האוצרת קרן בר גיל אירחה במהלך הקורונה את הלהקה האגדית להופעה בחצר ביתה. משם נרקמה מערכת יחסים שתניב בסוף החודש תערוכה חדשה שתחגוג 30 שנה לפועלה של הרביעייה משדרות. בטור מיוחד היא כותבת לנו איך זה מרגיש
אני מעריצה של להקת כנסיית השכל מאז צאת האלבום אוטוביוגרפיה (2007) וההופעה בקיסריה עם 40 הנגנים. הקול הזועק של יורם חזן נכנס לי ללב ולראש. כשהתאומים שלי, שירה ועידו, סיימו בית ספר יסודי, לקחנו אותם להופעה של הכנסייה ברדינג, ואחר כך את אחיהם הצעירים. כל בני הבית מכירים את כל המילים של כל השירים!
בקורונה, לקחנו ברצינות את עניין ההופעות בחצר (נהיינו זאפה קטנים). ארחנו את חמי רודנר, אהוד בנאי, מיכה שטרית ואריאל הורוביץ, והקינוח היה כנסיית השכל. התרגשתי בטירוף מהפגישה עם הלהקה, ואכן ההופעה היתה חשמל.
אחרי ההופעה התיידדנו, ובהדרגה הפכתי מגרופית לחברה. כשבאחת השיחות הם סיפרו שהם אוטוטו חוגגים 30 שנות מוזיקה, העליתי את הרעיון לאצור תערוכה. בשבע שנות מגורי בלונדון ביקרתי בהרבה תערוכות שעסקו במוזיקה בכלל וברוק בפרט. חשבתי שאין כמו כנסיית השכל להוות קרקע לתערוכה מקיפה שתחבר בין מוזיקה לאמנות. עצם העובדה שהם קיימים 30 שנה, לא התפרקו, חורשים את הארץ ועדיין מקליטים חומרים חדשים – זה בגדר נס. כך לפחות הם טוענים.
בשני העשורים האחרונים, אני אוצרת תערוכות מגוונות, ועוסקת גם בחיבורים בין אוכל ואמנות, אבל תערוכת רוק כזו עוד לא עשיתי. בחודשים האחרונים צללתי לתוך ההיסטוריה של הלהקה. קראתי את כל הכתבות, שמעתי את כל השירים, יצרתי קשר עם מעריצים מרחבי הארץ כדי לאתר חומרים נדירים, התלוותי אליהם להופעות מאחורי הקלעים ובקהל.
התערוכה, שתיפתח ב-26.3 בבית הסקוטי ביפו, תעסוק בהיסטוריה של הלהקה, מתחילת הדרך במתנ"ס בשדרות, כנערים סוערים ומוכשרים שכתבו והקליטו מוזיקה שצלחה את מבחן הזמן. במעבר לקומונה באלנבי, בפריצה הגדולה, באהבת הקהל שמעולם לא היתה עבורם מובנת מאליה ועד לזכייה באלבום זהב. לכנסיית השכל היו גם שנים קשות, קשוחות, וההישרדות בסצנת המוזיקה בישראל גבתה מחיר. ניסיתי לגלות מה מחזיק אותם יחד, מה הופך אותם לאחת הלהקות האהובות בארץ. כבר 30 שנים שהכנסייה ממלאת הופעות מבאר שבע ועד שבי ציון. הקהל שלהם צמח איתם. הם לא איבדו סנטימטר אחד מהאותנטיות שלהם. הם לא הפכו לאושיות רשת (אמרתי להם שחשבון האינסטגרם של כל אחד מהם הוא פיגוע דיגיטלי). הם צנועים ונאמנים לעצמם, ואחד לשני.
אני פועלת בלב זירת האמנות הפלסטית, ואמנות היתה חייבת להיות חלק דומיננטי בפרויקט. בפרק של התערוכה שנקרא 'תגידי שחם, תגידי שקר' יציגו כ-20 אמנים יצירות שמתכתבות עם שירי הלהקה. רציתי להציג אמנים ואמניות, שכמוני, מחוברים ללהקה, אוהבים אותה ומכירים את השירים. היתה היענות גדולה והתרגשות להשתתף. חלק מהאמנים יצרו עבודה במיוחד, ומחלקם בחרתי יצירה מתוך גוף עבודה קיים. בהתחלה, כולם רצו לרפרר לשיר 'למיה יש אקדח' כי זה הכי ויזאולי. לבסוף אצרתי תמהיל מגוון: איך זה מרגיש, השיר מהגן, עושים אהבה. לכל אלה יתייחסו אמנים מובילים ובהם יאיר ברק, אפרת גלנור ורונן שהרבני.
למזלי הלהקה אהובה על רבים וטובים נוספים. מיכל רובנר צילמה להם את הקאבר ל'שורות של אנשים' ובמפגש מרגש של הלהקה ושלי איתה בחרנו סדרת תצלומים של הלהקה שצולמה ב-2010. גם אלדד רפאלי, דדה ורועי ניצן עבדו עם הלהקה ושמחו מאוד להשתתף. מתנה נוספת שקיבלתי בזכות הפרויקט היא יגאל חזן (אח של ומוכשר לא פחות). מ-2014 יגאל הוא המעצב הגרפי של הלהקה, ועבדנו יחד ביצירת מרצ'נדייז מרענן לתערוכה, וגוף עבודה גראפי שמתייחס לטקסטים של הלהקה, כך שהקהל יוכל לחוות אותם ויזואלית ומילולית עוד לפני הצלילים.
הדובדבן שבקצפת הוא החלל שבו תוצג התערוכה. הבית הסקוטי ביפו – בית חולים שנבנה ב-1935, מבנה רומנטי וקסום, שיהיה אכסניה מצוינת לתערוכה עד שיהפוך למלון.
עבורי הפרויקט הזה מאתגר וקצת מפחיד. אני לחלוטין יוצאת מאזור הנוחות שלי בשאיפה לחבר בין עולם האמנות להיסטוריה של להקה ספציפית. הלהקה גם חששה. בתחילת הדרך יורם חזן שאל אותי 'אבל את מי אנחנו נעניין', ודניאל המתופף אמר מיד שאין לו מה לתרום לפרויקט (והוא תרם והמון!). בחודשים האחרונים, בתהליך עבודה אינטנסיבי ומשותף נראה לי שעלינו על משהו.
תבואו. לראות, לשמוע ולהרגיש.
"למיה יש תערוכה" תוצג בין התאריכים 26.3-30.4 בבית הסקוטי ביפו
![קובי מימון. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/05/unnamed-2_h-500x281.jpg "קובי מימון. צילום: יח"צ")
![שלומי קוריאט. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/05/קוריאט_h-500x281.jpg "שלומי קוריאט. צילום: יח"צ")