• Facebook
• Twitter
• Email

תקווה ושלום, שלא לדבר על תקווה לשלום, אלו מילים שנעלמו מהשיח הישראלי בשנים האחרונות. כמעט 15 שנה עבורו מאז יצא שירו של מוקי, "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק", שנשמע היום כל כך רחוק ולא מציאותי. בימינו אף אחד לא מדבר על שלום ובטח שלא על צדק.

מסע הבחירות האחרון הבהיר לכולנו שהשסעים בחברה הישראלית כל כך גדולים וההתעסקות בשלום או בניסיון להביא אותו רחוק מאי פעם . "פניני החוכמה" שנשמעו מכל עבר, מ"המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" ועד "מנשקי קמעות ועובדי אלילים השתלטו על המדינה" רק הוכיחו לנו כמה כל מחנה לא מוכן להושיט יד, מסתגר בדלת אמותיו ועל ידי כך מגדיל את השסע ומוריד לנו מהלקסיקון מילים נפלאות כמו שיתוף פעולה, אמפתיה והידברות. ודווקא בימים אלו, סיפורים קטנים על שיתוף פעולה יכולים להזכיר לנו שעדיין יש תקווה ואסור לאבד אותה, לכן כל כך שמחנו לשמוע במערכת "תזה", על יוזמה של מרכז פרס לשלום להכשרת רופאים פלסטינים בבתי חולים בישראל.

תכנית הכשרת הרופאים של מרכז פרס לשלום משלבת רופאים פלסטינים בבתי החולים ברחבי הארץ בהתמחויות ותתי התמחויות. מטרת התוכנית היא להכשיר את הרופאים על מנת שיחזרו למערכת הבריאות הפלסטינית ויתרמו לחיזוקה. בעזרת התוכנית, ישראלים ופלסטינים משאירים את כל הדעות הקדומות מאחור על ידי שיתוף פעולה ומוכיחים שאולי עולם הרפואה יכול להוות דוגמה לכך ששיח בין הצדדים אפשרי. "הרפואה זה דבר מיוחד שלא צריך להתלכלך עם הדברים האחרים, כמו פוליטיקה. 90 אחוז מהאנשים רוצים שלום גם מכאן וגם משם", מחזק את הטענה ד"ר עבאדי שלוקח חלק בתוכנית הכשרת הרופאים ומתמחה, בבית החולים וולפסון.

ד"ר עבאדי נולד ברמאללה ב־1979. כאשר סיים את לימודיו בבית ספר התיכון נסע בעקבות אחיו הגדול ללמוד רפואה באוקראינה ולאחר שנה של לימוד השפה הרוסית ועוד שש שנים של לימודי רפואה חזר ד"ר עבאדי לרמאללה שם עשה סטאז' בבית החולים המקומי ולאחר מכן המשיך לעבוד שם מספר שנים. "רציתי להתחיל התמחות ושמעתי שיש אפשרות לעשות התמחות במדינת ישראל", מספר ד"ר עבאדי, "יצרתי קשר עם מרכז פרס לשלום, אמרתי להם באיזה נושא אני רוצה לעשות התמחות והם כיוונו אותי מה לעשות ושלחו אותי קודם כל ללמוד עברית כי לפני זה לא ידעתי לדבר עברית."

בשביל מי שלמד את השפה העברית לראשונה בגיל 29, ד"ר עבאדי מתדהר בשפה עשירה ומרשימה.

"אצלנו ברמאללה לא מלמדים עברית בבית הספר. למדתי עברית במשך חודשיים ביחד עם עוד עשרה מתמחים מהשטחים באולפן בנתניה. זה לא קל שאתה נכנס למערכת חדשה ואתה צריך ללמוד את השפה מאפס, אבל לאט לאט למדתי גם את השפה היומיומית וגם את השפה הרפואית."

אתה נחשב עובד מדינה או שאתה מתמחה בעזרת מלגה?

"אני לא נחשב עובד מדינה. את השנה הראשונה שלי בהתמחות מימנו לי את המשכורת מרכז פרס לשלום ואחרי השנה הראשונה קרן מחקר מימנו לי אותה."

ד"ר עבאדי אינו מוכן להיחשף בשמו המלא מטעמי פרטיות. שיחתנו מתקיימת בבית החולים וכל פעם שמזעיקים אותו למטופל הוא עוזב אותנו וממהר להעניק טיפול. שבועת היפוקרטס עולה לא מעט בשיחה ומחויבותו למקצוע הרפואה מעוררת הערכה. מנהל בית החולים וולפסון, ד"ר יצחק ברלוביץ', מתרשם אף הוא ממקצועיותם של הרופאים המתמחים המגיעים מהתוכנית להכשרת רופאים של מרכז פרס לשלום. "במהלך השנים היו אצלנו כ־10 רופאים מתמחים שהגיעו מהתוכנית", מספר ד"ר ברלוביץ', "מדובר באנשים רציניים שבאו ללמוד ולהכיר את המקצוע, מתוך ראיה שהניסיון והידע שהם רוכשים אצלנו ישמש אותם בסופו של דבר לשיפור השירות שהם יעניקו לאחר מכן לאוכלוסיה ברשות הפלסטינית".

האם בסיום ההתמחות נשמר קשר בין הרופא לבית החולים?

"נשמר קשר, אבל מטבע הדברים הוא קשר רופף. זה לא משהו מובנה אלא יותר ברמת העניין עצמו, גם של המתמחה וגם של הנושאים שמעניינים. בדרך כלל הם חוזרים בחזרה למקום שממנו הם נשלחו וממשיכים את העבודה שם."

קיים קשר בין בית החולים וולפסון לבתי חולים ברשות הפלסטינית?

"מוקם כרגע מרכז רפואי חדש ברמאללה. במסגרת הקמת המרכז אנחנו נמצאים איתם בקשר ישיר וצוותים מטעם אותו מרכז מגיעים לבית החולים וולפסון לצורכי סמינרים, לימוד והרצאות בתדירות של פעם בחודש. אלו דברים שנעשים ברמה הפרונטאלית אבל מעבר לכך יש קשרי עבודה שוטפים."

כידוע חיי הרופא המתמחה הם טובעניים מאוד. תוסיפו לכך נסיעה יומיומית מרמאללה לחולון פלוס מעבר במחסום ותקבלו משימה בלתי אפשרית. ד"ר עבאדי, חולק על הטענה ולא רואה שוני בינו לבין המתמחים האחרים: "החיים של המתמחה הם קשים. לא משנה אם אתה ישראלי או פלסטיני. אני קם בחמש וחצי בבוקר ומגיע לבית החולים בשבע ורבע".

כמה זמן לוקח לך לעבור כל בוקר את המחסום?

"משהו כמו עשרים דקות. יש לי אישור מיוחד שמאפשר לי לעבור את המחסום בבדיקה המהירה. אחרי שעברתי את המחסום אני לוקח מונית או אוטובוס לבית החולים, בגלל שאישור הכניסה שיש לי אוסר עליי לנהוג בשטחי ישראל."

בית החולים 'הדסה עין כרם', נמצא בירושלים וקרוב יותר לרמאללה. הייתה לך אפשרות בחירה באיזה בית חולים להתמחות?

"לא הייתה לי אפשרות בחירה. אבל בכלל לא ידעתי ש'וולפסון' ו'הדסה' קיימים עד שהגעתי לתוכנית של מרכז פרס לשלום."

ההתמחות בישראל שווה את המאמץ שאתה עושה?

"הרפואה בישראל נחשבת לאחת מהטובות בעולם. בהתחלה חשבתי להתמחות באירופה ולהקל על עצמי אבל גם רציתי להיות קרוב להורים שלי ובנוסף רציתי להכיר את העם הישראלי."

ואיך התרשמת?

"יש ויש. כמו בכל מקום."

קרה לך שאחד ממכריך ביקש ממך שתעזור לו לקבל אישור לטיפול בישראל?

"יש כאלה שמבקשים ממני לעזור להם לבוא לישראל לביקור אצל אורתופד או רופא לב מכיוון שלפעמים בשטחי הרשות אין רופאים מומחים באיכות טובה. מי שמבקש אני עוזר לו ומתאם לו ביקורת עם אחד הרופאים מבית החולים. אבל זה לא קורה הרבה."

האם אתה חושב שעולם הרפואה יכולה להוות דוגמה לעולם הפוליטי?

"ברפואה תמיד היה קשר בין ישראל לרשות הפלסטינית. עם זה מבחינת העברת חולים מהרשות לישראל או בייעוץ רפואי, אבל אי אפשר לקשר בין רפואה לפוליטיקה. צריך לשמור שהמטרה של הרופא תהיה רק איך לטפל בבני אדם ואיך לעזור להם. בגלל זה אתה לומד רפואה, אין הבדל בין חולה ישראלי לחולה פלסטיני. ברפואה אין פוליטיקה."

אתה חושב שמפה יכולות להיות ניצוצות לשלום?

"בזמן האחרון קשה להגיד. לא נראה לי שייצא משהו אבל הלוואי, הלוואי שיהיה שלום. אנשים רוצים לחיות, לא רוצים מלחמות, רוצים לגדל את הילדים בשלום, לטייל איתם וליהנות. זאת המטרה של החיים."

הסיפור של ד"ר עבאדי מעורר השראה. לא בגלל שהוא פלסטיני המעוניין בשלום, כל בר דעת אמור לדעת שישנם הרבה אנשים משני העמים ששבעו מהקונספט של מלחמה. ההשראה נובעת דווקא מהפן האישי – ללמוד שפה שנייה בגיל 18 ושפה שלישית בגיל 29, תוך כדי לימודי רפואה מבלי לתת למצב המדיני-פוליטי לעצור את התפתחותו האישית והמקצועית, זה קצת יותר מרשים. לעניות דעתי.

ד"ר עבאדי הוא איש נעים הליכות, המוקיר את ההזדמנות שניתנה לו על ידי מרכז פרס לשלום, אבל זאת לא ההוקרה למדינת ישראל שגורמת לו להרגיש מחויבות לומר דברי תקווה ושלום. ניכר על ד"ר עבאדי שהוא באמת מייחל לכך. התרשמותי משיחתנו היא שדבריו אינם 'אחד בפה אחד בלב'.

אומרים שרמאללה זאת אחלה עיר. איך החיים שם?

"רמאללה מזכירה את תל אביב. זאת עיר גדולה ומאוד מפותחת, כל התקשורת והמשרדים נמצאים שם. יש בתי מלון, בתי קפה, יש חיים."

היא יפה?

"זה לא רחוק מכאן, אתם מוזמנים לבקר."

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מה שחשוב

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנים האחרונות הקימה עיריית תל אביב-יפו תשתיות לרכיבת אופניים ברחובות העיר. למרות העובדה כי מחקרים רבים מעידים על מתאם חיובי בין היצע התשתיות לרכיבת אופניים ובין מספר רוכבי האופניים העושים בהן שימוש, ידוע מעט על ההשפעה של אופי תשתיות הרכיבה, ומיקומן במרחב העירוני, על העדפות רוכבי האופניים – בין אם בעצם ההחלטה על קיום רכיבה ובין אם בבחירת מסלול הרכיבה. אז מה חשוב לכם, רוכבי האופניים התל אביביים, כשאתם בוחרים את המסלול שיוביל אתכם אל היעד, האם עניין הבטיחות, הנוף, הצל, או אולי שמירת המרחק מהולכי הרגל?

בלב שכונת אפקה, במרחק חמש דקות רכיבה על אופניים מהאוניברסיטה, שוכן "יד אבנר", המבנה בו נמצא החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם. במסגרת תכנית המצטיינים של החוג, נוצר שיתוף פעולה בין ד"ר משה גבעוני מהיחידה למחקר תחבורה, ובר ברגמן, סטודנט מטעם התכנית. איך תחבורה קשורה לגיאוגרפיה? "הנושא של תחבורה הופך להיות מולטי-דיסציפלינרי, אתה תראה כמעט בכל הפקולטות אנשים הנוגעים בתחום של תחבורה", מסביר ד"ר גבעוני, "תחבורה זה משהו שנעשה במרחב, יש לה הרבה היבטים שהם לא פיזיים אבל בסופו של דבר זה מתבטא במשהו פיזי, אנשים שרוצים להגיע ממקום מסוים למקום אחר. כאן נכנסת הגיאוגרפיה- חקר של פעולות שנעשות במרחב."

"המחקר שלנו בא לבחון את התנהגות רוכבי האופניים, את אופן בחירת מסלול הרכיבה שלהם בתל אביב ואת חשיבות התשתיות בבחירת המסלול. המחקר נעשה בשיתוף עם עמותת 'ישראל בשביל אופניים', כך שהנסקרים הם חברי העמותה. במסגרת המחקר אנחנו בודקים גם את הדעה האישית של הרוכבים לגבי גורמים מאוד ספציפיים שמשפיעים על אופן הרכיבה שלהם. זה יכול להיות 'האם קיים שביל אופניים' או 'האם יש הפרעות על הדרך', הבטיחות האישית שהם מרגישים במסלול והמהירות שהם רוצים לחוות ברכיבה עצמה. זה מחקר מסוג 'העדפות מוצהרות'- הוא לא בודק התנהגות בשטח, אלא מסתמך על ההצהרה של מושא המחקר. התרחישים הוויזואליים יכולים להיות תמונות של פארקים, רחובות עם שביל אופניים, שביל שמעורב עם הולכי רגל, רחוב שאין בו בכלל מקום ונוסעים בו על הכביש. בעצם עירבנו את כל סוגי התשתיות האפשריות. המשתתפים צריכים לדרג בטווח של 1-5 עד כמה הם היו מרגישים בטוחים לרכב באותו מסלול, עד כמה לדעתם הוא מתאים לרכיבה מהירה ועוד".

איפה ישראל, ובפרט תל אביב, עומדות ביחס למקומות אחרים בעולם בשימוש באופניים ובמחקר הנוגע לאופניים?

"ישראל מצטרפת למגמה של עליה בשימוש באופניים במדינות המערביות, אני חושב שאנחנו יחסית דומים לאנגלים מבחינת שימוש באופניים, מרכז לונדון זה כמו אמסטרדם, אבל כשמסתכלים על לונדון רבתי זה הופך להיות עוד עיר רגילה במערב. גם פה, בתל אביב, השימוש באופניים יחסית מאוד נרחב, תצא מתל אביב- זה כמעט ולא קיים. יש מחקרים מקבילים על אופניים שנערכים בערים שונות באירופה. אנחנו יכולים לגזור מהם מעט מאוד פרטים כי אופי הרוכבים הוא שונה, הטופוגרפיה שונה, האקלים שונה, ואלה גורמים שמאוד משפיעים על בחירת המסלול. מה שכן יכול לעזור לנו הוא על איזה גורמים להתמקד בשאלון עצמו, וזה עזר לנו מאוד במחקר. רק שהמסקנות שונות לחלוטין."

אז לאילו מסקנות הגעתם?

"המסקנה המרכזית היא שהדבר החשוב ביותר לכל הרוכבים הוא הבטיחות. מרכיבים נוספים כמו 'עד כמה המסלול נעים', נוף המסלול והטופוגרפיה, היו פחות מהותיים, שזה קצת מפתיע כי אתה מצפה שבישראל, מקום שמאוד לח בקיץ, הצל יהווה מרכיב מהותי בבחירת המסלול. את המחקר אפשר להמשיך למחקר העדפות גלויות על ידי חיבור מכשיר GPS לאופניים שיראה לנו את המסלול של הרוכבים. בצורה כזו, התוצאות יותר אמינות, אבל ביצוע מהלך המחקר מתייקר".

אז לדעתכם העתיד ירוק יותר?

"אני שומע הרבה סטודנטים מתלוננים 'אם היינו אירופה', אני רוצה להגיד שאנחנו לא מאוד שונים מבחינת הבעיות והגישה. הגישה לא נכונה אם אנחנו מסתכלים על בעיות של קיימות, זיהום אוויר ותחבורה. המחקר צריך להגיד מה באמת הדברים הנכונים שצריכים לקרות. אנחנו צריכים עוד אינפורמציה, לצאת יותר לשטח. למשל, בחיפה ובמודיעין יש המון שבילי אופניים שכמעט אף אחד לא משתמש בהם, אז כנראה שזה לא רק התשתיות, זה גם הנושא ההתנהגותי, הנושא התרבותי. גם תרבות אפשר לשנות, הרי ההולנדים לא נולדו על האופניים."

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מה שחשוב
• מתחת לאף

• Facebook
• Twitter
• Email

‏"אני באוניברסיטת תל אביב מאז שאני זוכר את עצמי", מעיד על עצמו פרופסור פוקס, "התחלתי ‏ללמוד כאן מיד אחרי הצבא. עשיתי כאן את התואר הראשון, השני והשלישי. אחר כך נסעתי ל־4 ‏שנים לוויסקונסין וחזרתי בתור מרצה. מאז אני כאן." ‏

מה אתה חוקר כרגע?‏

‏"כרגע אני חוקר את הנושא של השוואות בין התחזיות של סקרים טלפוניים ואינטרנטיים. לאחרונה ‏יש אחוז הולך ועולה של אנשים שלא עונים לסקרים הטלפוניים. בנוסף, אני חוקר מה גורם לאנשים ‏כן לענות לסקרים. ישנם מחקרים מעניינים שבודקים מהן מילות המפתח שמגדילות את הסיכוי ‏שאדם ישתתף בסקר, למשל." ‏

בעבר, רבים ממחקריו של פוקס עסקו ברפואה, תחום הפסיכיאטריה ותופעות שקשורות באוזן ‏התיכונה. מחקרים שבוחנים טיפולים וניסויים קליניים. "כשעושים ניסוי קליני כדי לדעת אם טיפול ‏מסוים עוזר השאלה היא תמיד: עוזר יחסית למה?", הוא מסביר, "אחת השיטות כדי לבחון ‏טיפולים היא ‏Double Blind ‎‏ – בוחנים מספר טיפולים במקביל על האנשים שהסכימו להיכנס לניסוי. ‏החולה והרופא לא יודעים איזו תרופה החולה קיבל. חלק מקבלים את תרופה א' וחלק את תרופה ‏ב' ורק אחרי זמן מסוים מתחילת הטיפול מתחילים לבדוק את ההשפעה. כך מנטרלים את אפקט ‏הפלסיבו", והוא ממשיך, "סטטיסטיקה זה המקצוע הכי מעניין בעולם", "באים אלינו אנשים עם ‏המחקרים שלהם בשלבים הכי מעניינים, קודם כשמתכננים את המחקר ואז אחרי איסוף נתונים של ‏שנתיים. הסטטיסטיקאי מקבל את כל התוצאות וקובע אם הטיפול עובד או לא. זה מרגש בצורה ‏בלתי רגילה, הרבה יותר מאשר סקרי הבחירות. אתה יודע שאתה עושה דברים אמיתיים ‏שמסייעים לאנשים וזו תחושה מדהימה. הייתי צריך להיות רופא."
‏
השנה פוקס אמנם לא מלמד, אך הוא מעיד על עצמו שהוא אוהב מאוד את ההוראה. "ההוראה ‏בשבילי היא לא פרנסה, אני מוכן ללמד גם חינם בתנאי שזה קורס מעניין. הדבר הכי קשה ביציאה ‏לגמלאות היא לא ללמד. החלק האהוב עליי הוא הסטנד אפ, לראות את תגובות הסטודנטים עין ‏בעין, לתת שואו. זו התחושה הכי חיה שיש, אנשים מקשיבים, אתה מגיע אליהם. כשאתה מלמד ‏קורס ורואה שבאנשים לא מתעורר שום עניין, זה מאוד לא כיף."‏

מה דעתך על זה שרוב הסטודנטים לא אוהבים סטטיסטיקה?‏

‏"אני תמיד מסביר שסטטיסטיקה לא צריכה להיות כזו, לא צריך לתת דוגמאות כמו זריקת כדורים ‏לתאים, זה משעמם. אם יתנו דוגמאות שרלוונטיות לנושא הלימודים, למשל ראיות סטטיסטיות ‏במשפט לסטודנטים למשפטים, יהיה עניין. אני חושב שסטטיסטיקה זה המקצוע הכי מדהים כי היא ‏מסבירה מה בעצם אנחנו רואים בנתונים. אפשר להציג קודם את חשיבות הנושא ואחר כך את ‏התיאוריה. בארה"ב נותנים בהרבה מקרים את הקורס מבוא לסטטיסטיקה דווקא לפרופסורים ‏הגדולים שיודעים הרבה ויכולים לעשות הקשרים וגם אצלנו מתחילה להיות מגמה כזו. זו לא בושה ‏ללמד קורסים גדולים ואני ממליץ מאוד."‏

איך הגעת להיות הסוקר הראשי של ערוץ 10?‏

‏"כבר הרבה זמן אני עורך את התחזיות של ערוץ 10 וגם את תחזיות ליל הבחירות. הגעתי לזה ‏במקרה", הוא צוחק, "לפני 20 שנה התחלתי לעשות את תחזיות הבחירות בטלוויזיה, העסק ‏התפתח מערוץ 1 לערוץ 2 ולבסוף לערוץ 10 וגם לעיתון "הארץ", אני עורך את הסקרים שלהם ‏מהיום הראשון שהם התחילו לעשות סקרים. בתחזיות הראשונות של מינה צמח ביקשו ממני ‏לעשות עבורה את ניתוח הנתונים. באותו הזמן שנינו השתתפנו בתכנית בטלוויזיה החינוכית בשם ‏‏"רואים שש שש" שהתעסקה גם בסטטיסטיקה ומשם זה התגלגל."‏

איך נראה היום שלך בתקופת הבחירות?‏

‏"כמו כל יום אחר. תקופת בחירות לא שונה מהיום יום, זה פשוט לחוץ ומלחיץ. מספר הסקרים שיש ‏לנו לא עמוס. צריך להתכונן לליל הבחירות אבל אין הרבה מה לעשות חוץ מלבחור את הקלפיות ‏שנדגום. כל שבוע יש סקר בערוץ 10 וכל 3־4 שבועות יש סקר בעיתון "הארץ". מדי פעם יש גם ‏סקרים שמוזמנים על ידי מפלגות אבל מעט ועושים אותם כמו כל סקר אחר. אין לחץ מבחינת ‏מספר שעות העבודה, הלחץ הוא שהם רוצים את התוצאות מהיום לאתמול אז עובדים קצת ‏מאוחר."‏

ואם התחזיות שלך יתגלו כלא נכונות? יש סיכוי כזה בכלל?‏

‏"אני מודה שאני לא חי טוב עם הסיכוי שחלק מהתחזיות יתבדו", הוא אומר, "צריכים להכיר ‏ברצינות בכך שלכל התחזיות יש בעייתיות מסוימת", והוא ממשיך כשעל הדרך נותן לנו הצצה ‏קצרה לשיעור קטן בסטטיסטיקה מפי פרופסור קמיל פוקס: "בעייתיות אחת היא טעות מקרית, ‏כלומר: אם נשאל 600 איש את שאלות הבחירות ובאותו יום עוד 600 איש אחרים התוצאות יהיו ‏שונות. בעייתיות נוספת היא הטיה, כלומר: כשאנשים מסוימים לא עונים לשאלות, אם הדעות שלהם ‏שונות מאלה שכן עונים תהיה הטיה. הטיה נוספת היא כשאנשים לא החליטו למי יצביעו, אבל ‏בעצם העובדה שאני שואל אותם הם יקבעו דעה באותו רגע. בגלל כל אלה מה שמומלץ ‏כסטטיסטיקאי זה להסתכל על מספר סקרים ביחד, לראות ממוצע ולראות אם זו אותה מגמה. ‏במקרה כזה יהיה יותר סיכוי שהדבר נכון, אבל אם אנשים לא החליטו ההטיה היא אצל כולם."‏

פוקס מדגים עליי סימולציה קטנה של סקר, ושואל אותי למי תכננתי להצביע. אני מספרת לו על ‏ההתבלטות שלי והוא מנתח את העניין: "רוב ההתלבטויות הן בתוך הגוש. אבל יש אנשים ‏שמצביעים הצבעה אסטרטגית, אם תראי לפי הסקרים שיש סיכוי טוב שמפלגה מסוימת תרכיב את ‏הממשלה יש סיכוי טוב שתצביעי לה. אופציה שנייה של הצבעה אסטרטגית נובעת משיקול הפוך, ‏דווקא כדי לחזק מפלגה חלשה."‏

איך אתה ממליץ לנו, כסטודנטים, להיות צרכנים ביקורתיים של סקרים בתקופת בחירות? למה ‏חשוב לשים לב?

‏"ראשית לא להסתכל על סקר אחד בפני עצמו אלא על כמה סקרים ביחד, על ממוצעים ומגמות. יש ‏לזה רמת אמינות יותר גבוהה מאשר בכל סקר בנפרד, לדוגמה: אם אנחנו רואים שמישהו עולה ‏באופן מובהק בכל הסקרים. לא להתייחס כמה מנדטים בדיוק כל אחד מקבל. לזכור שהשאלה ‏בסקרים היא "אילו הבחירות היו מתקיימות היום למי תצביע?", אבל הן לא מתקיימות היום! יכולים ‏לקרות דברים שישנו לחלוטין את מפת הבחירות ולפוליטיקאים יש עניין לשנות את האג'נדה לכזו ‏שיותר מתאימה להם. אחד רוצה שאנשים ידברו על יוקר המחייה, שני מעוניין שהנושא החשוב ‏יהיה בטחוני והשלישי רוצה לומר אמירה כללית על מיהו המתאים ביותר לראשות הממשלה. כל ‏אחד מהם ימשוך את מערכת הבחירות לכיוון שלו ודברים יכולים להשתנות. בנוסף, גם האיומים ‏החיצוניים יכולים לשנות את התוצאות. צריך להיות מודע שיש שיעור טעות לא מבוטל בכל סקר ‏נפרד אבל ביחד הממוצעים יותר אמינים. אם סקר אחד נראה מאוד שונה, זו תצפית חריגה וזה ‏יכול להיות מקרי."‏

אתה מאמין שסקרים יכולים להבנות את המציאות, שביצוע הסקרים עצמם עשוי להשפיע על ‏התוצאה?‏
‏
‏"יש הרבה מחקרים בנושא הזה. ההכללה הזו היא לא נכונה. נעשו מחקרים לגבי ההשפעה של ‏הסקרים בקנדה ומה שמסתבר הוא שרוב האנשים לא זוכרים מה אומרים הסקרים וההשפעה היא ‏בשוליים. אולם ברוב הגדול של הדברים ההשפעה היא בהצבעה אסטרטגית."‏
המצביעים בארץ נוטים לשנות את הצבעתם בין מערכות בחירות?‏

‏"בשתי מערכות הבחירות האחרונות האלקטורט זז ימינה. אנשים משנים את דעתם בעקבות ‏אירועים שקרו, חלק מהתזוזה נובעת מהפחדות אבל חלק ממנה גם נובעת מהעובדה שיש חוסר ‏אמון במה שקורה במדינות ערביות: האביב הערבי, האינתיפאדה, איראן, דאע"ש וכו'. כל אחד ‏לוקח את זה בצורה אחרת ומגיע למסקנות אופרטיביות אחרות מהמצב, לסגור את עצמנו כמה ‏שיותר או דווקא לנסות להגיע למשהו אחר." ‏
לסיום, פרופסור פוקס קורא לכולם ללכת להצביע והכי חשוב: "‏And let the best man win!‎‏".‏

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מה שחשוב
• מתחת לאף

• Facebook
• Twitter
• Email

אלנה דונץ, המנכ"לית של סטארטאו, היא מהמובילות בתחום היזמות בארץ. "לא ניתן ללמוד ‏יזמות, יזמות היא תכונה!", היא אומרת, "ביזמות אתה אף פעם לא יודע איפה תמצא את עצמך. ‏חשוב לזכור לא לוותר ולחבור לאנשים שיתנו לך תמיכה. מישהו אמר עליי פעם שאני 'בולדוזר', ‏זה נכון. ביזמות אתה צריך לבטל חסמים, לסחוף אחרים, לדחוף ולהשיג. להפנים את התובנה ‏שאין דבר כזה אי אפשר. הכול אפשרי!" ‏

אלנה עלתה לארץ בגיל 16 יחד עם אחותה התאומה במסגרת פרויקט "נעלה". היא למדה ‏בטכניון אווירונאוטיקה, אך עזבה אחרי שנתיים והחלה ללמוד הנדסת מכונות בתל אביב. ‏במהלך השנה השנייה בלימודי התואר הצטרפה לצוות ההקמה של סטארטאו ביחד עם אורן ‏סימניאן, סטודנט לכלכלה וחשבונאות באוניברסיטת תל אביב. סטארטאו עוזרת לסטודנטים ‏רבים לקדם את הרעיונות שלהם לכדי יזמות. "אוניברסיטת תל אביב היא מובילה בתחום ‏היזמות ברמה הבין־לאומית. היא מדורגת במקום הראשון בעולם בגיוס הון למיזמים ע"י ‏בוגריה מחוץ לארצות הברית", מוסיפה אלנה, "בוגרים של האוניברסיטה יזמו מיזמים כמו: ‏WAZE‏, ‏Viber‏ ו־SanDisk‏. בישראל כמעט בכל סטארט אפ שני יש בוגר מאוניברסיטת תל ‏אביב. ישראל היא קטנה אבל עושה הרבה רעש בעולם היזמות."‏

לטענתה יש יתרון לה כאישה להצליח בעולם היזמות והיא מסבירה: "נשים בדרך כלל נזהרות ‏מלהיכנס לתחומים שהן לא מכירות. בדרך כלל המיזמים של נשים קשורות לתחום עיסוקן, הן ‏הולכות אחר הדרך הבטוחה יותר. דווקא ההליכה אחר הדרך הבטוחה היא בגלל חוסר בטחון. ‏זאת בניגוד לגברים שלא חוששים לצלול ולהעז בתחומים שחדשים להם. אני לא חושבת ‏שהנשים צריכות להתנהג כגברים בעולם היזמות, אלא דווקא להשתלב ולהתערבב, כלומר ‏להקים מיזמים מעורבים. נשים גם מקימות יותר מיזמים חברתיים, היזמות הנשית במהלך 4 ‏השנים האחרונות ממש גדלה. כיום יש מסגרות שתומכות ביזמיות כמו: ‏Google for Mom‏, ‏She codes‏, וסטרטאו.‏‎”‎

‏She Codes

באפריל לפני שנה הוקם באוניברסיטה סניף של ‏She Codes‏ ולמרות היותו ארגון חדש בנוף, ‏הוא מיד זכה למעמד לנוכחות בולטות בעולם ההיי־טק הישראלי, עם קשרים ונוכחות בחברות ‏מרכזיות כמו פייסבוק וגוגל. המטרה של הארגון, שהוקם בנובמבר 2013 היא מצד אחד פשוטה ‏אך מצד שני גם מאוד שאפתנית – להגיע ל-50% מתכנתות בתעשיית ההיי־טק בישראל, וזה בתוך ‏עשור. ‏

את הסניף בתל אביב מרכזת מתחילת השנה ספאא עיק, סטודנטית שנה שלישית למדעי המחשב, ‏ביחד עם סטודנטית נוספת, רוני יעקובסון. רוני מסבירה לנו שהמטרה היא לא רק לקדם בנות ‏בתחום התכנות אלא גם בתחום היזמות. "בהיי־טק אין כמעט יזמיות. אנחנו הסטארט אפ ניישן ‏בישראל ונשים הן יזמיות בתחומים אחרים: אופנה, מסחר, אמנות, אבל לא בתחום הטכנולוגי."‏

לארגון מספר סניפים, לאו דווקא באוניברסיטאות, אבל ספאא מסבירה מה היתרון של סניף ‏כזה לסטודנטיות שמשתתפות: "כל הבנות שמשתתפות אצלנו מאוד עסוקות, הן לומדות לתואר ‏ויש להן לחץ של מבחנים וציונים והן חושבות שאין להן זמן לשום דבר חוץ מהתואר, אבל בסוף ‏התואר העובדה היא כזאת – יש תעשיה ושם אם אין לך ניסיון, אף אחד לא יסתכל על התואר ‏שלך. אז אצלנו אפשר לרכוש את הכלים הכי חשובים לשוק העבודה, ניסיון בפרויקטים וכמובן ‏נטוורקינג." היא מספרת על חלק מהפעילויות שכבר היו: "אנחנו מחלקים את הסדנאות שלנו ‏למקצועיות, נניח שפות תכנות וכלים טכנולוגים ולסדנאות השראה, שם אנחנו מזמינות נשים ‏בכירות בתחום ההיי־טק שמספרות לנו על המסלול שלהן ועל הקשיים שהן נתקלו בהם." חשוב ‏לה להדגיש שלא כל הבנות שחברות בתא בכלל לומדות מחשבים, יש כאלה שלומדות ביולוגיה ‏ופסיכולוגיה. "חלק מהבנות התחילו מאפס, הן כולן למדו שפות חדשות, עבדו על פרויקטים ואז ‏הן הצליחו להשתלב בתעשייה. אם אתה יודע להוציא מוצר – אתה מתאים לתעשייה. ואנחנו ‏שנותנות להן את הכלים של התעשייה."‏

נעמה ויינטראוב, סטודנטית לתואר שני בקוגניציה בבר אילן, היא דוגמה טובה לאחת שהגיעה ‏ל-‏She Codes ‎‏ בלי שום רקע בתכנות, לא וויתרה וכיום היא אחראית על הפיתוח העסקי של ‏העמותה. "אנחנו קיימים כשנה, יש כעשרה סניפים וכיום אנחנו עובדים על פתיחה של עוד ‏סניפים. השאיפה שלנו שבכל מוסד אקדמי גדול בארץ יהיה סניף. אנחנו מפעילות מרכז ‏קריירה שעוזר לחברות למצוא עבודה לפי הכישורים שלהן בתעשייה. לא מזמן הגיעה אלינו ‏נציגת גיוס מפייסבוק העולמית במטרה לגייס בנות אצלנו. וחוץ מסניפים באוניברסיטאות יש לנו ‏גם סניפים לנשים יותר בוגרות שהן כבר אמהות ושם מנסים לראות איך משלבים בין אמהות ‏לבין קריירה. לאחרונה היה לנו כנס ארצי, ‏She-Con‏ – אירוע של שלושה ימים בגבעת חביבה ‏‏(אם כבר נשים חזקות), שם הבנות יצרו צוותי עבודה ועבדו על פרויקטים ובסוף הציגו אותם. ‏חלק מהפרויקטים ממשיכים להיות מפותחים עד היום." ‏

טלי בן ארויה, מנהלת הטכנולוגיה של הארגון, מסבירה עוד על הרעיון של הארגון שפונה לאו ‏דווקא לנשים עם רקע טכנולוגי. "נשים מכל רקע מוזמנות להגיע ולעבוד על פרויקטים ‏תכנותיים. יצרנו תוכנית שמאפשרת להיוודע לעולם התכנות ולהתחיל מאפס כשמסביב תמיד יש ‏אוכל ויש אווירה והכי חשוב יש את מי לשאול. כמו כן, אנחנו מספקות ייעוץ קריירה לנשים ‏בעולם ההיי־טק, מסבירות איך להכין קורות חיים אופטימליים ואיך להתכונן לראיונות עבודה. ‏אנחנו עושות גם הרצאות השראה ומביאות נשים מהתעשייה שמהוות מודל לחיקוי. אחת ‏הבעיות היא שהרבה נשים לא רואות ביום יום אנשים שהם מודל לחיקוי. חוץ מזה יש לנו גם ‏פעילויות שקשורות חינוך – זה לא יעזור להתמקד רק בסטודנטים אלא להתחיל כבר בגיל צעיר ‏‏– עם נערות. לדוגמה, עכשיו אנחנו מקדמים פרויקט חניכה בין סטודנטיות לבין תלמידות ‏בכיתה ט'. בתוכנית התלמידות יבנו אפליקציות ווב וילמדו את זה מהסטודנטיות. אנחנו ‏מעבירות השתלמויות למורים ומסבירות להם איך לעודד נשים להשתלב במדעים ובתכנות."‏

שוברות מוסכמות

לעומת נעמה, טלי בן ארויה כן הגיעה אחרי שלמדה מדעי המחשב, הקימה סטארט אפ. טלי ‏מכירה את המציאות בתעשייה מגוף ראשון. היא מספרת שבמהלך הקריירה שלה, פעמים רבות ‏היא הייתה האישה היחידה בחדר ולפעמים בכל החברה. בן ארויה מדברת על הסיבות למיעוט ‏של נשים בתעשיית ההיי־טק. "יש מסר שמחדרים במיוחד לתלמידות מגיל צעיר, שמחשבים זה ‏רק לבנים. אנחנו רואים שדוחפים מגיל צעיר בנים לתחום ואם הם נכשלים אומרים להם לנסות ‏שוב. לעומת זאת, אם בנות נכשלות, מכוונים אותן לתחומים אחרים. תפיסה נוספת היא ‏שהיי־טק זה רק לשבת מול מחשב כל היום, שזה מאוד טכני ומשמעם. מדעי המחשב זה דבר ‏מגוון. הרבה פעמים יוצא לעבוד עם אנשים, לפתור בעיות וזה מאוד מעניין. התפיסה שזה מאוד ‏מאוד קשה, עבודה בצורה מאוד מסוימת, לא-אישית ומונוטונית. חשוב לנו להפריך את ‏התפיסות האלה ולהחדיר את המסר לטכנולוגיה זה תחום שאפשר למצוא בו המון אתגרים ‏בהמון תחומים ולא צריך להיות גאון במיוחד כדי להשתלב." ‏

ליאת צין־מרחבי היא סטודנטית בסטארטאו ועל הדרך גם סטודנטית לתואר שני בניהול ‏באוניברסיטת תל אביב. היא רוצה להקים מיזם שיעודד התנדבות יצירת סדרי עדיפויות נכונים ‏בקרב המתנדבים ובינתיים מפנה אותנו לחלק מהיתרונות של אישה בעולם היזמות ואומרת ‏למה כדאי להעסיק נשים. "אישה בעולם היזמות זוהי זכות גדולה. נשים מביאות המון פרקטיות ‏בגישתן, אינטואיציה טובה ורגישות שעוזרת להן לנווט נכון. השילוב בין אישה לגבר כיזמים ‏שותפים יכולה להעצים מאוד את הסטארט אפ ולהביא תובנות נוספות. בנוסף, כשאישה ‏מחליטה להפסיק לעבוד בשביל להריץ מיזם , במיוחד כשהיא נשואה ויש נטל כלכלי של ילדים ‏ומשכנתא, באופן סטטיסטי יש לה יותר סיכוי שהבעל יגבה אותה במשכורתו, מאשר גבר במצב ‏דומה שמפסיק לעבוד וצריך לסמוך על ההכנסה של אשתו." ‏

גם נעמה מדברת איתנו על הרציונאל של שילוב נשים בתעשיית ההיי־טק. "כיום יש בערך ממוצע ‏שלמעלה מ־80% גברים בהיי־טק וזה הולך ופוחת ככול שעולים בדרגות הניהוליות. יש לזה ‏היבטים כלכלים וחברתיים, נשים בתעשיית ההיי־טק מסתפקות במשכורת נמוכה. כששואלים ‏בראיון עבודה הן תמיד הולכות על המשכורת נמוכה. כדי לקדם את השוויון בחברה הכללית ‏צריך להיות גם שוויון בשוק העבודה." כזכור, נעמה הגיעה לארגון הזה כשהידע שלה על תכנות ‏שאף לאפס. "מבחינתי לדעת לתכנת זה כמו לדעת קרוא וכתוב, לא משהו שאפשר לוותר עליו."‏

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מה שחשוב

• Facebook
• Twitter
• Email

יום ראשון בשעה 18:00 בערב, אני נכנסת לכיתה 208 שבבניין נפתלי. אחרי יום ארוך שהתחיל בשעה 8:00 בבוקר, כל מה שבא לי זה לשבת ולצפות במתרחש תוך שאני גוללת אוטומטית את מסך האייפון שלי ומצליחה לחלק את הקשב בין התעסקות בכל מה שלא מעניין במסך לבין כל מה שמעניין בחדר. אמנם התוכניות שלי לחלוקת קשב נמוגו בשנייה ששמעתי את צמד המילים "Welcome everyone".

מועדון מודל האו"ם, שהוקם באוניברסיטת תל אביב בדיוק לפני שנתיים, מציע תכנית חוץ לימודית שמטרתה לדמות את עשיית האו"ם בקרב הסטודנטים אשר לוקחים חלק בפעילות. התכנית מסייעת לסטודנטים לרכוש כלים ומיומנויות דיפלומטיות, כישורי משא ומתן, את היכולת לנאום נאומים ואף לשכנע, וגולת הכותרת – הכול באנגלית. מיותר לציין שהופתעתי, אבל אכן מסתבר שכל המפגשים, החל מברכת 'ברוכים הבאים' ועד מילות הסיום, מועברים בשפה האנגלית. "הפרויקט הוא בין־לאומי ולא מתקיים רק בארץ", מסביר כפיר אלון, נשיא מודל האו"ם באוניברסיטת תל אביב וסטודנט שנה שלישית למדע המדינה, "אנחנו מתחרים ברמה בין־לאומית וכדי שנוכל להתחרות צריך לתרגל באנגלית. מעבר לזה, אנגלית זו אחת משבע השפות הרשמיות של האו"ם ואם יש שפה אחת שבאמת כולם יכולים לתקשר בה זו היא."

אני מגיעה לסימולציה השנייה של מודל האו"ם. מול כל אחד מהמשתתפים מונח פתק בו כתוב שם המדינה שהוא מייצג. הסימולציה מתחילה בבדיקת נוכחות. "סין?" שואל מנחה הסימולציה "יס" עונה לו הסטודנט שמייצג את סין. "גרמניה?", אף אחד לא עונה והמנחה קורא בקול: "נו", ממש כמו בכ"ט בנובמבר, יש משהו פואטי בזה. ובנוסף, מרשים אותי שסטודנט שנה א' למדע המדינה או מדעי המחשב, או לכל דבר אחר, לוקח את כל המדיניות של סין על הכתפיים שלו. "המשתתפים במודל צריכים לטפל בבעיה עולמית, אבל זה חייב לעלות בקנה אחד עם המדיניות של המדינה שהם מייצגים. בלי זה, לא רק שהמשתתף או המשתתפת הורסים לעצמם, אלא הורסים לשאר כי כולם צריכים לשחק על הדינמיקה של כולם. בסופו של דבר המטרה היא לדמות את האו"ם ומי שלא עושה הכנה כמו שצריך הורס לשאר המשתתפים", מסביר אלון.

איך עושים את ההכנה הזו?

"צריך ללמוד על המדינה שלך, הוועדה שלך, הנושא שלך, גופים שמתעסקים בנושא שלך, גופי חדשות שהתעסקו בנושא שלך ולהכיר את האו"ם, החלטות שלו ודברים שהוא עשה. כשאת מתכוננת כמו שצריך זה אמור לקחת כמה ימי הכנה רציניים."

הסימולציה שאליה הגעתי דנה בנושא סוגיות באינטרנט. בכל סימולציה מועלה נושא אחר לדיון, החל מהקוטב הצפוני, דרך הפרת זכויות אדם באפריקה ועד הברחת נשק לאפגניסטן. כפיר מסביר לי שהם מאוד מנסים להיות יצירתיים, אבל בסופו של דבר אי אפשר להמציא את הגלגל. הסימולציה מתחילה כשמנחה הסימולציה מסביר שלכל מדינה יש 45 שניות להציג את עמדתה. נציג ארצות הברית מרים את שלטו ומוחה, בתור אחד שיש לו הרבה להגיד בנושא, הוא מבקש להצביע על הארכת הזמן ל־55 שניות. וכיאה לדמוקרטיה, מתקיימת הצבעה – 55 שניות התקבל. מכאן מתחיל סבב מדינות שבו כל נציג מדינה מציג את עמדת המדינה שלו בנוגע לסוגיה הנידונה וכל זה כאמור, באנגלית רהוטה. "הדיבור מול קהל זה משהו שממש משתפר במהלך השנה", טוען אלון ומוסיף, "בהתחלה אולי סטודנטים מפחדים קצת ולא בטוחים במה שיש להם להגיד, אבל לאט לאט הם נעמדים מול אולמות מלאים ונותנים נאומים חוצבי להבות."

הסימולציה היא רק תרגול בדרך לדבר הגדול באמת – הכנסים. יש כנסים ארציים ויש כנסים בין־לאומיים. בכל כנס מגיעה משלחת של נציגים ומחלקים את האו"ם לוועדות, ממש כמו במציאות. כל סטודנט מקבל מראש את הוועדה אליה הוא משויך והמדינה שהוא מייצג. כמו כן, יש גם יושבי ראש של וועדות. ב- 2.8 עתיד להתקיים בישראל כנס בין־לאומי, בשיתוף אגודת הסטודנטים ובית הספר הבין־לאומי. לכנס עתידים להגיע 250 סטודנטים והוא הולך לעסוק באופן אירוני, במשבר בינלאומי.

מודל האו"ם זה דבר תחרותי?

"כן. אבל מנקודת המבט שלי, אסור לתת לתחרות באמת להשפיע. זה לא שמקבלים כסף, מקבלים הוקרה שניצחת", הוא מסביר, ועובר להסבר פרקטי יותר על איך מנצחים בתחרות, "המנצח הוא זה שייצג את המדיניות שלו הכי טוב, השתמש בכלים הדיפלומטיים הכי טוב והביא לפתרון שהיה הכי טוב ולכן עבר. גם אם הבאת פתרון טוב יצירתי ונכון, אבל לא הצלחת לשכנע את שאר החדר, זה לא מספיק טוב. לא משכנעים את השופט אלא את החברים שמתחרים נגדי."

מה מתוכנן לשנה הזו?

כפיר משתהה לכמה רגעים. לבסוף, הוא פותח את פיו ומבטיח לנסות לכסות את כל התכניות לשנה הקרובה, הוא לוקח נשימה ארוכה ומתחיל לירות: "כנס בחיפה בינואר, כנס בבינתחומי במאי, אליפות אירופה בסוף אפריל, כנס בלונדון והכנס באוגוסט. יש לנו פן חברתי מאוד מאוד חזק. הסיבה שאנחנו כל כך חזקים זה כי יצרנו קבוצה מאוד מגובשת. כל יום ראשון אחרי הסימולציה או השיעור הולכים כולנו לפאב, כדי לשבת ולהתחבר. יש לנו הרבה אירועים חברתיים, מסיבת חנוכה, אירוע סוף סמסטר, סיור במטה האו"ם בירושלים, סיור במשרד החוץ, סדנה בנושא החוק הבינלאומי, סדנת תקשורת, הרצאת אורח של אחד שעובד באו"ם וכמובן הפגישות השבועיות שזה הלחם והחמאה שלנו."

רוב הסטודנטים הם מהחוג למדעי המדינה או שיש נציגות מכל הפקולטות?

"בהתחלה כן, עשינו פרסום רק במדע המדינה, אבל בשנתיים האחרונות עשינו מאמץ להגיע לפקולטות שלא קשורות כמו הנדסה, משפטים ומדעי הרוח, אולם עדיין יש נציגות חזקה של מדע המדינה. סגן יושב הראש האקדמי שלנו לומד הנדסת חשמל, ואני יודע בוודאות שבוער לו לעזוב את הנדסת חשמל וללכת ללמוד מדע המדינה או דיפלומטיה ולעסוק בזה כי הוא ממש מצוין."

מי שמשתתף במודל האו"ם רוצה להמשיך עם הכיוון הזה ולעסוק בתחום?

"יש בארץ אגודת מודל או"ם, קוראים לה 'אימונה', עד שנה שעברה זה היה ארגון אקדמי גרידא. בשנה שעברה הארגון עבר שינוי והתחיל לדחוף אנשים שרוצים ללכת בכיוון הזה."

אני שואלת את כפיר אם הוא מכיר אנשים שהתקדמו בכיוון ואני מופתעת לגלות שיש לא מעט אנשים בתפקידי מפתח בשגרירויות השונות בעולם ובפוליטיקה הישראלית שהתחילו את דרכם במודל האו"ם. "מי שתופס עמדות וממש לוקח את התכנית לשלב הבא ולא סתם משאיר את זה בתור תכנית חוץ אקדמית זה הופך לדבר מאוד רציני. אני רואה את מודל האו"ם ככלי שיווקי של האוניברסיטה לכל דבר ועניין. אנחנו מקדמים את האנשים שהולכים ללמוד מדעי המדינה ורוצים את הכיוון של הדיפלומטיה. הם מקבלים כישורים וקשרים ומכירים אנשים שהם לא היו מכירים במסגרת אחרת באוניברסיטה", טוען כפיר.

תכנית מודל האו"ם פותחת דלתות לכל המעוניין בכך ולא בכדי. מודל האו"ם הינה תכנית בעלת שם עולמי שמשתתפים בה סביב הגלובוס מעל 300 אלף סטודנטים ותיכוניסטים. במועדון מודל האו"ם של תל אביב משתתפים 51 סטודנטים, 33 מתוכם ותיקים והשאר חדשים. כדי להיות חלק מהפרויקט צריך לעבור ראיון כניסה. אבל גם אחרי הראיון החיים לא הופכים קלים יותר – צריך להשקיע ולהיות מחויב. אי אפשר לזלזל, בכל זאת, משברי העולם בידיים שלכם, גם אם באופן תיאורטי.

אני יושבת במפגש הראשון ומאזינה לכל הכללים: אסור להיעדר יותר מידי, צריך להגיע לשיעורים, צריך ללמוד את החומר באופן עצמאי וגם לקרוא הרבה מידע מעשיר. אכן דורש מחויבות והשקעה רבה מצד המשתתפים. מנגד, מי שטוב טס לכנסים ותחרויות בחו"ל וזה צ'ופר מספיק טוב בעיניי. כשאני שואלת את כפיר אם אנחנו מנצחים הרבה בתחרויות כפיר מתהדר בהישג המרשים שלנו: "אנחנו המועדון הכי גדול והכי מצליח בארץ", הוא מספר בחיוך ומוסיף, "שנה שעברה זכינו בהכי הרבה פרסים". טוב אם ככה, אז אולי ההשקעה משתלמת.

יש משהו שהיית רוצה להגיד לסיום?

"מודל האו"ם היא תכנית מנהיגות ולא סתם פעילות כיפית חוץ אקדמית. זה נכון שהיא חברתית מאוד, אבל בסופו של דבר, אני לא רואה אף תכנית שנותנת כלים ויכולת שיפור עצמי וחשיבה מחוץ לקופסה כמו שנותן מודל האו"ם, בלי חס וחלילה לרדת על אף תכנית אחרת."

אני מחייכת. הוא אכן יכול להיות פוליטיקאי מוצלח, אני חושבת בליבי, ונזהרת מהמחמאה הזו – היום להיות פוליטיקאי היא יותר מילת גנאי ממחמאה. אז מה שאני מאחלת לחבר'ה המצוינים האלה ממודל האו"ם שיהיו פוליטיקאים מהזן הטוב. ועכשיו אם תרשו לי, אני חוזרת לדבר בעברית, שלא משנה כמה קשה היא, היא השפה האהובה עליי ביותר בעולם.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מה שחשוב