האזינו: אור בזויות 230 – Ten Years After
רגע לפני טרפת סיכומי שנת 2015, "אור בזויות" חוזרת עשר שנים אחורה ונזכרת בבכורה של הוט צ'יפ, באלבום המופלא של ?Why, באלבום האחרון של סמוג, בפריצה של ג'יימי לידל ובעוד מוזיקה נהדרת מאותה שנה
לפני ש"אור בזויות" צוללת לרצף של ארבע תוכניות לסיכום 2015, התחשק לי לקפוץ בחזרה עשור אחורה. הייתי בן 22 ב-2005, גרתי בלונדון וניזונתי מדיאטה של הופעות חיות ורכישת דיסקים. לשעה זו בחרתי כמה מהפייבוריטים שלי מאז (ועד היום). פרץ נוסטלגיה? לא יודע אם המילה הזאת בכלל תקפה לפרק זמן של פחות מעשרים שנה. בעצם, אולי כן. אבל מה זה חשוב?
הוראות שימוש:לוחצים פליי. זה הסימן המשולש הזה, כן?אור בזויות משודרתברדיו הבינתחומי. לאור בזויותבפייסבוק
[tmwdfpad]
Why? – "Gemini (Birthday Song)"
הכתיבה הסופר-אינטימית, סוריאליסטית של יוני וולף תפסה אותי לראשונה באלבום הזה ולא הרפתה אחיזתה במשך שנים. וולף, היהודי המוזר ההוא מהרכב ההיפ הופ האבסטרקטי Clouddead, יצר באלבום זה משהו שעוד לא שמעתי עד אז; שילוב של ראפ, פולק ולו-פיי מרגשים באופן מוגזם. כמה שהתרגשתי כשנרנג'ה, חברת הפקות לא מוכרת עוד אז, החליטה להביא לראשונה ?Why ב-2009. מאז הפכה הלהקה ליקירת הקהל וחזרה עוד פעמיים לתל אביב.
Animal Collective – "Grass"
האלבום הכי קומוניקטיבי שהוציאו המופרעים לבית אנימל קוללקטיב נכון לאז. כבר היו לי אלבומים קודמים שלהם, שהיו מרתקים אך קשים להאזנה. אבל כששמעתי את ה-Pow! Pow! Pow! Pow! Pow! (וזה ממשיך) בשיר "Grass", היה ברור שמכאן והילך הלהקה הופכת ממשהו קטן שמוכר רק ליודעי ח"ן לאחת הלהקות הכי משפיעות ומקוריות של התקופה. מה גם שממנה יצא היוצר המופלא Panda Bear.
M83 – "Don't Save Us from the Flames"
M83 של אנתוני גונזלס הצרפתי, כבר הוציאה אלבום מופת לפני "Before the Dawn Heals Us" מ-2005, אך בו היא לראשונה הפכה את השוגייז האלקטרוני, המסונתז והסינמטי שלה, לפנינות אינדי-פופ נהדרות שקהל רחב מסוגל לעכל. ובלייב הלהקה הזאת באמת מעולה. ראיתי אותה שלוש פעמים וכולן היו מוצלחות. אחת מאותן פעמים קרתה ב-2009 בבארבי.
Calla – "Initiate"
כשהייתי עוד בתיכון, הצלחתי איכשהו להסתנן להופעה של הרכב האינדי-רוק המצוין הזה מברוקלין כשהופיע במועדון הדינמו דבש זצ"ל ב-2001. עוד לא ידעתי אז עד כמה אני יאהב את הלהקה הזאת שנתיים אחרי, כשיוציאו את "Televise" המופתי ואחריו ב-2005 את "Collisions" – שמתוכו נבחר השיר לתוכנית. לצערי הלהקה כבר לא ממש פעילה ואת האלבום האחרון שלה הוציאה לפני יותר משמונה שנים.
Hot Chip – "Baby Said"
הסוד הכמוס של חובבי מוזיקה שהכרתי בתקופתי בלונדון הייתה להקה חדשה בשם Hot Chip, שעשתה מין שילוב Fאנקי של אלקטרוניקה של חנונים לבנים שמעריצים את סטיבי וונדר ופרינס. נשמע כמו משהו טריוויאלי היום, אבך אז זה היה עוד לפני שהדבר נעשה לסמל של מ-אגניבות בקרב היפסטרים שעוד לא ידעו שהם היפסטרים כי המילה טרם הייתה בשימוש המוכר שלה כיום. בחרתי שיר שלא ממש היה להיט, וכזה שהתאים לי מאוד ללילות בבית.
Smog – "Rock Bottom Riser"
אמנם עבר רק עשור מאז שהשיר יצא, אבל נדמה שכבר מדובר בקלאסיקה. "A River Ain't Too Much to Love" היה האלבום האחרון של סמוג. כלומר, האחרון תחת שם זה ולפני שביל קלהאן המשיך להוציא אלבומים תחת שמו שלו.
Mick Harvey – "The River"
עוד נהר! מיק הארווי, המולטי-אינסטרומנטליסט שמוכר בזכות חברותו ארוכת השנים עם ניק קייב בלהקת הבאד סידס (ובעוד כמה להקות מעולות אחרות), הוציא כמה אלבומי סולו נהדרים ובהם "Pink Elephants", אלבום המחווה לסרז' גינזבורג – "Intoxicated Man" והאלבום שממנו לקוח השיר המופתי הזה – One Man's Treasure שיצא… נחשו באיזו שנה.
Antony and the Johnsons – "You Are My Sister"
האלבום השני של אנתוני והזרגים, "I Am A Bird Now", הוא עדיין, לטעמי, האלבום הכי טוב שלו, עם קול ענק ושבריריות קווירית מקווצ'צ'ת לב. באלבום התארחו בוי ג'ורג', רופוס ווינרייט, דבנדרה בנהארט ולו ריד עליו השלום.
Jens Lekman – "Pocket Full of Money"
התוודעתי ליוצר פופ-חדר השינה השבדי, ינס לקמן, דרך אוסף הסינגלים והאי-פיז "Oh You're So Silent Jens", שיצא ב-2005 וכלל בין היתר את השיר המושלם הזה. רומנטי ושקט, קלאסי במידה מסוימת, עד שנוחת הסימפול מתוך "Gravedigger Blues" של Beat Happening עם ההוק של קאלווין ג'ונסון – "I'll come running with my heart on fire" – שאיכשהו מסתדר בתוכו באופן מושלם.
Bright Eyes – "First Day of My Life"
פעם ממש אהבתי את האינדי-פולק נעורים של קונור אוברסט. אך זה פחות או יותר נגמר ב-2005 עם האלבום "I'm Wide Awake It's Morning", שהיה האלבום הטוב האחרון שהוציא (שיצא במקביל לאלבום אלקטרוני מסריח ונשכח בשם "Digital Ash in a Digital Urn"). למעשה, אוברסט תמיד היה בהליך הידרדרות כאשר החומרים חסרי המודעות שלו בתור טינאייג'ר בעייתי היו גם הטובים ביותר שלו. עם כל זאת, עדיין מדובר באלבום טוב ונחמד שהפנינה הזאת מתוכו אשכרה הפכה ללהיט מיינסטרים.
The Decemberists – "Eli the Barrow Boy"
השירים של קולין מלוי מהדצמבריסטים נשמעו לי תמיד כמו חתיכות קטנות וספרותיות של רומנטיקת ימי ביניים. ב-2005 הוא ולהקתו הוציאו את האלבום הטוב ביותר שלהם, "Picaresque", עם השיר היפה הזה שאני אוהב לתרגם ל"עילי, ילד מריצה". סיפור אהבת ילדות מורבידי כלבבי.
!["עילי, ילד מריצה". The Decemberists – Picaresque](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/11/sizes/8376284873_9737156c70_wo_500_500.jpg ""עילי, ילד מריצה". The Decemberists – Picaresque")
Roots Manuva – "The Falling"
בשבוע שעבר השמעתי את "Hard Bastards" מתוך האלבום החדש של הראפר הבריטי האהוב עלי. ובכן, הוא הראפר הבריטי האהוב עלי כנראה בזכות האלבום הזה, "Awfully Deep". והשיר המדכא הזה נשמע כמו הבסיס ל-"Hard Bastards". תאוות בצע, סמים, רצח, גאווה, מחלות מין ומה לא יש בשיר הזה. מין רשימה של כל הרעות החולות שעברו לרוטס מאנובה בראש בלונדון של אמצע העשור שעבר.
Sage Francis – "Gunz Yo"
סייג' פרנסיס האמריקאי מציג באופן כועס, הומוריסטי ומבריק את הלכי הרוח השונים של אמריקאים עם אובססיה לאקדחים, בדגש על ראפרים שאינם מודעים לטבעם הפאלי של כלי הנשק בהם הם משתמשים כדי לכסות על חולשותיהם.
Jamie Lidell – "Multiply"
אלבום הפריצה של ג'יימי לידל הבריטי בחברת התקליטים Warp היה חגיגה של סול, אלקטרוניקה, Fאנק ונסיוניות כייפית. זהו שיר הנושא מתוכו.
Gogol Bordello – "Dogs Were Barking"
בשיאה של סצנת הג'יפסי מיוזיק ששלטה בעשור הקודם (ובואו נודה בזה, טוב שחלפה) ניצבו גוגול בורדלו כחוד החנית. כמה להיטים אדירים היו באלבום הזה, וואו; "Start Wearing Purple", "Think Locally Fuck Globally", "Immigrant Punk" וכמובן, השיר הזה שנשמע כמו פסקול לחתונה שיצאה משליטה.
אור בזויות משודרתברדיו הבינתחומי. לאור בזויותבפייסבוק
