לא יאמן, הצליחו בסוף לגרור אותנו מחוץ לתל אביב, ועוד לראשון. לראשון! פסטיבל שוגה הציג הופעות נהדרות, ליינאפ קצת תמוה והגדרה קצת רופפת למילה פסטיבל, אבל עם הופעות כמו של ג'אנגל ואלט-ג'יי, קשה לנו להתלונן. הצלחנו, אבל עדיין קשה
אני מודה, ההתארגנות לפסטיבל שוגה (לא, לא זאת שאתם חושבים עליה) הצליחה לרגש אותי. כמה זמן לא הייתי בפסטיבל. ועוד בראשון. אני וחברותי הוקרפנומהסופרלנד, היס פלאנט עם פסלי הדינוזאוריםף והאגם המלאכותי שראשון מתהדרת בהם. מסתבר שלהוציא תל אביבים מהעיר בשביל לראות הופעות זה חתיכת עניין.
הגענו למתחם הפסטיבל אחרי מסע כומתה, כי בן זוגי המחושב (א.ק.א חנון רצח) טען שאם נחנה רחוק נוכל להתחמק מהפקקים של סוף ההופעות. כשסוף סוף הגענו לכניסה המיוחלת, נזכרנו שעלינו להתפצל – אני ובן זוגי צויידנו בכרטיסי גולדן, בעוד שהן החזיקו כרטיסים לשערים הרגילים. בעודנומתחילים בטקס הפרידה ליד הכניסה, הגיח אלינו מתוך האפלה אדם בדמות מפיק שלא הכרנו."הכל בסדר אתם לא צריכים להפרד, בואו איתי", אמר איש המסתורין, הכניס אותנו לגולדן דרך כניסת האמנים ונעלם.
הגענו בדיוק בזמן לראות את פרדי גיבס קופץ על הבמה בלי חולצה. נייס. הבחירה למקמם אותו ביחד עם האמנים הישראלים בשלב כל כך מוקדם של הליין אפ נראתה קצת תמוהה, אבל נדמה שהוא הביא את האנרגיה לה המעריצים ציפו והצליח להלהיב את הקהל. הבמה והמסכים היו מושקעים, הקהל היה נראה יפה ושמח וחוץ מזה, היה גם המון מרחב. אולי יותר מדי מרחב?
השעה הייתה כבר שמונה. היינו בעיצומה של ההופעה השלישית בליין אפ, ואיזור הגולדן רינג היה נראה שומם באופן חריג לעומת האיזורים שמאחור.יש בעייתיות עם מתחמי גולדן רינג. זה פשוט לא מתאים לתת לאמן להופיע מול קהל דליל ששילם הרבה כשמאחוריו תקועים מעריצים שרופים שאין באפשרותם לקנות כרטיס יקר. המהות של פסטיבלים אמורה להיות כל הקודם זוכה. או בעצם, כל היושב שעה וחצי מתחת לבמה ומחכה לאמן זוכה.
אחרי המסע הארוך מתל אביב הפקוקה התחיל להתעורר אצלנו הצורך שלנו לאוכל ושירותים. ניצלנו את ההפסקה שבין פרדי גיבס ליסמין מועלם כדי לספק אותו. אלא שבדרך לשירותים הבחנו שכדי להגיע אליהם נצטרך לצאת מהגולדן רינג ופחדנו שלא יהיה לנו איך לחזור, כי הכניסו אותנו בעורמה ולא קיבלנו צמידים. פתאום הסתכלנו על הקהל שבמתחם והבנו, נראה שרובם הגדול לא עונד צמיד. יצאנו לשירותים וחזרנו למתחם בלי בעיה ובלי צמיד. תהינו כמה אנשים מתוך הקהל נכנסו בעורמה כמונו כדי למלא את המתחם.
![יסמין מועלם וטונה ב"סהרה". צילום: אריאל ארבל](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2022/08/IMG_3966-1000x750.jpg "יסמין מועלם וטונה ב"סהרה". צילום: אריאל ארבל")
ככל שההופעות התקדמו, כל הרגליים הכאיבו וכמות האנשים במתחם גדלה. ההופעות היו מצוינות – יסמין מועלם הביאה את עצמה בנונשלנטיות עם כמה להיטים ואירוח שנוי במחלוקת של עטר מיינר (שבאופן מפתיע הצליח להשתחל לליין אפ בלי מהומות, אחריביטול ההופעה שלו באינדינגב). טונה, שהוקפץ להופעה בעקבות הביטול של מילקי צ'אנס, נתן את הכל על הבמה, וזה הורגש. רעיון מצוין למחליף שבהחלט התאים לאופי הקהל שהגיע.בשלב מסוים יסמין מועלם הצטרפה לבצע איתו את "סהרה" אחרי שכבר ירדה מהבמה, מה שגרם לאילתור שלו להראות מקסים.
בין ההופעות נותרנו לשבת על הרצפה, מה שהוריד את הסיכויים שהסניקרס הלבנות שלי אכן ישארו כאלו. שוב עלתה השאלה האם הלייב פארק הוא לוקיישן נכון לפסטיבל? אולי אני זקנה מדי בשביל החרא הזה, אבל אם יש כוונה שהקהל ישאר במתחם הופעות במשך שעות, המתקנים מסביב צריכים להיות בהתאם – איזור ישיבה שפוי, דוכני קניות מסודרים, אזור אכילה או עבודות אמנות להתרשמות. קצת יותר פסטיבל בחו"ל, קצת פחות כמה הופעות באותו החלל.
בשעה 22:30 ג'אנגל עלו לבמה. התאורה והארט על הבמה, בהתאם לגודל המאורע, היו מרהיבים. ג'אנגל שרפו את הבמה עם דיסקו אלקטרוני ודאנס שגרם לקהל – כנראה אפילו לכאלו שלא הכירו את הלהקה – לפזז בהנאה. הם חזרו לא מעט פעמים על ביטויים כמו "גוד נייט תל אביב", ואנחנו נמנענו מלתקן אותם ולהגיד להם שאנחנו בעצם בראשון לציון כדי לא לעורר מבוכה. סיימנו עייפים, מרוצים ועם אפס אנרגיות לשיא של הערב שעמד להגיע – ההופעה של אלט ג'יי.
חיכינו במשך 45 דקות לאלט ג'יי שיעלו, וזה הרגיש אפילו ארוך מזה. העייפות וכאבי הגב הורגשו יותר מתמיד ולמישהו מאיתנו כבר התפתחה שפשפת, מבלי לנקוב בשמות. יש משהו בפסטיבלים שמרגיש כמו התאבדות המונית למען המוזיקה. כשאלט ג'יי עלו לבסוף, הם נתנו שואו מטורף. הארט והתאורה היו בהתאם. וניכר שהם באמת ובתמים אוהבים את הקהל הישראלי. גאס, קלידן הלהקה, למד כמה משפטים בעברית והשתמש בהם בכל הזדמנות, מה שהעלה את חשק לאסוף את כוחותינו האחרונים ולהרים להם.
אלט ג'יי סיימו להופיע ויצאנו מהמתחם מסופקים וגמורים, נזכרים בעצב שאין בנמצא קורקינטים שיתופיים, ושעכשיו נאלץ ללכת 20 דקות עד האוטו ברגל. עם השפשפת. הנעליים נשארו לבנות (הצלחה? כישלון? לא ברור). בהתחשב בכל המשתנים, אולי זה לא היה כל כך פסטיבל, אלא פסטיבלון. ובכל זאת, שוגה עשה משהו שהרבה הפקות אחרות לא העיזו, הביאו לפה אמני ענק והימרו על כל הקופה. אה, וגם ראיתי את פרדי גיבס בלי חולצה, אז תודה.
