>> אוהד מטלון הוא מהבולטים שבאמני הצילום בישראל כבר לא מעט שנים, ועבודותיו עוסקות כמעט תמיד – ועכשיו אולי יותר מתמיד – בנוף החברתי, התרבותי והגיאוגרפי של ישראל. בימים אלה הוא מציג את תערוכת היחיד שלו "הד פעולה" בגלריה קרן בר גילברמת השרון, ובשבוע שעבר נפתחה גם תערוכת היחיד שלו "הסתר לב" בגלריה לחם ושושניםהחדשה בקריית המלאכה. את שתיהן אנחנו ממליצים לא להחמיץ. ובכלל,למה שלא תעקבו.

1. הכיכר הלבנה // פארק וולפסון

ביקור בכיכר הלבנה של דני קרוון הוא קצת כמו ריסט למחשבות ולשאלות פורמליסטיות ואסתטיות שמתרוצצות בראש ללא הרף. בכל ביקור שם אני מרגיש לרגע שיחס הזהב עדיין בתוקף, שאפשר להגדיר חוקים קבועים לאסתטיקה. אני יושב או מתהלך שם בשקט עד שהחוויה מתחילה להיסדק, ואז ממשיך לדרכי עד הצורך בריסט הבא.

2. בית המלאכה לצילום של רע

בית הדפסה, פיתוח ומסגור, עם צוות מופלא, שקט ומקצועי, ברמה הכי גבוהה בעולם. יפה שם באופן טבעי, כיף לבוא ולספוג השראה, למשש את הניירות (סטייה ידועה של צלמים), להריח את העץ והצבע, לצלול לספרי הצילום, לבדוק את האפשרויות הטכנולוגיות החדשות ולדמיין מה אפשר לעשות איתן ולהמציא אפשרויות לא קיימות שרע, אתי והצוות ימצאו להם פתרונות מושלמים – כפי שהם עשו בתערוכת היחיד שלי "הד פעולה", שמוצגת בימים אלו בגלריה קרן בר גיל לאמנות עכשווית ברמת השרון ובתערוכה שלי "הסתר לב" שנפתחה בחמישי שעבר (25.9) בגלריה לחם ושושנים באוצרות לאה אביר, ובעוד תערוכות של אמנים ואמניות רבים בארץ ובעולם.
הזרם 1 יפו

3. מוזיאון תל אביב לאמנות

כשאין כוח לבדוק ולקרוא איזו תערוכה יש ואיפה, וכשחם מדי או קר מדי בחוץ, אפשר ללכת למוזיאון, לתפוס תערוכה או שתיים טובות ולצאת חזרה לעולם, מוגבהים מעל היום-יום בכמה ס"מ. זו גם תזכורת קבועה ונעימה לחוויה מאתגרת ומלמדת – תערוכה שהצגתי במוזיאון, שנפתחה בקירות ריקים והלכה והתמלאה מול הצופים במשך חודשיים וחצי, כשמכשירי ההדפסה והמסגור והצביעה בתוך החלל.
שאול המלך 27 תל אביב

4. בוסר

לא בא לי להמליץ, כי גם ככה כבר אין שם מקום, אבל אם הייתי צריך לבחור רק מקום בילוי אחד שיישאר, זה היה זה. אין עוד מקום בעיר עם מנעד אינטיליגנטי ומיוחד כל כך של יינות. עוד מקום שהוא חזון של אמן.
החשמל 5 תל אביב

5. גורקה קיטשן

בגלל המומו המאודה המושלם והזול, ובגלל שהם האנשים הכי מתוקים ואדיבים.
ראש פינה 16 תל אביב

6. כיכר הבימה

ושוב דני קרוון. אפילו שאומרים שיצא טיפה פחות מוצלח, פשוט כי הכיכר הפכה למצפן מוסרי, למקום שבו יהודים וערבים עדיין עומדים יחד בסולידריות כדי למחות ולזעוק נגד הרג ופגיעה בחפים מפשע באשר הם, שבוע אחרי שבוע, גם בשנים הכי אפלות שהיו כאן.

מקום לא אהוב בעיר:

משולש הרחובות שינקין–אלנבי–קינג ג'ורג'. האנרגיה שם קשה, סואנת, מלוכלכת, מוזנחת ואלימה לפרקים. נקודה שאי אפשר לא לעבור בה, ואם לא עברת שם זמן ארוך אפשר אפילו לחוש תחושת פומו מתמיהה. זה מרגיש לי כמו הנקודה הארכימדית של העיר. יש לי תחושה שאם יטפלו בה נכון, האנרגיה בכל העיר תשתנה לטובה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה של יוכבד ליפשיץ במוזיאון ארץ ישראל, שאצרה רז סמירה: צילומי העבודות המפוחמות שלה, המצלמה השרופה וגם שאר הצילומים בהקשר שנוצר בתערוכה. השיחה שלי עם יוכבד האצילית, שחזרה מהשבי לא הרבה קודם, תוך כדי שצילמתי אותה בפתיחת התערוכה ושאלתי על העבודות ועל החוויות שלה מהתקופה האחרונה – הייתה מעוררת השראה. בתוך כל הקושי וההתרגשות שלה, ההתעניינות שלה בילדה שלי, בי וביתר המבקרים – הייתה אצילית וטבעית גם יחד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"No Other Land" של באסל עדרא ויובל אברהם, סרט שמעורר השראה ותקווה, מדגים איך קולנוע (ואמנות בכלל) יכולים להפוך לכלי אקטיביסטי לשותפות ולתקווה. גם אם השלטון יגביר את האלימות וההתנכלות ליוצרי הסרט ולכפר שלהם כפי שכבר עושים, החשיפה האדירה של הסרט הופכת למשקולת נוספת ומשמעותית במאבק הגלובלי למען חירות וצדק לכל מי שחי בין הנהר לים.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קשה לבחור – יש הרבה ארגונים, אבלעומדים ביחדו-Crime Ministerהם הבחירה שלי. מחזיק מישי הדס שמבין כבר כמעט עשור שהאיש המסוכן ביותר לעם חייב להיות מסולק, על מנת שאנחנו והשכנים שלנו נינצל. טען תמיד שצריך למקד את המאבק בו ובבית שלו ברחוב עזה בירושלים. ישי חתום על הצלחת המחאה בבלפור, שהביאה ממשלה ערבית-יהודית ישרה, שהציעה תיקון לרגע אף על פי שלא יכולה היתה להניע שינוי בנושא החשוב ביותר. קיוויתי במשך שנתיים שמשפחות החטופים יאבקו ברחוב עזה. סוף סוף זה קורה – מאוחר מאוד לצערנו. לפני שלוש שנים הצעתי למכור עבודות שלי וכל ההכנסות נתרמו ל-Crime Minister. אעשה זאת שוב בקרוב, עבורם ועבור עומדים ביחד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אלון-לי גרין – איש שכולו מוקדש לעשייה חברתית, מהמחאה החברתית ב-2011 ועד היום. הפעילות של *עומדים ביחד* בשנים האחרונות, ובייחוד מתחילת המלחמה, היא מבחינתי פיסת שפיות להיאחז בה בתוך מקום שנמצא בהתפרקות מוסרית. אני מצטרף להפגנות שלהם ומתפעל מהעוצמה שהוא נוטע בצעירים. ברחבי העולם מקשיבים למסרים שלהם ומקווים שהגרעין הזה יגדל ויאפשר לישראל להתפכח ולבנות את עצמה מחדש.

מה יהיה?
זה מה שאני מאמין ומקווה שיהיה:
יהיה סוף לאלימות הקשה – או מתוך הבנה פנימית או בלחץ חיצוני.
נזכה לראות חטופים חוזרים, והשיקום שלהם יעורר תקווה.
האחראים למדיניות הכושלת יפונו מהדרך.
יתחיל ריפוי מהסתה ופילוג ובנייה מחודשת של אמון עם שכנינו. תהליך ארוך וקשה, אך אפשרי.

• העיר שלי
• צילום
• פארק וולפסון
• מוזיאון תל אביב
• בוסר
• גורקה קיצ'ן
• כיכר הבימה
• כיכר מגן דוד

>> קמה ורדי טהרלב, 35, היא זמרת-יוצרת תל אביבית ועכשיו גם סופרת: ספר הביכורים שלה, "שמרי נפשך", שזוכה בימים אלה לביקורות מהללות במיוחד, מציג את סיפורן של שתי נערות – תמר שעוזבת את הבית במצפה בגליל בלי להביט לאחור, והולי, נערה אנגליה שמחפשת את עקבות אביה בקיבוץ שכן – ואת החברות המתפתחת בין השתיים שתשנה את חייהן.אתם יכולים ואף צריכים לרכוש אותו כאן. וכן, היא גם נכדתם של הפזמונאי יורם טהרלב והמשוררת נורית זרחי, נינתם של הסופר ישראל זרחי והמחזאי חיים טהרלב ובתה של רוני טהרלב.

>> היא בת 93 והיא משגעת את סצנת האינדי // העיר של חואניטה כהן סמית'
>> פינה קסומה בחורשה וסטודיו ניו יורקי מגניב // העיר של אפרת לוי

1. אובלומוב

אובלומוב היא חנות ספרים קטנטנה, דומה יותר לסלון של אוהב ספרות מאשר לבית ממכר לספרים, שנפתחה לאחרונה ביפו. מקום יפה ומתוק, מלא באנרגיה טובה ובספרים הכי יפים שיצאו בעברית בשנים האחרונות, עם דגש על ספרות מקומית ועצמאית. מומלץ להגיע ללא מחשבה מוקדמת ולהתייעץ עם לני ואלחנן, בעלי המקום.
נחמה 4

2. כיכר מגן דוד

כילדה שגדלה במצפה קטן בגליל, כל ירידה לעיר הייתה לי אירוע חגיגי וחד פעמי: לקנות תחתונים עם אמא בשוק בצלאל, לעלות בקינג ג׳ורג׳ אל שוק הכרמל, אל דוכן הדובדבנים האדומים והלבנים, ואחר כך לשינקין, לחלונות הראווה, אל קפה תמר הקולני, המלא עשן סיגריות. פסטיבל תמידי, רועש וצבעוני, שאני זוכה לבקר בו, לעבור דרכו לרגע קצר. הצומת שמחברת בין אלנבי, שינקין, נחלת בנימין וקינג ג'ורג' היתה בשבילי תל אביב בגיל חמש, והיא תל אביב בשבילי עדיין, בגיל שלושים וחמש. גם אני וגם היא שונות היום ממה שהיינו פעם: פרועות פחות, מיושבות ומתוכננות יותר. אבל אנחנו זוכרות אותנו איך שהיינו פעם, ושומרות אחת לשנייה חסד נעורים.

3. הנסיך הקטן

אחד המקומות האחרונים שעוד מרגישים לי כמו תל אביב של פעם. מדפים מלאים, משוררים עם עיפרון, קפה זול ואווירה של שנות ה-2000 המוקדמות. כיף חיים.
רש"י 17

4. הנילוס

לצאת לעיר מינוס כאב הלב והראש, ופלוס פרחים טריים ומוזיקה טובה ומתלטפת. הנילוס, באופן נדיר למקומות בתל אביב, מלא באנרגיה נשית בלי להיכנע לרכות יתר. מומלץ למי שאוהב את החיים אבל.
אלנבי 33

5. כיכר החטופים

בתקווה שבקרוב לא נצטרך אותה יותר.

מקום לא אהוב בעיר:

הבית בשינקין 57 היה מצודה של נעורים פרועים, של חיים בלתי מוגבלים, של מציאות-חלום. עברתי לשם כנערה עם אחי, עם בן זוגי ועם חברה נוספת, ויחד היינו תופרים, מנגנים, כותבים תסריטים כל הלילה ובשש בבוקר יורדים אל הרחוב, עייפים אבל מלאי חיים מהכתיבה ומהאפשרויות האינסופיות שעמדו בפנינו בגיל הזה שבו לא היינו צריכים כלום מהעולם והעולם היה צריך מאיתנו הכל. כששכרנו את הבית בשינקין 57, במחיר שהיום אי אפשר לשכור בו חניה, בעלי הבית אמרו לנו שהם בעצם מתכננים לבנות שם בניין חדש, ושאנחנו רק שם לכמה חודשים. אבל משנה לשנה החוזה נחתם מחדש, והדאגה שיזיזו אותנו משם, שבהתחלה היתה תלויה מעלינו כל העת, התמוססה. השנים עברו, אני ובן הזוג נפרדנו, אחי עבר הלאה, החברה ששכרה איתנו התחלפה פעמים רבות, אבל אני נשארתי.

בסוף לא תמ״א 38 הזיזה אותי, אלא החיים. יום אחד, שש וחצי שנים אחרי הלילה הראשון שלנו שם, השארתי את הבית בשינקין 57, ובדיעבד גם את שנות נעוריי, מאחור. בהתחלה נשארו לגור שם חברים שלי, ואחר כך חברים של החברים, ובסוף, כשהגעתי לשם אחרי כמה שנים למסיבה שהוזמנתי אליה דרך מישהו, לא הכרתי יותר את האנשים שגרו שם והם לא הכירו אותי.
יום אחד עברתי שם וראיתי שלט גדול על הבניין ״למכירה פנטהאוז״. שלחתי תמונה לאחי והוא אמר, ״טוב, בסוף זה קרה.״ אמנם באיחור של 15 שנה, אבל בסוף זה קרה. עכשיו עומד שם בניין גדול ולבן, ולמטה ייפתח בקרוב בית קפה. שרה מקפה תמר נפטרה, וממילא היא כבר לא היתה מזהה את העיר שלה. אני גרה לא רחוק משם, ואני עוברת ליד המקום כמעט כל יום.

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה קראתי את "לחיות את החיים אחורנית", ספרון קצרצר שמגולל מכתב שכתב הסופר ג'יימס הילמן לידידו. בתחילת המכתב הוא מתאר ציור של פיקאסו שנקרא Le jeune peintre (הצייר הצעיר), ובו נראה נער צעיר עם מכחול בידיו, מישיר מבט ומחייך חיוך קטן. הילמן טוען שבציור הזה, שפיקאסו צייר חודשים ספורים לפני שהלך לעולמו, עולים בפעם הראשונה פניו האמיתיים, הנצחיים, אלו שלקח לו תשעים ואחת שנה לזכות בהם, לחשוף אותם מתוך הצבע. הילמן מדבר על המטרה הנשגבת של החיים עלי אדמות, והיא לגלות את הפנים האלו. כולנו, הוא אומר, בדרך לשם, וכל מה שקורה לנו בדרך בא לעזור. זה כולל את הברכות, וגם את מה שאנחנו רואים כעונשים. הוא מתעקש שגם הרגעים הכי קשים הם מצפן, וגם עליהם נברך בסוף. אני משתדלת להאמין בזה.

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לא בדיוק אירוע תרבות, אבל לפני כמה שבועות הייתי באירוע החלפת ספרים במטמון שבמתחם התדר, שאליו יכלת להביא את הספרים שאתה כבר לא רוצה, ולהחליף אותם בספרים שאתה כן רוצה, פלוס המלצה ממוסר הספר. אירוע קליל, נעים ואסקפיסטי, כמו שכולנו צריכים עכשיו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני לא בטוחה שאני האדם הנכון לשאול עם ארגונים, אבל אם כל אחד יתנדב במקום שבו הוא מרגיש שיש לו אהבה לתת זה יהיה מצוין.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לכל מי שממשיך להגיע לכיכר החטופים כל שבוע. יש אנשים רבים שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיית חיים, זמן ורגש, שמתעקשים להמשיך גם כשקשה להם, והם מחזיקים את התקופה הזו על הכתפיים שלהם בשביל כולנו.

מה יהיה?
אני חוששת שמה שנעשה זה מה שיהיה.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• הנסיך הקטן
• כיכר מגן דוד
• הנילוס
• כיכר החטופים
• שינקין