גיא שמי לוקח את המוזיקה שלו כל כך ברצינות, שהוא חייב להיות לא רציני
למה "להרים" ו"וייב" הן מילים שצריכות לעבור מהעולם ולמה הוא באובססיה על טרפנטין. אחרי שנים מאחורי הקלעים, גיא שמי - שנדמה שניגן גיטרה כמעט בכל פרויקט מוזיקלי בישראל ב־20 השנים האחרונות - עובר לקדמת הבמה. ריאיון
"דווקא", האלבום החדש והשני של להקת לא, הוא חיה מוזרה. זהו אלבום רוק אקוסטי ומתוזמר, מעין מעשה מרכבה שבדה גיא שמי (אינפקציה, מרסדס בנד, מידנייט פיקוקס ועוד) ממוחו הקודח ובעשר אצבעותיו, כשלצדו גיא לוי (קונטרבס) וניר וקסמן (זמר ליווי). אין בו שום דבר קל לעיכול וכל צליל בו מהוקצע להחריד. הוא בעצם לא נשמע כמו שום דבר על הספקטרום המוזיקלי העכשווי בישראל, אף שהפרויקט הזה פועל זה יותר מעשור כאחד הסודות המוזיקליים השמורים ביותר בישראל; הופעה פה, הופעה שם, אפילו במנזר הם הופיעו פעם. האלבום הראשון יצא ב־2015 ועבר מתחת לרדאר, אבל אחרי שגרסת הכיסוי המדוכדכת ל"יש לי חברה" של טיפקס נכנס לפלייליסט של גלגלצ, ולקראת הופעה בפסטיבל הפסנתר – החיה המוזרה הזאת הפכה לתופעה מדוברת.
שמי – שחורך את הבמות בישראל זה שנים והספיק לעבוד עם אינספור מוזיקאים וזמרים – יוצא כאן החוצה בקולו ועם חומריו המקוריים. הציניות והספק הומור שחור שמזוהים איתו נוכחים גם באלבום הזה באופן חמקמק. “אני לא באמת מבין אם אני ציני או לא באלבום הזה", הוא מעיד. “עד היום הייתי מעורב בעיקר בהרכבים על הספקטרום של המצחיק, אבל המוזיקה הזאת לא צורחת ‘צחוקים'. זה לא פרנק זאפה, ערוץ הכיבוד או מה קשור".
וזה גם לא דיכאון.
“זה לא עופר לוי או כנסיית השכל, אבל זה כן דאון טמפו ומדוכדך. אני אוהב מוזיקה מצחיקה, קשה לי להיות לגמרי רציני. כשהתחלתי את הפרויקט חשבתי שזה יהיה ככה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא יכול להיות רק זה או רק זה. האלבום באיזשהו מקום אפילו לא רוצה שתאזין לו".
למה?
“אני עצמי כן רוצה שתאזין, אבל זה עקום ואטי מאוד, בלי תופים. זה לא מרקיד ולא מרים".
המילה “מרים" מוציאה משמי את דעתו על השיח המוזיקלי הנוכחי. “לא מזמן גאנז אנד רוזס היו בארץ, ומישהו כתב שהם באו להרים. באמת? זה מה שהם באו לעשות? אני שונא את זה, זה הבן דוד של ‘מפרגן'. ‘מפרגן' זה כשאני לא חושב שאתה טוב אבל בא לי לפרגן כי נראה לי שכדאי להיות בעדך כרגע. זה מגעיל".
שמי עוצר, נרגע וחוזר לנושא. “המוזיקה של לא מאוד דורשת את תשומת הלב של המאזין. אם אתה לא מרוכז אתה לא תיהנה בהופעה. אבל רצינות יתר מפריעה לי, אז גם אם המוזיקה נדמית רצינית מאוד, היא לא לגמרי כזאת".
אבל זו כן מוזיקה עם פאסון.
“אתה מכיר מוזיקה בלי?".
כן.
“מוזיקה בעצמה היא כבר פאסון".
אתה מרגיש שהיא אמיתית?
“מבחינתי זה לגמרי אמיתי. היא לא יוצאת לי באופן טבעי. היא יוצאת משוננת וקשה מתוך הלב שלי. הפעם חשוב לי יותר שזה יישמע טוב מאשר יעשה המון רעש, וזה לא טבעי עבורי. כשאני שומע בראיונות מוזיקאים שאומרים ‘חיכיתי המון זמן ואז הגיעה ההשראה' – אצלי זה לא ככה. אצלי זה עם גרזנים".
רמז לעומקים שמהם מגיע האלבום החידתי הזה אפשר למצוא במשפט שחותם את הקרדיטים בחוברת של האלבום: “'דווקא' מוקדש לדניאלה שמי שנפטרה ולדידי שמי שנולדה במהלך עשייתו". המשפט הזה, כמו האופי הייחודי של האלבום, אינו בוטה אלא פשוט נמצא שם, באופן כמעט אגבי. “זה תוחם לי בראש תקופות", מספר שמי. “התקופה שבה היו לי הורים והתקופה שבה לא היו לי ילדים. תוך כדי הדבר הזה, שני הדברים נורא נורא השתנו. זה משפט שבקרדיטים אני עובר וקורא אותו מלא כדי להבין אותו בעצמי".
כשהוא נשאל לאיזה איבר בגוף המוזיקה של הלהקה מדברת, שמי גולש שוב למחוזות המושגיים. אחרי “להרים" הגיע תורה של המילה “וייב" להיכתש. “אני הרבה יותר שכלתני מרגשי. אנחנו מוקפים באנשים שמדברים על וייב, ואני הלכתי לכיוון ההפוך. מבחינתי צריך לבוא בעשר בבוקר לאולפן עם פלורוסנטים ולריב, וככה בסוף ייצא בן זונה. ‘וייב' היא מילה שאתה אומר כדי שייתנו לך כסף כי אתה מפיק מוזיקלי. אנשים שכחו לעבוד קשה. תקליט זה לנצח, זה לא עוד הופעה. ‘וייב' ו'סאונד חם' נהיו מילים מכובסות לכך שלא היה לי כוח לקום מוקדם ולעבוד כמו שצריך. פעם ציטטו את פיקסו שאמר שמבקרי אמנות מדברים על קונספציה ועל תפיסת זמן ומרחב בעוד שאמנים מדברים על טרפנטין. אני מדבר בעיקר עם אנשים שעושים מוזיקה והם מדברים איתי על הקונספציה בזמן ובמרחב ואף אחד לא מדבר איתי על הטרפנטין. הטרפנטין חשוב".
להקת "לא" תופיע במוזיאון תל אביב לאמנות במסגרת פסטיבל הפסנתר בחמישי (9.11) 22:30, 69 ש"ח
