Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
לפני עשור שודרה "המגיפה". אנחנו עדיין לא בשלים לעכל אותה
מי יפיק דבר כזה היום? מתוך "המגיפה"
מה בדיוק הייתה "המגיפה", המיני-סדרה הביזארית של ימי ויסלר (הבילויים) ומעין בלום? היא הייתה קומדיה לא מצחיקה, סדרת אימה לא מפחידה - עכשיו לך תשכנע את הצופים שזה בדיוק מה שהיה כל כך גאוני בה
להקת הבילויים האהובה הכריזה השבוע על מספר הופעות איחוד במועדון הבארבי השבוע, וכולנו נזכרנו בתרומה הגדולה של הלהקה המשונה הזו לתרבות הישראלית המודרנית. אבל חברי הבילויים מציינים כעת לא רק 20 שנה לאלבום הראשון שלהם, וממש במקרה השבוע אנחנו גם מציינים עשור ליצירה אחרת של ימי ויסלר, אחד משני מקימי הלהקה – סדרת הקומדיה/דרמה/אימה/מתח/פרודיה הביזארית והייחודית "המגיפה", שיצר יחד עם מעיין בלום ושודרה בהוט ב-2013. "המגיפה" די נשכחה עם השנים, ואם הוא בכלל מוזכרת – זה בתור פרק איזוטרי בקריירה של ויסלר.
ב-2010 ויסלר יצר את סדרת הטלוויזיה הראשונה שלו, "מקום לדאגה", סדרת מערכונים שהתמקדה בהומור שחור, טראגי-קומי ולא-תמיד-נוח. מעיין בלום, שיצר וכתב יחד עם ויסלר את הסדרה ובדיוק החל לעשות לעצמו שם כיוצר ושחקן קומי בתכניות כמו "גם להם מגיע" והגרסה הישראלית של "המשרד", יצא איתו להרפתקה המשותפת החדשה של יצירת מיני-סדרה (שישה פרקים בלבד) להוט. הם גייסו צוות שחקנים מרשים שכלל את שלמה בראבא, מנשה נוי, תיקי דיין ובתפקידים קטנים גם צחי נוי, מנחם גולן ועוד רבים וטובים. אלא שהתוצאה הייתה סדרה שממש מעט אנשים ראו, ועוד פחות אנשים אהבו.
אפשר להשוות את "המגיפה" ללא מעט דברים – סרטי אימה ישנים, מחזות של ברכט, סדרות כמו "טווין פיקס" ואולי אפילו קומדיות בריטיות אפלות.אבל אין באמת משהו בדיוק כמוה, יצור כלאיים מוזר וייחודי של קאמפ וסאטירה. "המגיפה" היא סדרה ישראלית כמובן, אבל היא מתרחשת באיזה מקום וזמן משל עצמה, לא בדיוק ישראל, ובוודאי שלא ההווה של שנת 2013, ועם זאת היא כמובן קודם כל סאטירה על עשירי ישראל. הסדרה מתרחשת כל כולה במגדלי יוקרה בהנהלתו של מנחם פקלמן (שלמה בראבא) בו חומר ירוק דמוי-נזלת מתחיל להתפשט ולהרוג את הדיירים. וזה רק נהיה יותר מוזר משם (כולל דביר בנדק מדבר עם תמי 4).
אפשר לומר על "המגיפה" שהיא סוג של "קומדיה בלי בדיחות", אבל זה נשמע כמו עלבון – ובמקרה הזה, זה ממש לא עלבון.יש בה אלמנטים מובהקים של פרודיה בסגנון "קיץ אמריקאי חם ורטוב" או "דארקפלייס של גארת' מארנגי": הסיפור המגוחך, הדמויות המוגזמות, העיצוב המשונה. אבל מצד שני, נראה שיוצרי הסדרה לא היו מעוניינים באמת להצחיק את הקהל עם שבירות קיר רביעי או בדיחות נונסנס ויזואליות, הם היו מעוניינים לבלבל אותו. "המגיפה" היא יותר בדיחה פרטית אחת גדולה, שהיוצרים מזמינים את הקהל להיות חלק ממנה.
"המגיפה היא סדרה מאתגרת שלא יהיה קל לצופים לבלוע", הייתה הכותרת של אחת הביקורות החיוביות יותר של הסדרה,שפורסמה על ידי לילך וולך באתרוואלה. ואכן, נוח להתייחס לסדרה הזאת על זיהום שנוצר כתוצאה מבליעת נזלת ירוקה עם מטאפורות מתחום המזון או נוזלי הגוף כמו "קשה לעיכול" או "בעלת טעם רע". אבל בסופו של דבר, המגיפה הייתה סוג של ניסוי ליצור טלוויזיה אחרת בישראל – ומהבחינה הזאת, הניסוי כשל. "המגיפה" שודרה אבל לא העמידה לה יורשים וממשיכי דרך. אם כבר, הכישלון שלה הרתיע את הערוצים: די קשה לדמיין סדרה כזו מוזרה ונסיונית משודרת היום, אפילו עם מגוון גופי השידור והתכנים שהם מציעים לנו. אז לא, "המגיפה" לא מושלמת, לפעמים מרגישה קצת מתוחכמת מדי, ובהחלט לא בשביל כולם. אבל היא יחידה במינה, ואי אפשר לקחת את זה ממנה. חוץ מזה, לפחות היא לא על הקורונה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אחרי שזכתה להצלחה עולמית בסצנת הג'אז וניגנה עם כמה מהשמות הלוהטים ביותר, המוזיקאית דידה פלד חותכת לכיוון מעט שונה. בראיון לרגל צאת אלבומה החדש היא מספרת על המעבר בין הספייס גירלז לקלאסיקות ועל השיעורים שלמדה מהווירדוז של ניו יורק
"מה את עושה בכל סוף שבוע למשך שארית חייך?" היא הדרך שבה בחר מועדון הג'אז הניו יורקי, ה־Lelabar, להציע לגיטריסטית והזמרת הישראלית הצעירה להופיע אצלו באופן קבוע. הגיטריסטית המוכשרת ענתה בחיוב כמובן. אחרי הכל, רק חודשים לפני כן השתחררה מצה"ל ועברה לעיר הגדולה לטובת לימודי מוזיקה בניו סקול – איזו סיבה בעולם הייתה לה לסרב?דידה פלדהייתה בת קצת יותר מ־20 כשמצאה את עצמה מופיעה קבוע במועדונים בניו יורק, מקליטה אלבום ג'אז עם נגנים ידועים, מוזמנת לפסטיבלים וזוכה לביקורות מפרגנות. אוקיי, כל הכבוד לה, אבל מה לנו ולכל הג'אז הזה?
ובכן, שכחו מג'אז, את דידה (26) כבר לא כל כך מעניין להיות טהרנית של הז'אנר. את זה היא כבר עשתה. ואילו היום הג'אז שלה מתערבב עם בלוז, פולק, קאנטרי והשפעות של רוק קלאסי, וכל זה עובר דרך פילטר של כריזמה כובשת לב. "הרבה מוזיקאים מוכרים הקליטו בתחילת דרכם אלבומי ג'אז", היא אומרת. "פיונה אפל, לדוגמה, שרה סטנדרטים של ג'אז. וגם ביורק. זו דרך נפלאה ללמוד לספר סיפור בשיר". את החודשים האחרונים בילתה פלד בארץ, ניגנה להנאתה עם ימי ויסלר וערן ויץ בהרכב מחופף בשם ערפדי הרגטיים, ורגע לפני שהיא חוזרת לנכר היא מתכוונת להשיק בהופעה במועדון האזור את האלבום החדש “Modern Love Songs”. גם ערפדי הרגטיים יהיו שם. "באלבום החדש שלי יש ניסיון לספר משהו על זמני, אבל לא בהכרח באמצעות סגנון קלאסי".
בראיון עמה, לקראתההשקה, מספרת דידה בהתלהבות על סיבוב ההופעות בצ'כיה וסלובקיה שממנו חזרה לאחרונה: "כל ההופעות היו סולד אאוט, הקהל היה הכי אוהב. אתה יודע, שני הדרנים, קנו אלבומים והכל". עיניה בוהקות כשהיא מגוללת את סיפוריה על השנים הנהדרות שחלפו עליה בחו"ל, ועל מקורות ההשראה הבלתי צפויים שפגשה שם: "יש איזו מסעדה איטלקית שאני מנגנת בה, איטלקית אמיתית כזאת, של פעם, עם מלצרים מבוגרים, מקצועיים. לאחד מהם קוראים ג'ימי והוא ווירדו מושלם. בכל חמישי הוא הופך ממלצר לזמר ומופיע במסעדה. הוא מספר סיפורים אמיתי, גורם לך לבכות כשהוא מסתכל לך בעיניים. למדתי ממנו המון על הגשה של שיר". דידה מזהה שאני מתלהב מסיפורים קטנים על מקורות השראה לא טריוויאליים ומיד נזכרת במיץ'. "בלילה הוא עומד ומוכר כרטיסים בכניסה למועדון ה־Smalls ובמהלך היום הוא עומד באותה נקודה עם כינור שבור ומנגן או מדבר עם עוברי אורח. בעבר הוא היה הבעלים של המקום והפך אותו למיתולוגי, זה המקום שאליו מגיע כל מי שמתעניין בג'אז עכשווי בניו יורק".
דידה נולדה בשם דניאל, אבל מגיל צעיר מכונה דידה אפילו בפי הוריה. היא ילידת תל אביב, וכמו מוזיקאים רבים למדה בתיכון תלמה ילין. "באותה תקופה רציתי בעיקר להיות גיטריסטית טובה מאוד. התאמנתי ארבע שעות ביום ובכלל לא שרתי, רק ניגנתי. זה היה ג'אז תלמה־יליני כזה, בעיקר ביבופ והרד־בופ. רק אחרי הצבא, כשעברתי לניו יורק, התחלתי לשיר".
מה הוביל לשינוי הזה?
"שירתי בצבא על תקן מוזיקאית מצטיינת וניגנתי עם הרכב שנקרא 'חיים במוצב'".
מה זה השם הזה 'חיים במוצב'?
"אה, זה כי למתופף שלנו קראו חיים. היינו מסתובבים בין מוצבים ומופיעים. לא ניגנו ג'אז כמובן, אלא שירים ישראליים. באחת ההופעות הציעו לי שתי הזמרות הקלאסיות בהרכב לשיר שיר אחד, את 'נשל הנחש'. היה לי קשה כי התרגלתי להופעות מקצועיות מאוד ופחות לאווירה של 'יאללה בואי נשיר משהו ונראה איך יוצא'. התביישתי. אבל בניו יורק משום מה לא התביישתי. התחלתי לשיר ג'אז, סטנדרטים מהאמריקן סונג בוק. זה הרגיש לי טבעי מאוד".
גם הקלטת אלבום שכולו קטעים מפורסמים מתוך האמריקן סונג בוק.
"כן, חבר הכיר לי את החצוצרן פאביו מורג'רה, שכנראה חשב שאני חמודה ושאל איפה אני מנגנת. הוא הגיע להופעות שלי עם חצוצרה והצטרף לנגינה". מורג'רה זיהה כי פלד לא מתכוונת להישאר פוריטנית של ג'אז. "הוא אמר לי: 'עכשיו, כשאת עוד צעירה ועושה את זה כל כך טוב, כשאין אף אחת שמנגנת ככה על גיטרה, זה הזמן להקליט אלבום ג'אז פרופר. אם לא תעשי את זה עכשיו, לא תעשי את זה לעולם".
באותו זמן ניהל החצוצרן זוכה הגראמי, רוי הרגרוב, את אחד הג'ם סשנים הקבועים בניו יורק. "אתה יודע איך הוא נראה? הוא שחור מהמם ומתלבש מעולה". הרגרוב ניגן בין היתר עם אריקה באדו באלבום “Mama’s Gun” ועם דיאנג'לו באלבומיו “Voodoo” ו “Black Messiah”החדש. מורג'רה הסכים לקשר ביניהם לטובת הקלטת האלבום ואליהם הצטרף גם המתופף הנחשב גרגורי האצ'ינסון. "הם גרמו לי להרגיש כל כך טוב. זה פתח לי הרבה דלתות. הייתי צעירה, לא תיכננתי כלום, ופתאום הקלטתי אלבום עם נגנים מפורסמים".
גדלת בבית שבו האזינו להרבה ג'אז ובלוז?
"לא, הייתי ילדה רגילה לגמרי. האזנתי לספייס גירלז ולבקסטריט בויז, לאוספי NOW וכאלה. הסגנון המוזיקלי שלי התחיל להיבנות בתלמה ילין והתגבש בניו יורק, בעיקר בהופעות".
ולמה קראת לאלבום שלך “Modern Love Songs”?
"כי הוא מכיל שירים לא נוסטלגיים, שאינם שייכים לעבר. האלבום לא מזכיר ג'אז בשום צורה, אבל כיוון שאנחנו מוזיקאים שמגיעים מג'אז, אז הוא נוכח בו באופן מובחן מאוד. אי אפשר להוציא מאיתנו את הג'אז, אבל מדובר בשירים לכל דבר".
יש לך שיר שאני אוהב בשם “Jack Nice”. הוא נכתב על מישהו ספציפי?
"ג'ק הוא טייפקאסט. לא כתבתי את השיר על אדם שקוראים לו ג'ק נייס. אני אמנם חושבת על מישהו ספציפי כשאני שרה אותו, אבל זה לא עניינו של אף אחד", היא מוסיפה בחיוך.
בקאבר ל “Blossom Blues” של בלוסום דירי שמופיע באלבום, את שרה מגרונה של אישה שאוהבת לגנוב מנשים אחרות את הגברים שלהן, וגם ב “Jack Nice” את שרה בתור מישהי שמשחקת בבחור שלה וזורקת אותו פעם אחר פעם.
"אלה דמויות, ולא אני, אם זה מה שאתה שואל. יש לי צדדים רבים ואני לא מתחייבת לדמות מסוג אחד. האישה הזאת כנראה מרגשת אותי, ואני אוהבת להתגרות כשאני שרה".
סימני רתיחה: זהר וגנר חוזרת לבמה. ראיון עם האמא הכי מופרעת בעיר
אחרי שהתפשטה והתלבשה, התעברה ונחשפה, נעלמה זהר וגנר מאור הזרקורים ועברה לגרוף לייקים בפייסבוק. בראיון לקראת האלבום החדש היא מגלה כי בילתה את השנתיים האחרונות בבתי חולים. עכשיו היא והמסריחים חוזרים לבמה עם אש בעצמות. בקרוב הדוקו, כמובן
"יש בי יצר והוא מפעפע ואני לא יכולה להתעלם ממנו. אני מוצאת את עצמי עושה שוב את הדבר הזה, שהוא קצת מגעיל וקצת מלוכלך וקצת גורם לאנשים להפנות אליי ביקורת לא נעימה. אבל הוא מה שמרים אותי לגובה", אומרת זהר וגנר בכנות האופיינית לה, בראיון לרגלהופעת הקאמבק שתתקיים מחרתיים(חמישי 23.4) באוזןבר וכותרתה "זהר וגנר והמסריחים שוברים שתיקה".
בתום שש שנים שבהן לא הייתה הלהקה פעילה נדמה היה שהסנסציה הבימתית החייתית שהייתה כבר לא תשוב. אך בשקט בשקט התקיימו לפני כמה שבועות שתי הופעות מוצלחות בבר הקטנטן צוזאמן ובישרו את החדשות המפתיעות: ימי ויסלר (הבילויים), טל הפטר (ניסים והנפלאות) ושיקו סיני (הבילויים), הלוא הם המסריחים, שוב עם וגנר. ויש להם אלבום חדש בקנה.
וגנר, מלבד היותה מבקרת קולנוע באתר הבמה, ידועה בעיקר כבמאית סרטי תעודה אוטוביוגרפיים יוצאי דופן, ובכולם היא הכוכבת הראשית. בסרטה האחרון, "ימי הזהר" מ־2012, היא הביאה את החשיפה שלה לשיאים חדשים. במהלך עשיית הסרט, העוסק בשנות ה־20 שלה כחשפנית בניו יורק, התגלה סוד נורא שהיא עצמה הדחיקה: וגנר הבינה שעברה אונס בצעירותה. היא לא ידעה שהיא נאנסה אף שהייתה לגמרי בהכרה. מבולבלים?הסרט זמין לצפייה ביוטיוב. מאז הבאזז של "ימי הזהר" והראיונות שגרר אחריו, התרחקה וגנר מאור הזרקורים.
זהר וגנר והמסריחים. צילום: גוני ריסקין
אנחנו יושבים בבית קפה קטנטן ושקט בצפון העיר, סמוך לדירה שבה גרים היא, בן זוגה "התימני" (את שמו היא שומרת לעצמה) ובתה בת ה־7 מזוגיות קודמת. היא מספרת שבשנים האחרונות התמקדה בעיקר במשפחה. "חשבתי כבר שלעולם לא אעלה שוב על במה", היא מגלה. "איך אני יכולה בתור אימא להגיד את הטקסטים האלה? גם לא חשבתי שאהיה מסוגלת לבצע את החומרים האלה כשבן הזוג שלי עומד בקהל".
רק כדי לסבר את האוזן למי שטרם נחשף לחומרים וכדי לבאר את חששותיה של וגנר, קבלו דוגמה לטקסט שלה, מתוך השיר הפותח את אלבומה הראשון: "האחוריים שלי דביקים / האחוריים שלי מדברים / זה לא דבק זה דבש / אחד עולה שני יורד / אחד מתקשה שני מתנודד / אתה פרש תורכי / אני סוסה / רתומה לעגלה שלך / ויש אפילו פתיחה" (מתוך "תלך מאחוריי").
"זו אגב גדולתו של בן הזוג שלי", היא מוסיפה, "אותו בן זוג שחוקר אותי בסרט 'ימי הזהר' ושתופס תפקיד של גבר מאוד שמרן, מאוד קנאי. כשהכרנו הייתי בחורה מאוד פרועה והרגשתי שאני צריכה לעשות איזושהי דרך בשביל שהזוגיות הזאת תצליח, אבל מה שמדהים הוא, שגם הוא עשה דרך. לא רק אני התמתנתי לטובת היחסים, אלא גם הוא".
כשרק הכירו, היא מספרת, היו תמיד עוקצים את "התימני" ושואלים אותו אם ראה כבר הופעה של זהר וגנר והמסריחים. "בהתחלה הוא נורא פחד מזה. תמיד צחקנו שאם הוא יבוא להופעה הוא בטח יעשה לי בושות, יהפוך שולחנות, יגרש את כולם. אבל הנה, הוא בא להופעה בצוזאמן ונהנה מאוד, למרות שבהתחלה הוא נורא לעג לזה, היה אומר לי 'איזו מין זמרת את, את בכלל לא יודעת לשיר, את בת 45. איזו אישה בת 45 עושה קאמבק?'. אבל היום הוא תומך ומפרגן. כשהבין שזה משהו שאני רוצה כל כך – הוא הלך איתי. הוא הראשון ששמע את השירים החדשים. אם מישהו היה אומר לי לפני ארבע שנים שאעמוד על במה עם המסריחים ובן הזוג שלי יפרגן – זה היה נשמע לי הזוי ממש".
למה הלהקה הפסיקה את הפעילות שלה בכלל?
"התחלנו את המסריחים ב־2005 בערך, ואז גם נכתבו רוב הטקסטים. שלוש שנים אחר כך נולדה לי ילדה, אז בשנים הבאות פחות ופחות עניין אותי לעמוד על במה ולשיר את הטקסטים האלה. זה שיעמם אותי. הרגשתי שאני במקום אחר, שאני אדם אחר, שיש לי דברים חדשים להגיד, רק לא מצאתי את הדרך לומר אותם. אז הפסקתי לגמרי לכתוב. השירים הישנים נורא ספציפיים, הם משקפים מישהי שהייתי או לפחות שרציתי להיות".
הפרסונה החביבה של וגנר במפגש פנים מול פנים רחוקה שנות אור מדמותה המאיימת של זו מהמסריחים. "זהר בסרטים ובלהקה היא דמות. בכל דמות יש איזו האדרה והקצנה", היא אומרת ומוסיפה שכאלה הם גם הסטטוסים השנונים שלה בפייסבוק, שבהם היא מציגה את בן זוגה כמין ניאנדרטל כובש לב. "'התימני' מהפוסטים שלי הוא כמובן הקצנה, בניית מיתוס של האיש. הוא דמות חצי בדיונית. מה גם שהתימני הוא חצי פולני".
זהר וגנר והמסריחים. צילום: גוני ריסקין
תרפיה באמצעות סטטוסים
לפני כשנתיים חלתה וגנר בסרטן השד, ובעקבותיו עברה שלושה ניתוחים וכילתה את ימיה בבתי חולים. יותר מכל גורם אחר לקאמבק, התקופה הקשה שעברה עליה היא שהציתה בה שוב את הרצון לכתוב ולהופיע. תקופת ההחלמה שלה התאפיינה באסירות תודה על כל דבר – מכוס קפה שחור עד שמים בהירים. התקופה הזאת לא נמשכה זמן רב, כך שאם נדמה לכם שהחומר החדש של המסריחים הולך להיות ערמה של שירי הודיה על ההנאות הקטנות של החיים, אתם ממש לא בכיוון. "הגל הרוחני הזה חלף די מהר ואמרתי לעצמי שאני חייבת לנער את החיים שלי. רציתי להרגיש חיה, להתרגש שוב. היה לי ברור שאני צריכה להחזיר את הלהקה", היא מספרת.
בשיר החדש "האדרה צבועה מתמשכת" מדברת וגנר באופן ישיר על חוויות בית החולים: "תתפשטי. חתכה / שכבי על הבטן השמנמנה / ידיים למעלה. לא לזוז / כפתה את הרגליים שלי / תפסה את השדיים שלי / מיקמה אותם בתוך הצבתות / סובבה, סובבה כאילו היו לימונים על מסחטה / דקרה אותי / יופי של וריד. נהדרת / אחרי שנוריד את השדיים תרגישי כמו חדשה".
ו… הורידו אותם?
"זהו, שלא ניכנס לזה".
המחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה שהנה נמצא הנושא היחיד שזהר וגנר לא מסכימה לדבר עליו. במחשבה שנייה הבנתי שהיא פשוט לא רוצה לעשות ספוילר לסרט התעודה האוטוביוגרפי הבא שלה, שהעבודה עליו אמורה להסתיים בחודשים הקרובים.
על מה הסרט החדש?
"המחלה היא כמובן במרכזו של הסרט, אבל הוא הולך משם למקום אחר. מדובר בסרטן השד, ולפיכך הסרט ידבר יותר על נשיות, חזה, דימוי גוף. אני כבר שומעת את הביקורת אומרת 'הנה, שוב היא מתפשטת'. אבל היה לי סרטן השד", היא צוחקת, "עכשיו אני חייבת להראות את הציצים".
"עכשיו הגבר יושב אצלי בסלון / השקיתי אותו בקוניאק / המון / שתינו לחיים / הסתכלנו זה על זו בעיניים / ואז הוא מרים את ידו הגדולה / מכניס אותה תחת החולצה / מצפה למצוא הרים וגבעות / ומגלה את הריק הנורא / החולצה ריקה / החולצה ריקה / איפה השדיים? הוא שואל / ופורץ בצחוק מתגלגל" (מתוך השיר "שטוחה"). לפני סוף השיר ימצא את עצמו הגבר השיכור מקוניאק שכוב בשלולית של דם עם הביצים שלו חתוכות ומשתקשקות בידיה של וגנר.
כמו עבודת החשפנות, גם החומרים שאת מביאה לסרטים ולבמה חושפניים מאוד, באופן ממש אקסהיביציוניסטי. אני תוהה אם את באמת מרגישה חשופה, אם את באמת מסירה מגננות.
"אני לא מרגישה בכלל את החשיפה, אני הרבה יותר עסוקה בשלמות המוצר. יש טקסט ואני עסוקה בלהפיח בו חיים עם שירה, ריקוד, מוזיקה והגשה מסוימות. אבל זה עולם סגור. אני כמו דג באקווריום שלא מודע לעובדה שיש אנשים מחוצה לו. זה כמו שיעור יוגה או סטודיו סי – אני פשוט עסוקה בתנועות שהתבקשתי לעשות".
ומה בעניין היותך זמרת? הרי את די מדקלמת, אף פעם לא היו לך פחדים לגבי יכולות השירה שלך?
"בטח שהיו, פעם היה לי סיוט בלילה שבו המסריחים החליטו להביא זמרת שתשיר את השירים שלי במקומי. גם בן הזוג שלי אמר לי 'למה אתם לא נותנים את השירים למישהי שיודעת לשיר, ככה אתם יכולים להגיע ממש רחוק'. אני לא יכולה לדמיין בכלל שמישהו אחר ישיר את השירים שלי. סוג השירה הזה הוא גם חלק מהאיכות של מה שאני מביאה לבמה". חלק מהחששות של וגנר באים לידי ביטוי בשירהּ החדש "קרם ברולה". "כפרפורמר הרבה פעמים אתה מרגיש שאתה דוחף לקהל את החומר שלך. זה קצת כמו מלצרית מזדקנת שמנסה לדחוף קינוחים", היא מסבירה ומוסיפה שהרבה פעמים כתבה שירים כדי להצחיק את חבריה ללהקה. "אבל אז הביקורת העצמית שלי החלה לשאול עד כמה אני עושה את זה כדי לשאת חן ולמשוך קהל".
בשיר החדש "מחמוד הבנאי" היא שרה על מחמוד ש"מסתכל על התפוח ואומר / התפוח לא נופל רחוק מהעץ", ובהמשך שרה את המילים "מתחרה מתחרה / מתחרה מבית מאותה משפחה".
מצד אחד בתך לא מוזכרת בשיר "מחמוד הבנאי", ומצד שני יש לי הרגשה שזו מין נבואת זעם של מחמוד, שבאה להזהיר אותך שמא בתך תצא כמוך – פרועה, מושכת, מסוכנת לעצמה.
"יש לי בת יפהפייה, היא באמת מהממת והיא רק בת 7. לפני שנתיים התחלתי לשים לב שכשאני הולכת איתה ברחוב היא זו שמושכת את מלוא תשומת הלב. כשאומרים 'איזו יפה' כשאני איתה כבר ברור לי שמתכוונים אליה ולא אליי. פעם אני הייתי היפה. כאן מגיעה 'המתחרה מאותה משפחה'. עם זאת הקריאה שלך של השיר מעניינת, אהבתי. אולי היא תצא יותר מופרעת ממני. יש לי הרגשה שאתה צודק, שבקטע הזה היא עוד תעלה על מורתה. מאוד מפחיד אותי מה יקרה לה ואיך אתמודד עם זה. אבל מצד שני תמיד יש ריאקציה, אתה יודע, שכשההורה פרוע יוצא לו ילד הכי שמרן. מאוד מקווה שזה יהיה הסיפור שלי".
בראיונות קודמים אמרה וגנר לא פעם שבעקבות עשיית הסרטים הפכה שמרנית יותר. זה בהחלט לא בא לידי ביטוי בטקסטים של השירים, שנעשו בוטים יותר מבעבר. אז איך השמרנות החדשה תופסת מקום במציאות שבה היא חיה? "היא לא חלה באופן ישיר עליי כמו שהיא באה לידי ביטוי במודעות שלי לחינוך ולהתנהגות של הבת שלי", היא מבהירה, "בזכות ההבנה של הדברים שעשיתי, בחוסר הגבולות שלי והשטויות שהזיקו לי. עד היום אני מחזיקה מעצמי בן אדם דפוק – דפוק במיניות, דפוק בזוגיות. דפוק. מה שלאחרים יכול לבוא בטבעיות, בשבילי הוא מלחמה מטורפת".
יש קהל קוראים גדול וקבוע לחומרים החצי אוטוביוגרפיים־חצי בדיוניים שאת כותבת בפייסבוק, בעיקר על המערכת הזוגית שלך עם "התימני". אבל לאחרונה את כותבת שם הרבה פחות. מה השתנה?
"הפוסטים שכתבתי היו בשיאם בשנים הראשונות של הזוגיות, שבהן היינו נורא עסוקים בגישור על הפערים בינינו. הגישור נעשה במידה רבה באמצעות הסטטוסים שכתבתי. אני זוכרת שהיו כותבים לי 'מה את עושה איתו, תעזבי אותו, את הפרימיטיבי הזה, את האירני הזה, את אישה מוכה, את אישה אומללה' וכאלה. בסופו של דבר אני מרגישה שעכשיו ההיתכנות של המסריחים היא ללא ספק אחד הפירות של התקופה הזו. שאלת מקודם על התפקיד של החשיפה בחיי, אז זו דוגמה לחשיפה שעזרה לי. כשזוג רב על איזו שטות, לעומד מהצד זה יכול להיראות מגוחך, אבל השטות הזאת יכולה להדיר שינה מעיני הזוג. כשהייתי הופכת את הריב לסטטוס, שנינו יכולנו פתאום להסתכל עליו מהצד, ועם פן קומי שהתווסף לו זה עשה לנו תרפיה מדהימה. הסטטוסים גם שירתו אותי, כי לפעמים הייתי אומרת לו משהו שהיה נתפס בעיניו כמופרך, אבל כשהייתי כותבת על זה ואנשים היו מביעים תמיכה בי בתגובות, הוא היה מבין שאני לא כזאת תלושה מהמציאות. עכשיו השירים קצת תופסים את המקום של זה".
זהר וגנר והמסריחים. צילום: גוני ריסקין
איך זה שעדיין אין גרסאות דאנס לשירים שלך עם המסריחים? זה יכול לעבוד מעולה.
"זה כבר בעבודה. בזמן שימי ויסלר מפיק את האלבום של המסריחים, די.ג'יי שי אפלברג, שהוא גם עורך וידיאו שעבדנו אצלו תקופה באולפן, הולך לעשות לנו רמיקסים ל'חומר זול' ולעוד קטעים, חדשים וישנים. אז כן, פתחנו מחלקת רימיקסים. אני נותנת לו חופש פעולה מלא, שיעוף על זה".
היית פעם מבקרת מוזיקה שחורה במקומון "העיר". שמעת שדמיאן מארלי מגיע לארץ?
"אוי, אני מתה על רגאיי ודאנסהול! אוף, אני אומרת להם בלהקה כל הזמן שאולי ננסה, אבל אין להם מושג מה זה דאנסהול. רגע, ההופעה לא הייתה כבר? איפה זה קורה בכלל?".
יומיים אחרי הראיון אני מקבל הודעה מזהר: "קניתי כרטיסים לדמיאן מארלי לכל המשפחה!". יא מאן, איזו אימא.
