סיפור עלייתו ונפילתו (האמיתיים לגמרי) של מייסד להקת החשפנים צ'יפנדיילס עשוי מכל החומרים המופרעים של דרמת פשע מצוינת. התוצאה אמנם הרבה פחות מקצועית ממה שהיא הייתה יכולה להיות, אבל הסיפור עצמו מספיק מעניין בשביל להצדיק צפייה
חוץ מלהיות השמות של שני סנאים בסרט מצויר של דיסני, צ'יפנדיילס זה גם הרכב החשפנים הכי מוכר בעולם. בדרך כלל, הגזרה הגברית בתחום החשפנות נדחקה הצידה כשלרוב הם הופיעו בתור אתנחתא קומית כשיש מסיבת רווקות על המסך – לא משהו שמצדיק סיפור בפני עצמו. כך זה היה לפחות עד "מג'יק מייק" של סטיבן סודרברג ששם את החשפנים במרכז הבמה. "מג'יק מייק" הייתה דרמה קומית (שבהמשך זכתה לעוד שני המשכים – השלישי יוצא למסכים ממש בקרוב) המבוסס על חיי הטרום-תהילה של צ'אנינג טייטום. במקרה של הסדרה החדשה "ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס" הבמאי רוברט סיגל (שכתב את "המתאבק" של דארן ארונופסקי, את "המייסד" וגם את "פאם וטומי") לוקח סיפור אמיתי, אבל קצת יותר אפל. למעשה, הוא מוציא אותנו למסע מזעזע על פני כמה עשורים.
הסדרה עוקבת אחרי סומן בנרג'י (קומייל ננג'יאני), המייסד של מועדון צ'יפנדיילס האגדי בלוס אנג'לס, ולמרות שמדובר בסופו של דבר בסדרת פשע אמיתי, המבוססת על אירועים שקרו באמת, אי אפשר להתעלם מסדרת פשע אחרת, בידיונית לגמרי – "שובר שורות". כמו שוולטר ווייט עובר מהלך בו מלהיות מורה לכימיה ליצרן הסמים המבוקש ביותר בארה"ב, כך גם בנרג'י עובר מלהיות מתדלק למייסד רודף כוח של מועדון חשפנות.הוא שונא תחרות, אוהב כוח, מפורסמים ויש מעט מאוד אנשים שהוא באמת אוהב.
רק קומאיל ננג'יאני בתפקיד הראשי (בתור גרסה קצת יותר חטובה מגרסת המציאות של בנרג'י) היה יכול לקבל טקסט קצת יותר מושקע יותר משל השאר. זה לא שאין לו רגעים חזקים, יש, והם גם מגוונים מבחינה רגשית – לפעמים הוא זועם וצועק, לפעמים הוא שמח ורך ולפעמים הוא פשוט מבין שאין לו ברירה אלא לשתוק בחוסר נחת ולתכנן נקמה, אך לצד זה יש רגעים שבהם הוא פשוט אומר את הסאבטקסט. במה שאמור להיות שיחת פרגון אחרי הופעה מוצלחת, בנרג'י נכנס לחדר הלבשה מלא חשפנים ואומר להם בשמחה: "הורדתם את הבגדים והנשים אהבו את זה!". זה מרגיש כמו אילתור ששרד עריכה ולא בקטע טוב. על לוח השנה של צ'יפנדיילס הוא אומר לזוגתו איירין (אנלי אשפורד) "נשים אוהבות לדעת מה התאריך והן אוהבות גברים ערומים!". כן, אלו שורות אמיתיות. כשהסדרה כתובה קצת יותר טוב, אפשר לראות לפעמים הברקות של ממש בבימוי ובמשחק, רגעים בהם ננג'יאני מראה את האנושיות שלו דווקא חוסר היכולת של הדמות שלו להודות שהיא טועה או להתנצל. אבל בשאר הזמן אומרים דברים כמו "נשים אוהבות גברים ערומים!".
הדמויות המשניות מצליחות לרוב להציל את ננג'יאני – במיוחד האנטגוניסט של בנרג'י, ניק דה נויה (מוריי בארטלט הנפלא – מנהל המלון מהעונה הראשונה של "הלוטוס הלבן")., שהיא דמות נהדרת לאנטגוניסט. ניק דה נויה הוא כוריאוגרף שצריך עבודה יציבה אבל גם חופש אמנותי מוחלט ושליטה על התכנים. קשה לו לעבוד מול בנרג'י, שרק רוצה שליטה בתכנים, אבל מוכן לשלם. הוא יהיר אבל הוא גם מביא תוצאות והוא מצליח בכל מה שבנרג'י נכשל בו: הוא מביא סלבס למועדון שלו, הוא מופיע בטלוויזיה והוא אפילו לוקח קרדיט על צ'יפנדיילס. בארטלט מושלם בתפקיד, וממש כמו מה שהדמות שלו עושה לבנרג'י – הוא גונב את ההצנגה לננג'יאני.
"ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס" היא סדרה לא רעה שמספרת סיפור מעניין מאוד. רק חבל שהיחס שלה לאלמנטים הטלוויזיוניים (תסריט, צילום, עריכה, בימוי) הוא קצת תכליתי וטכני. טאץ' אישי ברור יותר של כל המעורבים בדבר היה יכול לעזור לסדרה הזאת להשתחרר ממחוזות ה"בסדר" בהם היא יושבת ולהגיע אל ה"מצוין". אבל העיקר שנשים יודעות מה התאריך, אה?
"ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס", עכשיו בהולו/דיסני+
