שירו החדש של יובל בנאי, ייצא באלבומו הבא "עוד שיר אחד" שיושק בהופעה במועדון רידינג 3 ב-9 במרץ. "מכשפת" מציג צד אלקטרוני יותר מרוב חומריו של בנאי תודות למפיק המוזיקלי טל מטמור שגם עבד על עיבוד השיר לצד אבנר חודרוב (משינה). כמו כן, משתתפת בו בקולות הזמרת יעל דקלבאום. מהאלבום החדש, הוציא בנאי גם את שיר הנושא, "עוד שיר אחד", שכתב לאביו יוסי בנאי, ובו הוא מספר לו על השינויים בחייו מאז הלך לעולמו. האלבום החדש יורכב משירים בעלי אופי מגוון, לדבריו של בנאי, אך עם מכנה משותף: "אקרא לזה אופטימיות. דווקא מתוך הקושי נולדת לפעמים אפשרות לראות משהו טוב", כלשונו. במקביל, בנאי גם חוזר בימים אלה לפעילות עם להקתו, משינה, ויוצא איתה לסיבוב הופעות ברחבי הארץ יחד שבו יתארח אהוד בנאי.

• חדשות תרבות
• חדשות מוזיקה
• בכורה
• משינה
• יובל בנאי
• תרבות