קיאנו ריבס חגג היום שישים, ויש לו הרבה מה לחגוג. הוא נראה מעולה, ממשיך לככב בסרטי קולנוע גדולים והוא עדיין אחד הכוכבים האהובים בהוליווד. כיום ריבס הוא אושיות גדולה מעבר לסרטים שלו – אולי לא כוכב כמו שהוא היה בשנות התשעים, אבל מבחינת דעת הקהל אין ספק שנרשם שינוי חיובי מהתדמית הקודמת שלו כטמבל חתיך בלי טיפת כישרון משחק. איך זה קרה? איך הוא הפך משחקן מצליח אך שנוא, לדמות כה מכובדת ואהובה? בואו נצא ל"מסע כזבים" כדי לגלות.

>>החיים הם כל מה שאי פעם התכוונו. עם המוות חייבים להתמודד

קיאנו צ'ארלס ריבס נולד בביירות, לבנון ב-1964 לאם בריטית ואב אמריקאי, אך עבר במהרה לקנדה שם התחיל להתעניין במשחק. לאחר כמה תפקידים הוליוודים קטנים, ריבס זכה לפריצה הגדולה שלו בקומדיית האייטיז "ההרפתקה המצויינת של ביל וטד" שם גילם את טד, חצי מצמד בני הנוער הטמבלים (וכנראה סטלנים) שיוצאים למסע בזמן בתא-טלפון קסום כדי לא להיכשל בשיעור היסטוריה. ריבס נתן הופעה די מושלמת בתור טד הדביל-אך-טוב-לב. כל-כך מושלמת עד שהתדמית הזאת תישאר דבוקה אליו.

אחרי תפקיד מוצלח בדרמת האינדי של גאס ואן סנט "איידהו שלי", ריבס קיבל על עצמו תפקיד ראשי בעיבוד של פרנסיס פורד קופולה ל"דרקולה", פרוייקט שאפתני במיוחד שלצערו של ריבס, ביקורות רבות התמקדו במשחק חסר הרגש, והמבטא הבריטי המזוייף שלו. בשלב הזה ריבס מזוהה כל-כך עם דמות ה"בן דור האיקס מקליפורניה", כך שלראות אותו בדרמת תחפושות של המאה ה-19 הרגיש מגוחך.

לכן ריבס הפך למעין בדיחה, קריקטורה של שחקן הוליוודי ללא כישרון, חומר חיקוי קל לקומיקאים: כל מה שצריך זה הבעה חולמנית, חיוך דבילי, ולהגיד "Woha" הרבה פעמים. אפילו התפקיד שלו בשובר הקופות "ספיד" לא מצליח להפוך אותו למישהו שהקהל ייקח ברצינות, במיוחד שהוא גם מככב בשטויות כמו "ג'וני נמוניק" ו"מלכודת לפרקליט". אבל אז ב-1999 וויל סמית' עושה את טעות חייו ובחר לשחק בכישלון "פרוע על המערב", וריבס מקבל את הזדמנות חייו לככב בסרט אקשן מד"ב קטן בשם "המטריקס".

"המטריקס" הוא למעשה סרט די מגוחך, אבל בקטע טוב. הוא משלב פילוסופיות שונות לגבי המציאות, יחד עם אפקטים חדשניים, ג'יבריש טכנולוגי, קרבות קונג-פו וסטייל בערימות. ובתור מושיע המין האנושי שנראה טוב בחליפה שחורה, גלימה ארוכה ומשקפי שמש, ריבס די מושלם לתפקיד. אבל עדיין מדובר בסדרת סרטי אקשן, אולי אייקוניים במיוחד, אבל לא מהסוג שזוכה באוסקרים. סרטי ההמשך של "המטריקס" זוכים לביקורות פחות אוהדות, וריבס שומר על פרופיל יחסית נמוך. הוא חוזר מדי פעם לככב בסרטים כמו "קונסטנטין", "הבית באגם" ו"כשהעולם עמד מלכת" אבל אף אחד מהם לא הופך להצלחה מסחררת.

ואז מגיע "ג'ון וויק". ג'ון וויק הוא אולי התפקיד המושלם לקיאנו ריבס, שחקן שדיאלוגים אף פעם לא היו הצד החזק שלו. וויק הוא גולם של כעס ונקמה, וריבס מצליח להביא כל-כך הרבה למבטים המיוסרים שלו, ומעט המילים שהוא אומר. לראשונה מאז שנות התשעים, ריבס זוכה לשבחים כמעט אוניברסליים על המשחק שלו, אבל זה לא הדבר היחיד שקורה. התדמית של ריבס משתנה. הוא מקבל את הכינוי "The Internet's Boyfriend", בזכות הקסם האישי והגישה החיובית שלו לחיים. האיש שהיה פעם פאנצ'ליין, עכשיו כל-כך אהוב, שכוכב חברים מתיו פרי ז"ל,היה צריך להתנצל על כך שהעליב אותובספר שכתב ב-2023. כעת, ריבס הוא סוג הבן-אדם שיופיע בתור עצמה בקומדיה הרומנטית "אם זו אהבה", או בתור צמח מדבר חכם ב"בובספוג הסרט: מבצע הצלה".

ריבס הפך את עצמו מבדיחה, לאחד הסלבריטיז האהובים בהוליווד. איך הוא עשה את זה? הוא בחר בתפקידים טובים, לקח צ'אנסים על במאים חדשים, אבל הכי חשוב – שמר על עצמו נקי. הוא לא הסתבך בפרשיות, לא אמר שום דבר לא במקום, ופשוט נראה כמו אחלה של בחור. ריבס הוא דוגמה לכך ששואו-ביזנס זה עניין של תדמית, אבל לא תמיד בקטע רע. אם התדמית שלך היא בחור נחמד, תתמקד בזה, תמצא את מה שאתה טוב בו (למשל: גילום גיבורים שקטים ולא אצולה בריטית), ובסוף אולי גם אתה תזכה להיות החבר של האינטרנט. טוב, גם גוף יפה ומבנה עצמות טוב בפרצוף יכול לעזור.

• המסך
• קולנוע
• הוליווד
• שנות ה-90
• מטריקס

לאנה וואשובסקי ממש לא רצתה לעשות עוד "מטריקס". אחרי שנים של לחצים מצד אולפני וורנר היא נכנעה, בעיקר משום שלא רצתה שיעבירו את יציר כפיה למישהו אחר, והיא רוצה שתדעו את זה. לכן את חלקו הראשון של הסרט היא הופכת למארג רפלקסיבי של טיעונים נגד הרעיון של סיקוולים וריבוטים שנובעים מהחלטות עסקיות, וזה החלק הכי טוב בסרט.

בסוף "מטריקס: רבולושנס", הסרט השלישי בטרילוגיה, האחיות ואשובסקי הרגו את ניאו, אולי כדי להבטיח שלא יידרשו לספק עוד מטריקסים. אבל, כידוע, בעולם הפרנצ'ייזים המוות אף פעם אינו סופי. שלא כמו במציאות. אחרי מות הוריהן, לאנה, כך דווח, התנחמה בהחזרת ניאו וטריניטי לחיים, ומיקדה את הסרט הרביעי בסיפור אהבתם הנצחי (לילי היתה עסוקה, ונתנה את ברכתה). תחילתו של "מטריקס: התחייה" היא בעצם המשך למשחקי המחשב שנולדו בעקבות הטרילוגיה המקורית. תומאס/ניאו (קיאנו ריבס) מוצג בפנינו כמתכנן של אותם משחקים, ותפיסת המציאות שלו מבולבלת. לפעמים נדמה לו שהמשחקים שהוא מתכנן – כלומר שלושת הסרטים הקודמים – קרו באמת. הפסיכיאטר שלו (ניל פאטריק האריס) עוזר לו לסדר את המחשבה, ומספק לו כדורים בצבע כחול.

בחברה שעבורה הוא מייצר את המשחקים עובדים על עיצוב חדש של המשחק, וזאת הזדמנות להכניס לשיחה את כל מה שנאמר על הסרטים הקודמים, ועוד שלל קריצות, כולל התקפה ישירה על וורנר. "דדפול" ו"לשחרר את גאי", וגם "ספיידרמן: אין דרך הביתה" כבר עשו דברים כאלה, אבל אף בלוקבסטר לא הלך כל כך רחוק עם הדיון העצמי (צ'רלי קאופמן עושה את זה בסרטים עצמאיים דלי תקציב) ומצאתי את זה שנון ומבדר. גם הרמזים החזותיים שנשתלו כמעט בכל פריים, כמו קערת האוכל של החתול השחור שכתוב עליה דז'ה וו, תורמים לשעשוע.

בעיני הפתיחה הזאת היטיבה גם עם קיאנו ריבס. אף פעם לא הצלחתי להבין את כוכבותו של השחקן הזה, וכשיצא "ג'ון וויק 2" אף הקדשתי לו פוסט באלה המילים: "קיאנו ריבס הוא אולי השחקן הגרוע ביותר שהגיע לדרגת כוכב הוליוודי, וכל פעם מחדש אני נדהמת לגלות עד כמה הוא מתקשה להגיד את המשפט הפשוט ביותר באופן טבעי. הוא תמיד נשמע לי כמו תלמיד שמנסה לומר את הרפליקות המועטות שלו כמו שהורה לו המורה למשחק – ולא מצליח". הפעם, כאמור, הוא מגלם אדם מאוד מבולבל, שמתקשה להתבטא כשהוא רואה בבית קפה מישהי שנראית כמו טריניטי (קרי-אן מוס) וזה מתחבר היטב לבוקיות המוכרת שלו על המסך. לכן, באופן יוצא דופן, חיבבתי את הופעתו העמומה, למול החדות של ג'ונתן גרוף ("מיינד האנטר") בתפקיד סמית החדש.

אבל בשלב מסוים היה צריך לתת לניאו את הכדור האדום ולהתחיל לספר את הסיפור, ומכאן והלאה הסרט משחזר על פני שעתיים וחצי את הרעיונות שכבר ראינו בסרטים הקודמים ואינו מציע פיתוח מעניין שלהם. תכניות הפעולה עתירות ההסברים לא מובנות, וגם האקשן, שבגלל השימוש החדשני ב"זמן קליע" היה כה ייחודי בסרט הראשון, הוא הפעם גנרי למדי. יותר מכך, הוא מועתק מפרנצ'ייזים אחרים – קבלו ואריאציה פחות חיננית על מה שקוויקסילבר עשה במטבח ב"אקס-מן: העתיד שהיה". בכלל, אני תמיד תוהה איך זה שעם כל הרעיונות הפילוסופיים והפיתוחים הטכנולוגיים, בסוף הכל מתמצה במי מרביץ יותר חזק.

הרעיון למקד את הדרמה באהבתו חוצת הממדים של ניאו לטריניטי בכל זאת מניב כמה רגעים יפים. נחמד לראות יחדיו את שני השחקנים שנראים מצוין בשנות החמישים לחייהם (נראה שהם מוצגים לפנינו כמו שהם, ללא ריטושים למיניהם). גם השחקנים הצעירים והיפים שמקיפים אותם מלוהקים היטב, בעיקר יאיא עבדול מאטין השני ("אקוומן") כמורפיאוס החדש, וג'סיקה הנוויק כבאגס (רפרנס לארנב מהסרטים המצוירים של וורנר ולארנב הלבן מ"אליס בארץ הפלאות").

כמה מהדמויות החדשות בשולי הסיפור הן ככל הנראה החצנה של התכנים הטראנסיים המרומזים של "מטריקס", שעלו לדיון כשהאחיות ואשובסקי הציגו את עצמן מחדש לעולם. אבל המראה הכללי של הסרט פחות אטרקטיבי, ובהתחשב בכיעורה של המושבה החדשה שבה מצאו מקלט בני האנוש שמרדו במכונות, אני לא בטוחה שאילו ניתנה לי הבחירה הייתי מעדיפה את הכדור האדום.

★★★ 3 כוכבים
The Matrix: Resurrections בימוי: לאנה ואשובסקי. עם קיאנו ריבס, קרי-אן מוס, ג'ונתן גרוף, ניל פטריק האריס, ג'יידה פינקט סמית. ארה"ב 2021, 148 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• מדע בדיוני
• מטריקס

• Facebook
• Twitter
• Email

"בימים אלה עובדים בהוליווד בקדחתנות על סרטי המשך ל'היום השלישי', 'חתום בנשיקה' (בלי אשלי ג'אד, שתככב כנראה בסרט ההמשך ל'אינסטינקט בסיסי'), 'פרויקט המכשפה מבלייר' ו'מטריקס'". את המשפט הזה מצאתי בכתבה שכתבתי ל"ידיעות אחרונות" בפברואר 2000. חלפו 16 שנה, והעבודה הקדחתנית על "היום השלישי 2" סוף סוף הניבה סרט שמגיע למסכים 20 שנה אחרי הראשון. מהלהיט המקורי נשארו הבמאי רולנד "מרסק העולמות" אמריך, התסריטאי דין "אוהב להעיף מכוניות באוויר" דוולין (אחד מחמישה שמקבלים קרדיט על התסריט) והשחקנים ביל פולמן וג'ף גולדבלום. וויל סמית, שדרש 50 מיליון דולר כדי לחזור לגלם את הטייס הקשקשן, נשאר בחוץ. אולפני פוקס סירבו לשלם והתסריט סידר לו מוות הרואי – תאונה בעת טיסת מבחן.

הסיבה לעיכוב היא ככל הנראה כישלונו של דוולין לכתוב תסריט ראוי – הוא החזיר לאולפנים את הכסף שקיבל כדי לכתוב אותו (אם להאמין לסוזן סרנדון, שדחתה הצעה להשתתף בסרט החדש, גם התסריט שהגיע למסכים הוא לא הברקה). כידוע, התוכניות לסרט המשך ל"חתום בנשיקה" לא צלחו, ואשלי ג'אד לא כיכבה ב"אינסטינקט בסיסי 2". שרון סטון בת ה־48 שבה לגלם את פצצת הסקס המסוכנת בסרט שהתרסק על המסכים 14 שנה אחרי הראשון.

האם העולם זקוק לעוד סרט חייזרים בתקציב 200 מיליון דולר? והאם הוא יעבוד בלי וויל סמית, שהאגרוף שהחטיף לחייזר היה ההיילייט של "היום השלישי"? סרטי המשך הם לרוב תופעת טפילית, ובהמשכונים מאוחרים יש אפילו משהו פתטי ("זולנדר 2", 15 שנים אחרי), ורבים מגלים שאף אחד לא חיכה להם ("האחים בלוז 2000", 18 שנים אחרי). בתחילת השנה התרסק על המסכים עוד המשכון מאוחר. "נמר דרקון 2" נוצר 16 שנה אחרי סרט הקונג פו הפיוטי של אנג לי, שגרף אוסקרים והיה ללהיט הקופתי הגדול ביותר שאינו דובר אנגלית. יואן וו־פינג – כוריאוגרף האקשן של הסרט הראשון – ביים, ומצוות השחקנים נותרה רק מישל יאו. בכורת הסרט נערכה בנטפליקס, במקביל להקרנתו על מסכי איימקס, והניסוי הניב ביקורות גרועות ושביעית מהכנסות הסרט המקורי.

אבל יש גם יוצאי דופן. "מקס הזועם: כביש הזעם" הגיע למסכים 30 שנה אחרי הסרט הגרוע שקדם לו. ג'ורג' מילר – שברא את החזון העתידני ששינה את פני הקולנוע – שב אליו עם השראה חדשה ועם תפיסה משופרת של הפוטנציאל האנושי, ויצר יצירת מופת. אבל ההכנסות הקופתיות הנאות של "מקס" היו כעין וכאפס לעומת "עולם היורה" (14 שנה אחרי). אף שאף לא אחד מיוצרי וכוכבי המותג התייצב לצילומים, הסרט גרף יותר ממיליארד וחצי דולר. לכן אפשר להבין את הכוונות של אולפני פרמונט להוציא למסכים סרט נוסף בסדרת "השוטר מבוורלי הילס". הסרט השלישי יצא ב־1994, ואחריו ניסו להרים סדרת טלוויזיה עם כוכב הסרט אדי מרפי בתפקיד אורח. אבל הפיילוט שיצר שון ראיין ("המגן") לא שכנע את אולפני CBS, ועכשיו מתכננים להחזיר את השוטר המקורי למסך הגדול. אדי מרפי כבר בן 55 כך שמוטב שימהרו.

בידיים טובות הזדקנותו של הכוכב דווקא יכולה להניב התפתחויות מעניינות. ב־1986 פול ניומן בן ה־61 חזר אל אחד מתפקידיו הגדולים ביותר כשחקן הביליארד אדי פלסון, שאותו גילם 25 שנה לפני כן בקלאסיקה הקולנועית "The Hustler". ניומן, שהיה מועמד לאוסקר על הופעתו בסרט הראשון, זכה בו סוף סוף על הופעתו כמי שלמד מטעויותיו ב"צבע הכסף" שביים מרטין סקורסזה. פיטר בוגדנוביץ', שבתחילת דרכו הקולנועית נחשב להבטחה גדולה אך זו התפוגגה עם השנים, ניסה טריק דומה כשב־1990 שב אל גיבורי "הצגת הקולנוע האחרונה", סרטו המהולל מ־1971. הוא אפילו הצליח לגייס את הכוכבים המקוריים, בהם ג'ף ברידג'ס וסיביל שפרד, אבל היה עצוב לראות איך הצעירים העדינים והחולמניים הפכו בחלוף השנים לקריקטורות.

גם דורי שבה השבוע למסכים 13 שנה אחרי שהתוודענו אליה ב"מוצאים את נמו". הסרט החדש מתרחש שנה אחרי אירועי הסרט ההוא – מסוג הדברים שאפשר לעשות רק בסרטי אנימציה שגיבוריהם אינם מזדקנים. אנדרו סטנטון, שכתב וביים את "מוצאים את נמו", לא רצה לעשות סרט המשך ודחה את הגישושים של דיסני עד ששב וצפה בסרטו כשיצא במהדורת תלת ממד לרגל חגיגות העשור, וחשב שזה דווקא מאוד הגיוני שדורי השכחנית תלך לאיבוד. זה לא הזיק שעל פי מדד הלייקים בפייסבוק דורי היא הדמות הכי פופולרית בתולדות דיסני ופיקסאר – לעמוד שלה יש יותר מ־25 מיליון לייקים.

"היום השלישי: התחדשות", ו"מוצאים את דורי" מחמישי (23.6) בבתי הקולנוע

• ג'ף גולדבלום
• אדי מרפי
• נטפליקס
• דיסני
• מטריקס
• ג'ורג' מילר
• פיקסאר
• שרון סטון
• מקס הזועם: כביש הזעם
• מוצאים את דורי
• היום השלישי
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הוליווד בהלם. בסרטם החדש, "עלייתה של ג'ופיטר", האחים־במאים לנה ואנדי וואשובסקי מציגים תופעה נדירה בתעשיית הקולנוע של ימינו: סרט מדע בדיוני עתיר תקציב שאינו עיבוד של סדרת קומיקס או סדרת טלוויזיה. כנגד כל הסיכויים, מדובר ביצירה מקורית שפרצה היישר מדמיונם הקודח של האחים. האקט ה"חתרני" הזה הוא צעד אמיץ נוסף בקריירה של השניים, שנכנסו לליגת שוברי הקופות ב־1999 עם סרטם השני, "מטריקס", ומאז הוכיחו עצמם באופן עקבי כקול נועז במיינסטרים הקולנועי. אמנם סרטיהם הבאים, "ונדטה" (שכתבו והפיקו), "ספיד רייסר" ו"ענן אטלס" לא שחזרו את ההצלחה הביקורתית והקופתית המוקדמת שלהם, אבל כולם נעשו בסגנונם הייחודי, שאי אפשר לטעות בו.

התחושה הזו, של חיים מחוץ לנורמה, מתארת היטב גם את חייהם האישיים של האחים: לנה (שנולדה כגבר בשם לארי), בת 49, היא הבמאית הטרנסג'נדרית המוצהרת היחידה בתעשיית הקולנוע בארצות הברית, ואף דיברה בגאווה ובפומבי על הקשיים הכרוכים ביציאה מהארון. בראיון טלפוני משיקגו ניכר כי לנה היא ללא ספק המוחצנת מבין השניים, ואילו אנדי בן ה־47 מסתיר בקושי את חוסר האמון שלו במבקרים ובעיתונאים, אבל שניהם מתלהבים במידה שווה מהדיי ג'וב שלהם.

אתם פועלים בתעשיית הקולנוע כבר יותר משני עשורים. איך השפיעו השינויים שעברתם בחייכם האישיים על הסיפורים שרציתם לספר?

לנה: "יש רעיונות שהדהדו בעבודה שלנו מהרגע הראשון – שאלת הזהות האישית, והמאבק נגד דיכוי ממסדי. הדברים האלה תמיד יהיו חלק מאיתנו. אנחנו אאוטסיידרים מטבענו. בכל זאת, אני טרנסג'נדרית מחוץ לארון, ועוד עם שיער ורוד! אבל היום אנחנו יותר חסרי פחד כמספרי סיפורים. אנחנו טובים יותר, אמיצים יותר ולוקחים סיכונים גדולים יותר. לא מעניין אותנו לספר סיפורים פשוטים על טובים מול רעים. אנחנו מנסים ליצור סרטים ייחודיים ומורכבים".

"עלייתה של ג'ופיטר" מזכיר במשהו את "מטריקס": סיפור על אדם רגיל שמתברר שיש לו כוחות על טבעיים. מה פשר המשיכה שלכם לסיפורים המשיחיים האלה?

לנה: "טוב, כולנו רוצים לקום בבוקר ולגלות שאנחנו המשיח, לא? תמיד התעניינו בזהות ובקשר שלה לחברה: מה המקום שלך בעולם? מה יש לך להציע? אלה רעיונות שכולנו מתמודדים איתם ונאבקים בהם כל חיינו. כשאתה מוסיף לסיפור מלא חלליות וקונג פו, זה הופך להיות הרבה יותר כיף".

אנדי: "אני לא בהכרח מסכים שמדובר בדמויות משיחיות. ב'מטריקס' כל הדמויות קובעות לעצמן את גורלן. כולם משתתפים בהצלת המין האנושי. המסר הוא שכולנו אלוהים, ולכל אחד מאיתנו יש אחריות לתוצאות של חיינו, לייעודנו ולגורלנו".

זה טוב ויפה, אבל שניכם תסריטאים־במאים שאוהבים ליצור עולמות משלכם, אז מן הסתם יש לכם קשר מיוחד לרעיון של לשחק את אלוהים?

לנה: "יש הרבה אושר ביצירת עולם חדש. זה התחיל בילדות שלנו. אהבנו לשחק משחקי תפקידים – הכל סבב סביב יצירת עולם חדש שיכולנו לשחק בו. אבל יש בזה גם הרבה עבודה אפורה. אלוהים, עכשיו אנחנו צריכים למצוא דרך חדשה לייצג פקק תנועה, או כפתורים".

אנדי: "למען האמת, הרעיון של הבמאי כאלוהים מגונה בעינינו. אנחנו לא תובעים בעלות על העולמות שאנחנו יוצרים. המיתוס הזה של הבמאי עם החזון האמנותי והאגו העצום הוא פשוט סטירה בפניו של כל מי שעובד על הסרט. כמו שאמרתי, כולנו המשיחים של עצמנו, אז אנחנו נותנים בעלות על הסרט לכל מי שעובד איתנו".

איך אתם מסבירים את ההצלחה העצומה שלכם? יש המון ילדים שגדלו על משחקי תפקידים, אבל לא כולם הפכו להיות במאים אהובים.

לנה: "עברנו את כל הדברים הטיפוסיים שאנשים מתארים כשהם מנסים להבין איך הם הגיעו למצב הלא ייאמן שבו משלמים להם כדי להמציא דברים: יש לך הורים תומכים, אתה אוהב מאוד לקרוא ולכתוב, אתה עובד כל הזמן, ויש לך מזל. כל מי שמגיע למצב שבו הוא יכול להתפרנס מיצירת אמנות, זכה בעבודה הכי טובה בעולם. זה כמו קשת בענן שנוחתת לך על הראש. אבל עבדנו קשה, עבדנו בפרך לילות שלמים כדי להשתפר עוד ועוד".

יש לא מעט אחים שיוצרים יחד סרטים: האחים כהן, האחים דרדאן. לא רואים את זה אצל כבאים או רופאים. הייתם אומרים שהקשר ביניכם הוא חלק חשוב בהצלחה שלכם?

אנדי: "זו עבודה קשה. אם יש לך שותף שאתה יכול לסמוך עליו לחלוטין, זה עוזר. להיות במאי קולנוע עלול להיות תפקיד מאוד בודד. זאת עבודה די מפחידה, אלא אם אתה סופר מאוזן נפשית".

יש לכם בוודאי חילוקי דעות יצירתיים. איך אתם פותרים אותם?

אנדי: "אנחנו מתקשרים לאימא והיא מסדרת את העניינים".

לנה: "אם אנחנו לא מסכימים זה בדרך כלל אומר שיש פתרון טוב יותר שעדיין לא חשבנו עליו. כששנינו מרגישים טוב לגבי משהו, אנחנו יודעים שזה מושלם".

בסרטים האחרונים שלכם עבדתם הרבה עם פרוטזות ואיפור גוף מורכב. איך שחקן כמו צ'נינג טייטום, שמשחק אדם זאב היברידי ב"עלייתה של ג'ופיטר", התמודד עם השעות הרבות בכיסא המאפרים?

לנה: "היה עניין גדול סביב השיער של צ'נינג: רצינו ליצור מרקם שיהיה כמו פרווה, אבל שלא ייראה מלאכותי. בסוף ערבבנו סוג של איפור שמנוני עם חומר לשיער, וזה יצר מרקם ממש דומה לפרווה. זה הרס לו את הקרקפת, אבל הוא עמד בזה בגבורה".

טייטום מגלם בסרט גיבור סרטי פעולה "רגיל", מהסוג שמעולם לא הופיע בתסריטים שלכם קודם לכן. מה הייתה המחשבה מאחורי הדמות שלו?

לנה: "רצינו שהדמות של מילה קוניס, ג'ופיטר, תהיה הדמות הכי מורכבת בסרט. לא רצינו ליצור עוד סרט פעולה שבו האישה היא רק הסייד קיק היפה של הגבר. רצינו להפוך את הגבר לסייד קיק היפה שלה. 'הקוסם מארץ עוץ' היה השראה גדולה עבורנו. חשבתי: איזה כיף לדורותי שתמיד יש לה את טוטו. רצינו שגם לג'ופיטר יהיה טוטו משלה".

כמה קשה ליצור בהוליווד של ימינו סרט מתסריט מקורי לגמרי?

לנה: "זה היה מקור לאינסוף בעיות. נראה שכחברה אנחנו כבר לא ממש מעריכים מקוריות כמו פעם. אנחנו מקדמים ומשבחים רק חומר מועתק. יש לי תיאוריה בנושא: כל סרטי המדע הבדיוני הגדולים – 'הנוסע השמיני', 'שליחות קטלנית', 'מלחמת הכוכבים' – נעשו לפני הפיגוע במגדלי התאומים. המקרה הזה ערער את האמריקאים, ואני חושבת שזה העלה בנו כחברה צורך אדיר לוודאות. אנחנו נמשכים לוודאות – לספרים, לקומיקס, ליצירות שאנחנו כבר מכירים. ב'עלייתה של ג'ופיטר' רצינו לחזור ולעשות משהו מקורי, סרט נטול ציניות, סיפור רומנטי מהאגדות. ב'מלחמת הכוכבים', למשל, היה משהו שמח כל כך. רצינו לגלות אם גם היום אנחנו יכולים ליצור סרט כזה".

"עלייתה של ג'ופיטר" עכשיו בקולנוע

• עלייתה של ג'ופיטר
• מטריקס
• אחים
• מדע בדיוני
• ראיון
• במאים
• סרטים
• תרבות