לפני עשור שודרה "המגיפה". אנחנו עדיין לא בשלים לעכל אותה

להקת הבילויים האהובה הכריזה השבוע על מספר הופעות איחוד במועדון הבארבי השבוע, וכולנו נזכרנו בתרומה הגדולה של הלהקה המשונה הזו לתרבות הישראלית המודרנית. אבל חברי הבילויים מציינים כעת לא רק 20 שנה לאלבום הראשון שלהם, וממש במקרה השבוע אנחנו גם מציינים עשור ליצירה אחרת של ימי ויסלר, אחד משני מקימי הלהקה – סדרת הקומדיה/דרמה/אימה/מתח/פרודיה הביזארית והייחודית "המגיפה", שיצר יחד עם מעיין בלום ושודרה בהוט ב-2013. "המגיפה" די נשכחה עם השנים, ואם הוא בכלל מוזכרת – זה בתור פרק איזוטרי בקריירה של ויסלר.

ב-2010 ויסלר יצר את סדרת הטלוויזיה הראשונה שלו, "מקום לדאגה", סדרת מערכונים שהתמקדה בהומור שחור, טראגי-קומי ולא-תמיד-נוח. מעיין בלום, שיצר וכתב יחד עם ויסלר את הסדרה ובדיוק החל לעשות לעצמו שם כיוצר ושחקן קומי בתכניות כמו "גם להם מגיע" והגרסה הישראלית של "המשרד", יצא איתו להרפתקה המשותפת החדשה של יצירת מיני-סדרה (שישה פרקים בלבד) להוט. הם גייסו צוות שחקנים מרשים שכלל את שלמה בראבא, מנשה נוי, תיקי דיין ובתפקידים קטנים גם צחי נוי, מנחם גולן ועוד רבים וטובים. אלא שהתוצאה הייתה סדרה שממש מעט אנשים ראו, ועוד פחות אנשים אהבו.

אפשר להשוות את "המגיפה" ללא מעט דברים – סרטי אימה ישנים, מחזות של ברכט, סדרות כמו "טווין פיקס" ואולי אפילו קומדיות בריטיות אפלות. אבל אין באמת משהו בדיוק כמוה, יצור כלאיים מוזר וייחודי של קאמפ וסאטירה. "המגיפה" היא סדרה ישראלית כמובן, אבל היא מתרחשת באיזה מקום וזמן משל עצמה, לא בדיוק ישראל, ובוודאי שלא ההווה של שנת 2013, ועם זאת היא כמובן קודם כל סאטירה על עשירי ישראל. הסדרה מתרחשת כל כולה במגדלי יוקרה בהנהלתו של מנחם פקלמן (שלמה בראבא) בו חומר ירוק דמוי-נזלת מתחיל להתפשט ולהרוג את הדיירים. וזה רק נהיה יותר מוזר משם (כולל דביר בנדק מדבר עם תמי 4).

אפשר לומר על "המגיפה" שהיא סוג של "קומדיה בלי בדיחות", אבל זה נשמע כמו עלבון – ובמקרה הזה, זה ממש לא עלבון. יש בה אלמנטים מובהקים של פרודיה בסגנון "קיץ אמריקאי חם ורטוב" או "דארקפלייס של גארת' מארנגי": הסיפור המגוחך, הדמויות המוגזמות, העיצוב המשונה. אבל מצד שני, נראה שיוצרי הסדרה לא היו מעוניינים באמת להצחיק את הקהל עם שבירות קיר רביעי או בדיחות נונסנס ויזואליות, הם היו מעוניינים לבלבל אותו. "המגיפה" היא יותר בדיחה פרטית אחת גדולה, שהיוצרים מזמינים את הקהל להיות חלק ממנה. 

"המגיפה היא סדרה מאתגרת שלא יהיה קל לצופים לבלוע", הייתה הכותרת של אחת הביקורות החיוביות יותר של הסדרה, שפורסמה על ידי לילך וולך באתר וואלה. ואכן, נוח להתייחס לסדרה הזאת על זיהום שנוצר כתוצאה מבליעת נזלת ירוקה עם מטאפורות מתחום המזון או נוזלי הגוף כמו "קשה לעיכול" או "בעלת טעם רע". אבל בסופו של דבר, המגיפה הייתה סוג של ניסוי ליצור טלוויזיה אחרת בישראל – ומהבחינה הזאת, הניסוי כשל. "המגיפה" שודרה אבל לא העמידה לה יורשים וממשיכי דרך. אם כבר, הכישלון שלה הרתיע את הערוצים: די קשה לדמיין סדרה כזו מוזרה ונסיונית משודרת היום, אפילו עם מגוון גופי השידור והתכנים שהם מציעים לנו. אז לא, "המגיפה" לא מושלמת, לפעמים מרגישה קצת מתוחכמת מדי, ובהחלט לא בשביל כולם. אבל היא יחידה במינה, ואי אפשר לקחת את זה ממנה. חוץ מזה, לפחות היא לא על הקורונה.