• Facebook
• Twitter
• Email

הורים מעורבים

לא תמיד מדובר בהורים שדוחפים את הילדה לחלום על כוכבות – תנו לתרבות הסלבס לטפל בזה – אבל הֱיו בטוחים שההורים שולטים בכל פרמטר בקריירה הצעירה, החל מהבוקינג ועד הבמבה של אחרי ההופעה.

תוכנית ריאלטי

"קריירה מוזיקלית מצליחה", יאמר כל מפיק ממולח, "את מתחילה הכי מהר שלך ולאט לאט מגבירה" – ואין יותר מהיר ריאלטי. מפאת גילן הצעיר של כוכבות הנוער, "המירוץ למיליון" או "הישרדות" לא ממש היו אופציה, מה שהשאיר אותן עם ריאליטי עונת מלפפונים כמו "בית ספר למוזיקה" (ביטי ובוחבוט) ו"פושרז" (קירל). לא נורא, זה משאיר להן אופציה לקבל פוש נוסף ב"האח הגדול VIP" עוד חמש שנים.

פרסונה

לכל איש יש שם שנתנו לו הוריו ולכל כוכבת יש אופי שנתן לה מנהל התדמית. כמו להקות בנים, גם כוכבות הנוער מתאפיינות בכמה קווים מנחים שמגדירים אותן, בייחוד לפי מה שהקהל מחפש. קירל מחזיקה באפיון פרובוקטיבי מעט, עם קריצה לסאונד והלוק של ריהאנה, בעוד בוחבוט שומרת על תדמית טפלון של ילדה טובה באר שבע. ביטי, בדומה לטיילר סוויפט, מנסה לרקוד על שתי החתונות עם לוק בוגר יותר והיתממות טוטאלית.

לוק

אישיות זה טוב ויפה, אבל מי ידע איזה אופי יש לך בלי שתלבשי אותו על השרוול? כלומר, אם את לובשת בכלל שרוולים. הגרדובה המתוקתקת של הכוכבות מנוהלת ביד אמן ומעבירה בדיוק את המסר הרצוי – קירל הולכת על לוק יותר "אביבית בר זוהר", עם ליפסטיקים בצבעים כהים, חולצות בטן צמודות וכל כך הרבה צ'וקרים שלא ברור איך היא נושמת. ביטי מעודנת טיפה יותר, אבל בכל זאת לבושה כמו ילדה פריבילגית מרעננה שמנסה למרוד בהורים שלה בעזרת עגיל בפופיק וחבר מבוגר. בוחבוט דבקה בסטייל בת מצווה אולמי בון טון עם מינימום מרד נעורים. במקרה הרע זה מגיע לצמות בכל השיער. שגעת.

סלפי

מילת הבאזז של דור ה־Y היא לא רק נקודת מעבר קריטית בקריירה של כל אחת מהכוכבות, היא ממש דרך חיים. צלמו כמה שיותר, הסכימו לכמה שיותר והכניסו את המילה לכמה שיותר שירים ("סלפי עם קהל של משתוללים", מתוך "קילר" של נועה קירל). בעוד ביטי הולכת על גישת הסלפי החמוד עם צילומים "קלילים" ופילטרים של סנאפצ'אט, קירל מתמקדת בסלפי הגוף־ביקיני הנועז לשמצה. בוחבוט מתמקדת בסלפים עם זמרים שהיא אוהבת. תמים לחלוטין עד הסלפי עם אייל גולן.

האשטאג

זה צריך להיות #ויראלי, וחייב להיות #זכיר, אז איזה שיטה יותר טובה #להדביק_לאנשים_לראש את שם השיר יותר מלעשות #האשטאג. אז זה התחיל מליווי של האשטאג בכל תמונה, המשיך בהפיכת כל שיר ("ארטיק מסטיק" של בוחבוט נגיד) להאשטאג קליל, והסתיים, נכון לעכשיו, בשיר שנקרא #רגאביטי. ההאשטאג במקור. #נשיקות #קירלביטיבוחבוט #חברותלנצח #צביעות #טובוש

נוכחות ברשתות חברתיות

לא מספיק לשלוט במילות באזז והאשטאגים, כוכבת הנוער של היום חייבת להיות ברשת יותר מכל דמות ציבורית אחרת – ערוצי יוטיוב מתוחזקים, עמוד פייסבוק עסיסי ובעיקר – אינסטגרם שופע כל טוב. קירל מצטיינת בתחום עם לפחות שתיים־שלוש תמונות מפולטרות ביום והמון תמונות עם החבר־דוגמן־ערימת־תלתלים ברק שמיר. ביטי סולידית יותר ומתמקדת בתמונות מהופעות/ראיונות (אם כי בסנאפצ'אט היא פעילה בהרבה) ובוחבוט נשארת מאחור ללא עמוד רשמי, אם כי יש לה עמוד מעריצים מתוחזק היטב.

כישרון

אין צורך בהתעמלות מיתרי קול סטייל מריה קארי, אבל כדי להצליח היום דרושה רמה מינימלית של שירה. טיפה שיעורי פיתוח קול אמורים להספיק, או לחלופין מה שלמדת מקרן פלס ב"בית ספר למוזיקה" או מסבא רבא שלך בבית הכנסת. כישרון לא פחות חשוב בקרב בני הנוער הוא היכולת לרקוד, כי כמו שסיה למדה על בשרה – מוזיקה טובה זה פשוט לא מספיק. בימים שבהם נדמה שכל קליפ מחפש להיות ה"סטפ אפ" הבא, הצעירות ביותר חייבות להשאיר את זה מעודכן. אם אין לך מוב שקרוי על שמך, את עדיין בליגה הקטנה. קדימה, תעשי סלטה משולשת עם חיוך.

שירים

כן, גם זה חלק מהעניין. זה חייב להיות קליט, קליל ודביק, רצוי עם מילה או ביטוי שחוזרים על עצמם המון עד שאין ברירה אלא לקרוא לשיר בשם זה. "חשה" של ביטי, "כמו בריו" של בוחבוט ו"חצי משוגע" של קירל. מבחינה מוזיקלית הסוד הוא להרגיש בחו"ל בזמן שנוטף עלינו טחינה מהפלאפל. אנחנו בישראל יודעים דבר או שניים על שאילה תרבותית ללא בקשת רשות, וזה אך טבעי שהכוכבות של היום ילכו רחוק יותר מהלבנט ויחפשו השפעות סגנוניות ממרחק. הסיבוב הנוכחי הוא להידבק לרגאטון (רגאביטי), טרנד שהיה מאוס עוד ב־2007 אבל איכשהוא דילג דור. אם עדיין חסר תיבול, אז ישאילו עוד קצת מהעולם הלטיני, הקאריבי או האפרו־אמריקאי.

מנטור מוזיקלי

מאחורי כל כוכבת מצליחה עומד צוות מנהלים הרבה יותר מצליח, ובראשו מנהל מוזיקלי. הוא זה שמהנדס את הסאונד של הכוכבת, ובהתאם – גם את קהל היעד, התדמית והקמפיינים שאליהם הכוכבת תתאים. בוחבוט זוכה לטיפוח אישי וצמוד בידי המנטור שלה מ"בית ספר למוזיקה" משה פרץ (והמנהל שלו, שמנהל גם אותה), קירל מנוהלת ביד ברזל על ידי סוכן הדוגמניות רוברטו, ביטי החליפה את הניהול המוזיקלי של אוהד חיטמן בזה של ינון יהל ודולב רם – שילוב בין מפיק האוס ותיק לכותב שירים צעיר.

שאיפה לעוד עשור

בעוד עשר שנים עדי ביטי ונועה קירל יהיו בנות 25 ואגם בוחבוט – בת 23. בהנחה שכולן רוצות להישאר בסביבה (ונראה לפי האינרציה והאנרגיה ששלושתן רוצות), מסתמן שביטי מעוניינת בקריירת פופ מהוגנת/משעממת סטייל שירי מימון. קירל, עם אפיל ההיפ הופ הפרובוקטיבי יותר שלה ותחילת קריירת משחק, תתפרס כנראה לעולמות תוכן יותר רכילותיים. בוחבוט לעומתן, בייחוד אם תמשיך עם פרץ, תעמיק לתוך עולם המזרחפופ בתקווה ליצור קריירה שרית חדדית. מה שבטוח, בעוד עשור הן כולן ייפגשו בפסטיגל.

• מיוחדים
• אגם בוחבוט
• יומן נעורים עדכני
• עדי ביטי
• נועה קירל

• Facebook
• Twitter
• Email

שי ליטמן

בן 14, תלמיד כיתה ט' בבית הספר הפתוח הדמוקרטי, גר בכפר שלם

הספר האחרון שקראתי: "המחברת הגדולה" של אגותה קריסטוף, לפני שנתיים.
מוזיקה שעושה לי טוב: "האלבום 'Goblin' של טיילר, דה קריאייטור. חובה לכל מתבגר".
טיפ להורים של אחרים: "כל נער שונה, וחינוך שיתאים למישהו אחד לא יתאים למישהו אחר. חוץ מזה אני לא יכול להמליץ על כלום, כי אני לא מבין שום דבר בחינוך".

ידעתי שארצה לפקוד בקרוב את מועדון הצימר במיקומו החדש, אך לא חשבתי שנער בן 14 יהיה זה שיציע לי להיפגש שם ב־22:00 בלילה, שעת כיבוי האורות של מרבית מחבריו לשכבה. מצאתי את שי ליטמן מתרווח על הרצפה בישיבה מזרחית, שווה בין שווים במעגל של פאנק רוקרים שרובם המכריע כבר חצה את גיל 20. קל להבין מדוע חיי הלילה הם המקום שבו הוא מרגיש הכי בנוח. בקיאותו בז'רגון הנישתי של הסצנה ("אני פחות טיפוס של נויז", סיפר לי בשעה שבה כבר הרשה לעצמו להיפתח) קנתה לו מעמד של גאון המקדים את זמנו, ועבודות הגרפיטי המרשימות שהוא מפזר ברחבי העיר הפכו אותו למעין סלב מקומי (חפשו את החתימה "TRA" – מה שהניב גם סרט דוקומנטרי קצר על חייו בשם "אל תקרא לי חמוד") שהוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון. כיאה למי שכבר אייש את עמדת התקלוט של התדר, יש לו בטן מלאה על רבים ממקומות הבילוי האחרים בעיר.

"אני הייטר גדול של האוצר ושל הכולי עלמא", הוא מפרט. "לכולי עלמא אף פעם לא הסכימו להכניס אותי, ובאוצר ביקשו ממני ללכת. אבל בבוקסה אני נכנס כמו מלך, בזמן שאנשים בני 50 צריכים להראות תעודות זהות".

במובנים רבים ליטמן יכול להיתפס כמוטציה תל אביבית שנוצרה בתנאי מעבדה, נגיד בביתם של תסריטאי ומשוררת בפלורנטין. אך למעשה הוא עבר לתל אביב מפוריה רק לפני כשלוש שנים, וכיום מתגורר בכפר שלם ומתנייד בסקייטבורד ובאוטובוסים. בפוריה היה ילד דחוי, ואילו בתל אביב – חממה של של טיפוסים אקסצנטריים – מצא בית, אך בדרך הקשה. את תהילתו לא קנה בזכות אח בכור מתוקשר, אלא בעבודה רב תחומית ושיווק עצמי אינטנסיבי בפייסבוק ובסנאפצ'ט. חוץ מגרפיטי הוא עושה גם ראפ, מאייר מודעות להופעות מקומיות ועורך פאנזינים. רק השבוע קנה מצלמה שתאפשר לו לצלם ולערוך קטעי וידיאו. יש לו ביטחון עצמי של גבר למוד קרבות, חוצפה של טינאייג'ר ורגישות של ילד קטן. את הצימר הוא לא עוזב לפני שהוא מבקש לקבוע תקלוט עם איש התוכן, ומקדם בבהילות ערב קונספט שבו הוא עתיד להקרין במקום סרטוני בר מצווה משוללי מודעות עצמית.

מעבר לכך, ליטמן לא מפגין עניין רב מדי בקשרים עם בני גילו. "מה נערים בגילי עושים עכשיו? הם בטח משחקים אמת או חובה או שותים יין. הם צריכים את זה בשביל לדבר, אני לא. יש לי חברים מבוגרים ממני כי אני מרגיש שאני יכול לדבר איתם והם יכולים לדבר איתי, וכולנו מבינים זה את זה". אחד מחבריו למעגל מאשר: "כיף לי יותר לדבר עם שי מאשר עם רוב האנשים. רובם סחים מדכאים מפני שהם מפחדים מבני אדם. במובן הזה שי מעורר בי השראה. אין לו חסמים".

ינעם צימבליסטה

בן 17, תלמיד כיתה י"א בבית הספר לאמנויות תלמה ילין, מתגורר בנווה צדק

הספר האחרון שקראתי: "תמונתו של דוריאן גריי" של אוסקר וויילד, לפני כמה ימים.
מוזיקה שעושה לי טוב: לאונרד כהן, והרכב בשם פינק מרטיני.
טיפ להורים של אחרים: "לא למהר לשפוט את המתבגרים. כדאי להיזכר בדברים שההורים עשו בעצמם באותם גילים, ולהבין שזו תקופה בחיים".

כיליד נווה צדק, ינעם צימבליסטה עוד הספיק לחוות מעט מתל אביב האחרת. "אני זוכר שנווה צדק הייתה כמו קיבוץ קטן", הוא מספר. "כולם הכירו את כולם ואף אחד לא הרגיש צורך לנעול את הדלת. זקנות היו יושבות על כיסאות בכביש כי מכוניות בקושי היו עוברות ברחוב. מאז השכונה כבר נהרסה. יש בה יותר מדי חנויות בוטיק, תיירים מציצים לך לתוך המטבח, ואת השכנים הצרפתים אתה לא יכול להכיר כי הם חצי מהשנה בכלל לא שם. לפני כמה שנים, כשהדלת עוד הייתה נשארת פתוחה, היינו מוצאים תיירים יושבים לנו בסלון. היינו צריכים להסביר להם בנימוס שזה לא בית קפה, אלא בית פרטי".

סבתו הייתה הפסלת הידועה עפרה צימבליסטה, אביו מנצח, ומבחינה זו דרכו למגמת האמנות תלמה ילין הייתה סלולה מראש. אך שלא על פי הסטראוטיפ החולמני שדבק בילדי תלמה ילין, המרפרר לנערים מנותקים עם שיער פנים מדובלל וסקסופון תקוע בפה, מבטו על עולם האמנות מפוכח למדי.

"הדור שלי מפחד מאוד מכך שלא יצליח להתקדם בעולם האמנות. מלחיץ אותנו שלכאורה אין כבר מה לחדש. יש תחושה גם שהדור הזה מעוניין מאוד בפרסום. ילדים בבית ספר הזה קופצים על כל תערוכה או אפשרות להתפרסם. מצד אחד זה חיובי, כי אחרי הכל מדובר בביזנס, אבל מצד שני אנחנו עדיין לא שם".

לאינסטגרם של ינעם

רק בתל אביב, וככל הנראה רק בתלמה ילין, צימבליסטה היה יכול להגדיר את יציאתו מהארון בתיכון כאירוע שולי כל כך. "גדלתי עם תחושה שאני יכול לעשות מה שאני רוצה ויקבלו אותי, ובכלל, תלמה ילין הוא בית הספר הכי פתוח שבית ספר יכול להיות. זו אף פעם לא הייתה סגה ומעולם לא ממש הפך לאירוע. אני לא מרגיש עוינות כלשהי, ואפילו לא נדרשתי להידחק לסטראוטיפ של הגיי התל אביבי המצוי".

יש נקודות שבהן אתה דווקא מקנא בדורות שקדמו לך?

"אני מצטער שלא נולדתי כמה שנים לפני כן כדי לגדול בלי סמארטפונים. לאחותי הגדולה היה טלפון נייד רק בתיכון, וגם אותו היא חלקה עם אימא שלי. לי יש טלפון מגיל 5, זה כבר הפך לתלות. בכל מקרה, אני מאמין שבקרוב תהיה מעין רגרסיה, ואנשים יחזרו לטלפוני צביקה פיק כהצהרה וינטג'ית".

מתלמה ילין נוטים לצאת לא מעט סרבני גיוס. חשוב לך להיות בצבא?

"זה חשוב לי גם כאזרח בישראל, וגם כי בעתיד אני רוצה לשלב בין יחסים בינלאומיים לאמנות, ובשביל להגיע לעולם השגרירות הצבא הוא תחנה הכרחית. אני מעוניין לעשות אחרי הצבא קורס במשרד החוץ ולהגיע לתפקיד של נספח תרבות באחת הערים הגדולות. חוץ מזה אני מאמין שהצבא הוא פרק זמן חשוב כדי לעצור מעט ולהבין מה אתה באמת רוצה לעשות בעתיד".

יוחאי גורלי

בן 15, תלמיד כיתה י' בבית הספר הפתוח הדמוקרטי, מתגורר בנחלת יצחק

הספר האחרון שקראתי: "1984" של גורג' אורוול, לפני יומיים.
מוזיקה שעושה לי טוב: "פסי קול תמיד מעודדים אותי, והאהוב עליי הוא זה של 'בלייד ראנר'".
טיפ להורים של אחרים: "הורים צריכים להבין שבאופן מובן מאליו לא מעניין אותנו לבלות איתם הרבה זמן בשנים האלה. זה לא אישי, זה פשוט ככה".

בכל מה שנוגע לקולנוע וטלוויזיה, יוחאי גורלי הוא אגוז קשה לפיצוח. "בשבילי, יליד שנת 2001, אין יותר מדי השפעה נוסטלגית מריפרורים לקולנוע של שנות ה־80", כתב לאחרונה בבלוג שלו על "סטריינג'ר ת'ינגס", ההייפ הטלוויזיוני הגדול של הרגע. "שיהיה ברור, גם אני צפיתי ברוב רובם של הסרטים המאוזכרים בסדרה, והקריצות האלו היו רגעי 'אה, הנה רפרנס' נחמדים, אבל לא הרבה יותר. זה לא מתקשר לזיכרונות הילדות המתוקים שלי ולא מזכיר לי את טעמו המתוק של זיפ, לכן אני לא מסתכל על הסדרה דרך משקפי הנוסטלגיה שהיא נותנת לרבים מהצופים שלה, ולדעתי היא מסתמכת על המשקפיים האלו הרבה יותר מדי".

כששואלים אותו אם היה רוצה לעסוק בעתיד בביקורת קולנוע, הוא משיב בחצי התנצלות – מחווה צנועה ובלתי אופיינית לבני גילו – שלמעשה הוא כבר משמש כמבקר במשרה מלאה. נוסף על הבלוג החדש שלו יש לו טור קבוע על קולנוע באתר "Seret", תוכנית משלו בחללית טי.וי, ועוד תוכנית פאנל על קולנוע שבה הוא משתתף לצד שניים מחבריו באותו ערוץ אינטרנטי. צפייה באחת התוכניות הללו תעורר מבוכה קלה בכל מי שנהג לצפות ב"מועדון ארוחת הבוקר" וחשב עצמו לנער מיוחד בשל כך. הנערים הללו מלהטטים בקצב אקסטטי בין שמות של במאים כצ'רלי קאופמן, טרי גיליאם ואדגר רייט, ולא מדובר רק בניים דרופינג שטחי שנועד לחלץ מבטים משתוממים מההורים. פעמים רבות הם מחלצים מסרטים את מבני העומק ועורכים תוכניות המתמקדות בנושאים כ"פוסט טראומה בקולנוע אמריקאי", שבהקשר שונה מעט היו יכולים להתקבץ לספר מטרחן מן המניין בהוצאת רסלינג.

"אני וחברים עובדים היום על כתיבה של סיטקום סאטירי וביזארי לחלוטין, על קבוצת חברים שיום אחד מחליטה לחיות כמו בסיטקום", הוא מספר. "הסדרה עצמה בנויה כמו סיטקום. הצחוק המוקלט יבוא תמיד אחרי בדיחה לא מצחיקה, וככה הוא עצמו ישמש כאפקט הקומי".

אתה חושב שהדור שלך מתקדם יותר מבחינת מודעות לייצוגים מיזוגנים או גזעניים בסרטים?

"ברור, יש לנו מודעות גדולה מאוד. רק לפני כמה שבועות דיברנו בתוכנית על הטריילר של 'יחידת המתאבדים' ועל האופן שבו מציגים את הארלי קווין כאובייקט מיני ומתייחסים לקהל בזלזול".

הרבה מכנים את הדור שלך "דור המסכים". איך אתה מגיב לזה?

"אני חושב שזה כינוי קצת מיושן, משתמע מזה שיש במדיות כמו קולנוע וטלוויזיה משהו פחות מאתגר אינטלקטואלית ביחס למדיות אחרות, וזה לא נכון. התכנים בטלוויזיה בשנים האחרונות ובקולנוע בכלל מגיעים לרמות גבוהות הרבה יותר ממדיומים מקבילים".

אתה מזהה במשיכה שלך לקולנוע ביטוי כלשהו למרד נעורים?

"שני ההורים שלי מוזיקאים, ובדיוק השבוע אבא שלי אמר לי שהמשיכה שלי לקולנוע היא הדרך שלי למרוד. אבל בסופו של דבר אני חושב שבהקשר הזה הנחתום לא יכול להעיד על עיסתו".

איתמר וולק

בן 18, תלמיד כיתה י"א בעירוני א' גרה במרכז תל אביב

הספר האחרון שקראתי: "עריצה היא הלבנה" של רוברט היינלין, לפני ארבעה חודשים.
מוזיקה שעושה לי טוב: "כל סוג של מוזיקה מעודד אותי, אבל לאחרונה אני מקשיב הרבה ללהקת הפאנק הספרדית 'בויקוט'".
טיפ להורים של אחרים: "הדבר הכי חשוב הוא להתייחס למתבגרים כאל בני אדם, כאל אנשים שאפשר ללמוד מהם ולא רק ללמד אותם. זה תהליך הדדי".

כיכר רבין, אתר הרביצה המסורתי של נערי הצפון הישן בימי החופש הגדול, הוא גם מקום המפגש הקבוע של איתמר וולק וחבריו לשכבה בגימנסיה הרצליה. הם לא מהסוג שיוצא למסיבות, אלא מאלה ששוקעים בשיחות נפש אל תוך הלילה. "תמיד מגיעים לפה אנשים ואפשר לעשות מעין כיסאות מוזיקליים", הוא אומר. "אתה מצטרף למעגל מסוים, מישהו ממעגל מסוים מצטרף אליך, וככה מכירים עוד חברים. בניגוד לערים אירופיות אחרות, בתל אביב יש אווירה של נוער. אתה רואה בני נוער בכל מקום. אני יכול לפגוש פה חברים בכיכר, אף שלא קבעתי איתם מראש".

אתם שותים במהלך הישיבות שלכם?

"כן, אבל במידה. אנחנו לא מחפשים להשתכר, והשתייה היא לא העיקר במפגש. במקביל אני אף פעם לא שותה לבד".

וולק הוא מילדי המחאה החברתית של קיץ 2011, אז היה בן 13 בלבד. היא זו שעיצבה אותו כאקטיביסט נלהב, הפוקד באופן קבוע הפגנות הקוראות לסולידריות חברתית ודו קיום, וכיום כבר יש לו שאיפות בנויות היטב לקידום החשיבה הביקורתית דרך האקדמיה, בהשתלבות בחוגים כמו היסטוריה ויחסים בינלאומיים. מיותר לחפש בספריה שלו קלישאות כ"הארי פוטר" או "קיצור תולדות האנושות". הוא מעדיף ללכת לישון עם "הקפיטל" של מרקס, "אי ציות אזרחי" של הנרי דיוויד ת'ורו ו"מרד הנפילים" של איין ראנד. החשיבה הביקורתית מחלחלת גם לבחירות העתידיות שלו, שלא בהכרח הולמות את ציוויי החברה. "אני מתכוון לעשות שירות לאומי, כי ככה אוכל לתרום הרבה יותר", הוא אומר. "מעבר למניע האידיאולוגי, אני פשוט לא מתאים למסגרת צבאית".

"המחאה החברתית נכשלה כי לא היה לה עמוד שדרה רעיוני", הוא קובע. "ובכל זאת, אני מסתכל על מפלגות רק ככלי עזר. אני מאמין בשינוי שמתרחש דרך פרויקטים חברתיים ועמותות, ושם הנוער יכול וצריך למלא תפקיד חשוב. אבל כשמדברים עם בני נוער על נושאים פוליטיים לא ממש אכפת להם, והם לא מבינים כמה השפעה תהיה לזה על החיים שלהם פה בעתיד".

איך תצליח לקדם נושאים פוליטיים דווקא באקדמיה?

"אקדמאים עוסקים בחינוך. הם נאבקים במגמות האחרונות שקוראות להגביל את הידע ולהפוך אותו לפחות חופשי. תנועת הנאורות צמחה מתוך האקדמיה. זה נכון שלהיות אקדמאי זה מקצוע פריבילגי, אבל אני רואה את עצמי עוסק בזה לצד עבודה ציבורית ותרומה לקהילה".

אתה חושב שבני הדור שלך מודעים פוליטית מספיק?

"הדור שלי אולי ליברלי, אבל אין לו מחויבות למעורבות אקטיבית. הוא תופס אקטיביזם כמשהו שלילי. זה נובע מניסיון של קבוצות כוח, לאו דווקא בישראל, להרחיק את ההמונים מפוליטיקה ולייצר אנשים ממושמעים יותר. מה שמעניין אותנו זה לצפות בטלוויזיה".

כאן לימודי האזרחות אמורים להיכנס לתמונה.

"הבעיה בלימודי האזרחות היא שיש פער גדול בין מה שמדובר בשיעור ומה שקורה במציאות. בפועל הרבה מורים מפחדים להיכנס לנושאים פוליטיים עם התלמידים. הם מפחדים ליצור קונפליקט, וככה לא מתפתחת פה תרבות דיון ורטוריקה. חסרים לנו הכלים הבסיסיים ביותר".

איתמר כץ

בן 14, תלמיד כיתה ט' בעירוני א', מתגורר במעוז אביב

הספר האחרון שקראתי: "שרלוק הולמס והפרחחים מרחוב בייקר" של טרייסי מק ומייקל סיטרין, לפני שבוע.
מוזיקה שעושה לי טוב: "השיר 'Happy Together' תמיד עושה אותי שמח".
טיפ להורים של אחרים: "לפעמים צריך לדעת לשחרר. גם כשרוצים למנוע התנהגות שלילית של נער, הרבה פעמים פשוט לתת לו מרחב יהיה אפקטיבי יותר".

לא כל חטיבת ביניים מרשה לעצמה לשלב בתוכנית הלימודים סדנת סטנד־אפ בהנחיית ירמי שיק בלום, אך לאיתמר כץ – תל אביבי מלידה ותלמיד במגמת התאטרון של עירוני א' – הזדמנו התנאים המתאימים כדי לגלות את כישרונו דווקא בכתיבה קומית.

"הכתיבה שלי היא רב תחומית", הוא מספר. "אני אוהב הכל, אבל נוטה יותר לנונסנס. יש לי הומור יהודי שמזכיר גם קומיקאים כמו ג'רי סיינפלד. בכל מקרה, הדבר הכי חשוב שלמדתי מירמי הוא שזה טוב לצחוק על עצמך. ירמי כל הזמן צוחק על המראה החיצוני שלו, ובגדול – ברוב הפעמים הוא גם די צודק".

חוץ מירמי, מאיזה עוד קומיקאים אתה שואב השראה?

"אני אוהב מאוד את לואי סי.קיי ומופע הסטנד־אפ הכי טוב לדעתי הוא של כריס רוק. בארץ אני מתחבר גם לאורי חזקיה ואדיר מילר. יש לי בעיה רק עם שחר חסון, הוא מנסה להיות כריס רוק ולא ממש מצליח לו".

באילו חומרים אתה משתמש בבדיחות שלך?

"כמו לואי סי.קיי, אני משתמש בדברים אישיים. במופע שעשיתי בסיום הסדנה היה לי קטע על הסבתא הפולנייה שלי, שלא מפסיקה לחפש הזדמנות למרוח עליי טראומיל. פחות מעניין אותי להתעסק בדברים פוליטיים. אלה הדברים שבחוץ, אני מחפש את הגרעין שמאחוריהם. אלא אם מדובר באירוע מיוחד, אתה לא תשמע את סי.קיי יורד על השיער של דונלד טראמפ. לאנשים כבר נמאס מפוליטיקה, אני לא חושב על ביבי ועל איזה בעיות הוא עושה לנו. אם אני עדיין חי, זה סבבה לגמרי".

כמילניאל טיפוסי, כץ נשען גם על חשיפה ברשתות חברתיות. "לפני שנה אני ואחד החברים שלי העלינו ליוטיוב דיבוב מצחיק לפרסומת של ג. יפית, והעמוד הרשמי של דיבוב מצחיק עשה את אותו הדבר רק כמה חודשים אחרינו. חוץ מזה גם לקחתי את החלק הכי טוב במופע שעשיתי והעליתי אותו לאינסטגרם שלי. קיבלתי הרבה פרגונים, אבל אין לי עניין מיוחד בלהשיג הרבה עוקבים. זה לא ממש אכפת לי. אני רוצה להתפרסם, אבל לא בשלב הזה".

אתה חושב שהקדמה הטכנולוגית עושה טוב לדור שלך?

"אנחנו לומדים עם אייפדים במקום ספרים, וזה די מקל על הגב שלנו. אבל לדעתי יותר חשוב לשים לנו פופים בכיתות, כמו שיש לפעמים בבתי ספר לבעלי מוגבלויות. זה אינטרס חשוב גם למורים, כי ככה יהיה לנו הרבה יותר קשה לקום".

• מיוחדים
• יומן נעורים עדכני
• טינאייג'רים
• ינעם צימבליסטה
• יוחאי גורלי
• שי ליטמן

• Facebook
• Twitter
• Email

• יומן נעורים עדכני
• מילון נוער
• מיוחדים

• Facebook
• Twitter
• Email

זהר בג'יו

עוד מעט בת 16, תלמידת כיתה י' בעירוני א', גרה בשכונת כוכב הצפון

הספר האחרון שקראתי: "לא קראתי ספר מכיתה ו'".
מוזיקה שעושה לי טוב:רד הוט צ'ילי פפרז.
טיפ להורים של אחרים:"תנסו להבין את הראש שלנו, פעם גם אתם הייתם צעירים".

[tmwdfpad]"כל הקטע של רזון ודימוי גוף, זה דבר שאנחנו ממש מתעסקות בו כל היום. שואלות את עצמנו: 'אני רזה? אני שמנה? היא השמינה?'. ככה מאפיינים מישהי, אם היא שווה או לא, מקובלת או לא – הכל לפי מבנה גוף. כולן מנסות להיות רזות יותר ויפות יותר בשביל התמונות לאינסטגרם. את תוהה מי יעשה לך לייק ומה יגיבו. יש לי חברות שכמעט לא אוכלות בגלל זה. אני נגיד ממש אוהבת לאכול ופתאום אני מרגישה חוסר ביטחון לגבי זה".

זהר בג'יו (16) מעלה לא מעט תמונות לאינסטגרם, ויש לה כמעט 1,600 עוקבים. היא אוהבת שיעורי ספורט ונשלחה השנה לתחרות מטעם בית הספר בריצת 800 מטר וקפיצה לגובה. אבל אף שהיא רזה כמו שהייתם מדמיינים מישהי שרצה בקלילות 800 מטר, היא מרגישה שעניין המשקל והמראה לא מפסיק להעסיק אותה. "שיעור ספורט זה השיעור האהוב עליי. אם יש לי 100 במשהו – זה בספורט".

ומה פחות מעניין אותך בלימודים?

"מפריעה לי שיטת הלימודים בבית הספר. נותנים דגש רק על מבחנים – זה הכי חשוב, זה יקבע את הציון לתעודה וזה מה שייקבע גם את העתיד שלנו. אנחנו לומדים רק למבחנים. יום לפני מבחן אני פותחת את הספר, רואה במה מדובר, מסכמת ומצליחה להוציא ציונים טובים. יום אחרי זה אני שוכחת את הכל. אם ישאלו אותי עכשיו על נושא שלמדתי לפני חודשיים, לא אזכור שום דבר".

כמו הרבה מבני הנוער בתל אביב, זהר הולכת לצופים והשנה תתחיל להדריך לראשונה – היא קיבלה קבוצה של בנות בכיתה ו'. זה כבוד בקרב שישיסטים, שבדרך כלל מדריכים ילדים קטנים יותר, בכיתות ד'־ה'. "הפעילות בצופים מתחילה להיות אינטנסיבית אבל לא יותר מדי. יש ימי עבודה, גיוסים. זה קצת שינה את המערך החברתי. עד עכשיו הסתובבתי גם עם ילדים משבטים אחרים, אבל עכשיו יוצא שאני בעיקר עם השכב"ג שלי".

ומה תעשי כשתסיימי את התיכון?

"יש לי כל מיני כיוונים, אבל לא משהו ברור. בא לי להיות ברמנית או מלצרית אחרי הצבא. ההורים שלי חושבים שזה מוזר, אבל גם ממש בא לי להתגייס ואני מחכה לזה. הייתי רוצה להיות מאמנת כושר צבאי. אני יודעת שבצבא אוכל לעשות דברים חשובים שאני אוהבת ולא להיות מזכירה, ואני רוצה כבר לסיים את בית הספר ולהיות עצמאית. עוד שאיפה שיש לי היא להיות אשת משפחה, שיהיו לי ילדים. זה חשוב וזה מה שעושה אנשים מאושרים, יותר ממקצוע".

מגדר ומאבק פמיניסטי מטרידים אותך?

"אני פחות מתעסקת בזה. כשאת גרה בתל אביב והכל ליברלי, שיוויוני ופמיניסטי – את לא מרגישה שיש משהו שוביניסטי שצריך להילחם עליו".

נעה גרוניך

עוד מעט בת 16, תלמידת כיתה י"א בעירוני א'. גרה במרכז תל אביב
הספר האחרון שקראתי: "משאלה אחת ימינה" של אשכול נבו.
מוזיקה שעושה לי טוב:"האלבום החדש של ריהאנה. אהוב במיוחד השיר Consideration".
טיפ להורים של אחרים:"להיות קשובים לילדים שלכם ולאפשר להם לדבר על הכל".

כשנעה גרוניך מתחילה לספר על עצמה קשה שלא להתמוגג מגוון קולה הנעים: קול רדיופוני נמוך שלא מעיד בכלל על גילה הצעיר, עוד לא 16. אחרי כמה דקות של שיחה מובן שלא רק הקול גורם לה להישמע כאישה בוגרת שעברה דבר או שניים בחיים, אלא גם היציבה הזקופה, השלווה, שכל כך לא אופיינית לאף תל אביבי; והעובדה שמחר היא משתתפת במכירת בגדי יד שנייה מהארון הפרטי עם חברות. אני אומרת לה שזו קלישאה תל אביבית לארגן מכירה כזאת, והיא מוסיפה בצחוק: "ועוד בגג של מישהי".

בניגוד גמור לכל מה שאמרו לנו על הדורות הבאים, גרוניך לא מבולבלת כלל. היא יודעת מה היא רוצה ואיך להגיע לשם, ויש לה ביטחון של שינקינאי מדור ה־X. במשך שנים רקדה בסטודיו לריקוד של שירה גנור עד שהתחילה לרקוד במגמת המחול של תיכון עירוני א' שבו היא לומדת.

"במהלך הקיץ השתפתי בקורס ריקוד של שבועיים עם אלכסנדרה וואלס, מורה שהגיעה מניו יורק ושמלמדת בג'וליארד בשיטת אלכסנדר. השיעורים התקיימו בחיפה, אז קמתי כל יום בשש בבוקר, עליתי על רכבת וחזרתי הביתה רק בשש בערב. הייתי הכי צעירה בקבוצה וחששתי קצת מהתחרות, אבל אחרי שהקורס התחיל הבנתי שאין לי מה לדאוג, הכל בסדר".

לגרוניך יש מתווה כללי כיצד להתקדם בתחום שבו היא משקיעה את רוב האנרגיות שלה. "זה יותר קל כשיש מטרה ברורה. אני רוצה להיות רקדנית מקצועית, לנסות להיות רקדנית מצטיינת בצבא ואולי להתקבל ללהקה או למסלול להכשרת רקדנים, שזו תוכנית אינטנסיבית של שנתיים שמספקת מסגרת מסודרת לרקדנים ומאפשרת התקדמות משמעותית ויצירת קשרים. אם לא הייתה לי את המטרה הזאת, אני מאמינה שהחיים שלי היו נראים אחרת"

ומה יקרה אם תצטרכי להתגייס לא כרקדנית מצטיינת?

״אני מקווה שאם זה יקרה יהיה לי תפקיד מעניין בצבא, שיאפשר לי לעשות דברים ולראות מקומות. אני מכבדת את הקולות משני הצדדים. יש כאלו שאומרים 'זה החוק וחייבים לעשות את זה', ואפילו מדברים על קרבי, ומצד שני אני גם מכבדת את מי שאומרים שזה בעייתי להיות בצבא בגלל כל מיני פעולות שהצבא עושה, ושאני גם לא תמיד תומכת בהן".

עם מי את מדברת על פוליטיקה?

״יש לי מחנך שאני שמחה שהוא המחנך שלי, שהוא די שמאלני ואני נהנית להקשיב למה שיש לו לומר. בשנה האחרונה היו לנו הרבה דיונים פוליטיים בכיתה ואני אוהבת להיות פעילה בהם. לפעמים שמים לב להבדלים בדעות בין התלמידים התל אביבים בכיתה לבין התלמידים שמגיעים מחוץ לעיר. מפריע לי מאוד לשמוע הערות גזעניות, בעיקר נגד ערבים. כשאני שומעת שאמרו לערבייה לא לשבת במקום מסוים באוטובוס זה מכעיס אותי. כשנסעתי כל יום ברכבת לחיפה שמחתי לראות אנשים שונים ממני. באופן כללי נראה לי שהתל אביבים קצת יותר בוגרים. מגיל קטן הלכנו לבד לכל מיני מקומות, נסענו באוטובוסים או הלכנו ברגל ממקום למקום ולא היינו זקוקים להורים".

עפרי שגיא ובת חטר ישי

בנות 17, תלמידות כיתה י"ב בתיכון ליידי דייוויס, מתגוררות בתל ברוך

הספר האחרון שקראתי:"המתיקות שבתחתית הפאי" (עפרי), "הארי פוטר" (בת).
מוזיקה שעושה לי טוב: "מזרחית, סטטיק ובן אל תבורי".
טיפ להורים של אחרים:"תשאירו לילדים שלכם חופש בחירה. אם ילד אומר להורים שלו שהוא עושה סקס, או שותה או מעשן – אל תגידו לו שהוא עושה משהו לא טוב, הוא כבר יודע את זה. כל עוד זה לא יהרוג אותו, תנו לו לטעות" (בת); "אל תהיו מביכים ותפלטו דברים שאתם לא אמורים להגיד – זה יגרום לילדים שלכם לא לספר לכם דברים" (עפרי).

כמה מעליב. זו לא הייתה רוח הנעורים, הזריזות שבה הן מדברות או העובדה שהן פתחו לי פרופיל סנאפצ'ט כעבור חצי שעת היכרות – אלא הדרך שבה הן הציעו לי להיפגש איתן: עפרי סימסה שהוזמן לנו שולחן לבראסרי וביררה בנימוס אם דרושה לי הכתובת. כמה מעליב. "אם אני צריכה את הכתובת של הבראסרי? סיריוסלי? אני כולה בת 28, בנות כמה הן חושבות שאני?". שלחתי לה בחזרה סמיילי קורץ בניסיון להשתלב בשנתון. בת ועפרי הן בנות שמשתייכות לחבורה גדולה בהרבה של שמונה בנות שלא זזות זו מזו וקוראות זו לזו "פוסטמות" (בצחוק כמובן). הרבה מהבנות טסו לחו"ל ברגע האחרון של החופש, ואחרי המון ניסיונות שכנוע הסכימו השתיים להתנתק מהחמש האחרות ולהיפגש איתי לבדן.

בואו נדבר רגע על החבורה שלכן.

בת: "הבנות בחבורה הן רומי, נעה (המכונה נוח), פולק (נועה פולק), ניצן, יהלי, שרון ושלושתנו. כולן באותה כיתה חוץ מרומי".
בת: "חלקנו מכירות מהיסודי. עפרי הגיעה מבית ספר אחר".
עפרי: "הצטרפתי לחבורה רק בכיתה י', אחרי שאור, שהייתה בחבורה, עזבה".
בת: "באיזה שלב פשוט הוציאו אותה מהחבורה".
״אנחנו אומרות חבו ולא חבורה"
עפרי: "אם מישהי עושה משהו בלי החבו אנחנו נעלבות".

והיו לכם פעם משברים?

בת: "הייתה תקופת הריכולים".
עפרי: "זה היה נורא. מישהי הייתה הולכת ותוך שנייה היינו מרכלות עליה מאחורי הגב".

ואיך זה נפתר?

"נסענו לאילת, ישנו באותו חדר כולנו, התחלנו לריב על הריכולים והלכנו לישון".
בת: "ואז באמצע הלילה קמנו והתחלנו לדבר על זה".
בת: "זה היה חשוב".
עפרי: "בגלל שאנחנו הרבה בנות, לא משנה מה – את יודעת שתמיד יהיה מישהו איתך. אני הייתי ילדה הרבה יותר מופנמת ממה שאני עכשיו, והחבורה ממש עזרה לי לפתח את הביטחון העצמי שלי. אני יודעת שיש תמיד מישהו מאחוריי".
בת: "נורא קשה להרגיש לבד בחבו".

היה רגע שכמעט התפרקתן?

בת: "לא ממש, אבל הייתה את התקופה של הסנטר שכמעט הגיעה אלינו".

התקופה של הסנטר?

בת: "התקופה הזאת בחטיבת ביניים שילדים מתבלבלים והופכים קצת לפריקים. הם מסתובבים בסנטר, מחוררים את עצמם, נכנסים למשברים עם ההורים, עושים לעצמם חתכים".

עפרי ובת הן נערות טובות שלא מחפשות צרות. הן אוהבות לעשות קמפינג וסתם להימרח מול היוטיוב, עפרי גם שרה (בת: "מהמם") ונהנות לשבת בבתי קפה ומסעדות. כמו כל אישה בעיר, היציאות האלו מלוות בהטרדות מצד גברים מבוגרים – להם המציאו את הכינוי הגנרי "רמי בוזגלו".

בת: "זה התחיל כשישבנו בבית קפה בהורקנוס, אני עפרי ויהלי, בשעות הצהריים. מישהו בן 40 פנה ליהלי מרחוק ועושה לה בואי עם האצבע. היא הלכה לראות מה הוא רוצה, חזרה שתי דקות אחר כך וסיפרה שהוא ביקש את השם שלה".
בת: "אמרנו לה שזה פדופיליה ושהוא בטח אבא לשניים. התחלנו להמציא עליו סיפור שלם, שאשתו בטח עזבה אותו ושקוראים לו רמי בוזגלו. אחרי כמה זמן הוא כתב לה: 'אם את רוצה, בואי עכשיו למלון בכיכר דיזנגוף, בואי לבד'".
עפרי: "היא אמרה לו שהיא בת 17 והוא אמר לה שהוא בן 38. היא אמרה לו שזה בעייתי אבל הוא עדיין שלח לה הודעה".
בת: "ומאז כל המטרידים הם רמי בוזגלו מבחינתנו".
עפרי: "או יורם".
בת: "יורם זה שם של זקנים. הוא היה נראה יותר כמו רמי".

ומה באמת קורה עם מין? זה נכון שבתל אביב מתחילים מוקדם יותר?

"אומרים שתל אביב היא עיר פרועה ושהכל קורה בה מוקדם יותר, אבל זה לא נכון. גם כאן ילדות לא עושות סקס בגיל 13".

ומה לגבי סמים?

עפרי: "יש ילדים שמעשנים, זה לא כזה עניין, כמו שכולם שותים. אף אחד לא מגזים. אם שותים אז שותים במידה. וזה היתרון הגדול בחבורה: אנחנו שומרות אחת על השנייה".

• יומן נעורים עדכני
• מיוחדים
• נעה גרוניך
• כפרי שגיא
• בת חטר ישי
• זהר בג'יו