Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
"בשנות ה־70 המוקדמות היה לי שיער שהגיע עד הכתפיים, מכנסי פדלפון, שרשרות חרוזי אהבה וחולצות עם שרוכים מלפנים, אבל אז נעשיתי אלגנטי יותר". הציטוט הזה מיוחס למעצב העל (והקולנוען) טום פורד, מחלוצי השיבה אל שנות ה־70.
הקאמבק של הסבנטיז הוא הצייטגייסט. אתר Trendstop, מהמובילים בתחום חזאות הטרנדים, הספיק לנבא זאת מזמן ואף הקדיש כמה וכמה התייחסויות לנושא בטענה "טרנד שנות ה־70 המודרניות ישפיע על מוצרי אופנה, טיפוח, לייף סטייל וקמפיינים שונים לכל אורכה של שנת 2015".
אותה הגדרה של "שנות ה־70 המודרניות" (Modern Seventies) היא נכונה ומדויקת, הרי הטרנד העכשווי הוא בגדר פרשנות נקייה ומינימליסטית לאופנה מהעבר. חוץ מזה, אם להודות על האמת – אף אחד לא לגמרי מבין על מה מדברים כשאומרים "סטייל של שנות ה־70". הסבנטיז היו כור היתוך של מגוון סגנונות, לפעמים מנוגדים לחלוטין: מצד אחד היו הפאנקיסטים ומצד שני שנואי נפשם, ההיפים. במקביל פרחו הדיסקו וה־Fאנק, ומנגד התלהטו רוחות הרוק המתקדם והגלאם־רוק. במלתחה צצו חליפות עם מכנסי פדלפון, מקטורנים רחבי דש וחולצות מכופתרות עם צווארונים קובניים נדיבים, בצד ערב רב של ג'ינסים מהוהים ודוגמאות פרחוניות (וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על התפנית הספורטיבית ע"ש אדידס).
אופנת גברים של סן לורן. צילום: Getty Images
ובכל זאת הסבנטיז מעולם לא נחשבו לשנים מסוגננות במיוחד. אז מה החזיר את כל הבליל האופנתי הזה לפתע לתודעה? לשאלה זו יש כמה תשובות. הסיבה העיקרית היא הכמיהה הנוסטלגית לעולם פשוט יותר, טרום דיגיטלי. לטענת המומחים של Trendstop, מרבית מכתיבי הטעם כיום הם ילידי שנות ה־70 – פליטי הדור האחרון הזוכר איך נראו החיים ללא אינטרנט ותקשורת נון סטופ. אנשי קריאייטיב מתחומי העיצוב והיצירה השונים מוצאים השראה בעידן הטרום דיגיטלי של תקליטי הוויניל, הקסטות ושאר האקססוריז הביתיים המיושנים, שלא ידעו פריחה כזו זה שנים. למיוצ'ה פראדה לעומתם, ממובילות הטרנד הנוכחי, יש הסבר שונה מעט ופשוט יותר: "אתה בוחר משהו מיושן, וזה החידוש היחידי".
בהקשר זה מעניין ואולי אף הכרחי להזכיר את "מד מן" – סדרת המופת שהחזירה את שנות ה־60 למרכז הבמה והשפיעה מאוד על אופנת הגברים החל מאמצע־סוף העשור הקודם ועד ממש לא מזמן. עם זאת, בשתי העונות האחרונות אפשר היה לחוש יותר ויותר בבואן העתידי של הסבנטיז. על המסך הגדול המצב לא היה שונה – "מידות רעות", סרטו האחרון של האוטר פול תומס אנדרסון המבוסס על ספרו של תומס פינצ'ון, אחראי במידה מה לשובן של שנות ה־70 אל הקולנוע.
אופנת אביב-קיץ של פרדה
ובינתיים, בזירת האופנה, מעצבי העילית לא מפסיקים להתגושש ביניהם – מי יצליח לשאוב יותר השפעה מהסבנטיז, ומי יעניק להן פרשנות עכשווית מעניינת יותר. הדי סלימאן העומד בראש בית סן לורן, התייחס לעשור הקרוב ללבו תחת השפעת הרוק הפסיכדלי. מנגד, המנהל האמנותי של דיור ראף סימונס, נשען על גיבורי־גלאם רוק כמו דיוויד בואי ומארק בולן. בליווי'ס וינטג', קו הפרימיום של אימפריית הדנים, הקדישו כמעט את כל הקולקציה האחרונה למקטורני ג'ינס בסגנון נהגי משאית, ולטי שירטס מפוספסות בהשראת קליפורניה הפסיכדלית. לא איחרו לבוא גם רשתות מסחריות וקז'ואליות יותר כמו זארה וטופ־מן.
"שנות ה־70 – זה מה שאני אוהב", אמר טום פורד. "יופי רך, ניתן לנגיעה. זה מה שאני אוהב".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ל"מידות רעות" צריך לבוא מצויד בידע מקיף בקולנוע אמריקאי של שנות ה־40 עד שנות ה־70, או בכמה ג'וינטים. עדיף גם וגם. האופוס החדש של פול תומאס אנדרסון, אחד היוצרים הכי נועזים, מגוונים וחכמים שקמו לקולנוע ב־20 השנים האחרונות, הוא סרט פנים קולנועי שמתרחש בעולם תרבותי מאוד מוגדר, גם אם דיפוזי. הסרט, עיבוד נאמן לספרו של תומס פינצ'ון, הוא ריף אקזיסטנציאליסטי, מבודח ואפוף עשן מריחואנה על הפילם נוארים הפרנואידיים של עידן ניקסון נוסח “שלום לנצח" ו"צ'יינהטאון", שקיפלו בתוכם את המותחנים האפלים והמפותלים של שנות ה־40 על בצע כסף ושחיתות היפרבולית, כדוגמת “השינה הגדולה".
חואקין פיניקס בהופעה הכי קומית בקריירה הרצינית שלו מגלם בלש פרטי סטלן בשם לארי “דוק" ספורטלו, שהמשרד שלו שוכן בחדר האחורי במרפאת שיניים בלוס אנג'לס המסוממת של 1970, רגע לפני שהחגיגה של הסיקסטיז נגמרת. חברתו לשעבר שבה ומופיעה לפתע בחייו ומספרת לו על הבן זוג הנוכחי שלה, איש נדל"ן מיליארדר, ועל אשתו והמאהב שלה שזוממים לאשפז אותו בבית משוגעים, ומבקשת את עזרתו בסיכול המזימה. עוד לפני שהחליט אם לערב את החברה שלו ממשרד התובע המחוזי (ריס ווית'רספון), צץ אצלו במשרד לקוח חדש עם מקרה לגמרי שונה, שנותן לו להבין שהכל קשור בהכל. “לא הזיה" כותב דוק בפנקס ההערות שלו, ושולח אותנו לכיוון ההפוך. הוא יוצא לשטח, חוטף זפטה בראש, וכשהוא מתעורר (או אולי חולם שהוא מתעורר) הוא מוצא את עצמו חשוד ברצח ונעצר על ידי מפקח המשטרה “ביגפוט" ביורנסן (ג'וש ברולין ההולך ומשתבח), בריון קומיקסי המתפרנס מהצד כסטטיסט בסרטי טלוויזיה ובפרסומות.
מכאן זה רק הולך ונעשה יותר ויותר מטורלל, כשעוד ועוד דמויות קופצות על העגלה ודוק נחשף לקיומים אבסורדיים שבהם מתערבבים מיליונרים עם נאו נאצים, היפיות וסוכני FBI, ויאכטה מסתורית עם מפרשים אדומים. העלילה היא רשת סבוכה ומסועפת, וכל ניסיון לעקוב אחריה נועד לכישלון. המספרת (האישה הראשונה בתולדות הפילם נואר המשמשת בתפקיד זה), ידידה של דוק עם קשר לעולמות שמעבר, אינה עוזרת לעשות סדר בבלגן, בדברה בשפה אליפטית ואירונית במקצב שירי, יותר מגיבה על הדברים מאשר מספקת אינפורמציה. אבל כל סצנה היא מעדן, ולכל דמות ביזארית שחולפת על המסך יש היגיון פנימי משלה. שם הסרט באנגלית מתייחס לתכונות ההרס האינהרנטיות לכל מוצר – ביצים נשברות, שוקולד נמס. וכך גם הסרט, שבהיותו חלום על פילם נואר תכונות ההשמדה העצמית טבועות בו.
השורה התחתונה: גם כשהולכים לאיבוד, זה מעורר השתאות לעקוב אחר רב אמן בפעולה
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
סקס, פרנויה וניל יאנג: פול תומאס אנדרסון על סרטו "מידות רעות"
האור היה אחר, אנשים עישנו יותר (אבל היו פראנואידים פחות) ודבר אחד היה ברור - המסיבה של הסיקסטיז נגמרה. הבמאי הגאון פול תומאס אנדרסון חוזר ללוס אנג'לס של שנות ה־70 בסרט "מידות רעות" שנכתב על פי ספרו של תומאס פינצ'ון הנערץ
אחרי סטייה קלה לכיוון "זה ייגמר בדם" ו"המאסטר" – שתי דרמות מוזרות ומקוריות להפליא על גברים בעלי עוצמה שבמובן מסוים היו דמויות היסטוריות – פול תומאס אנדרסון מתמקד שוב בעיר הולדתו. עלילת סרטו האחרון, "מידות רעות", מתרחשת בלוס אנג'לס, העיר שבה גדל הבמאי בן ה־44 ושם הוא הציב את עלילות הסרטים שאיתם התפרסם בסוף שנות ה־20 ובתחילת ה־30 שלו: "לילות בוגי", "מגנוליה" ו"מוכה אהבה".
עם זאת, ל"מידות רעות" יש אווירה ייחודית – פרנואידית, נרקוטית והזויה כאחד. הסיפור מתרחש ב־1970 – תקופת הפרנויה של ממשל ניקסון ודעיכת החלום ההיפי – והוא עיבוד לספרו של תומאס פינצ'ון מ־2009 המתאר את עלילותיו של בלש פרטי מסומם ומוזנח. זהו התסריט הראשון שהסופר המתבודד אישר אי פעם לעיבוד קולנועי. עד כה נחשבו ספריו עבי הכרס ורחבי היריעה לבלתי ניתנים לצילום.
חואקין פיניקס מגלם את דוק ספורטלו, בלש פרטי שנתקל במה שנראה כרשת מסיבית של שחיתות הכוללת את משטרת לוס אנג'לס, גנגסטרים ופחות או יותר את כל מי שהוא פוגש במהלך שעתיים וחצי של סמים, מהומות, סקס, פרנויה וניל יאנג.
אתה הבמאי הראשון שקיבל אישור לעבד ספר של תומאס פינצ'ון לקולנוע. אתה מעריץ שלו? ידוע לך על אחרים שניסו ונכשלו?
"אני מהאנשים ששומעים שיש ספר חדש של פינצ'ון והולכים לאינטרנט חמש פעמים בדקה כדי לגלות מידע חדש עליו. אני עד כדי כך פתולוגי. כששמעתי שעומד לצאת לו ספר חדש, חיכיתי וחיכיתי עד שהוא יראה לאור. בעבר רציתי לעשות את 'Vineland' אבל לא היה לי אומץ. ואז הגיע הספר הזה ונראה לי שהוא מתמצת את כל העבודה שלו. הרגשתי שזו הדרך הנכונה להביא את פינצ'ון לקולנוע. אני לא יודע אם היו כאלה שפנו אליו ולא קיבלו את אישורו, או שהם פשוט לא הציגו את עצמם באופן ברור. אני מניח שהאפשרות השנייה היא הנכונה".
משפחת פינצ'ון ידועה כמסתורית ולעולם אינה מופיעה בציבור. האם פגשת את הסופר כדי לדבר על הסרט?
"טוב, בלי, אה… זה היה פשוט עניין של ליצור קשר עם הסוכן שמייצג את העבודות שלו. זה היה הרבה יותר פשוט ממה שאתה מדמיין. אני יכול רק להניח שקיבלתי את ברכתו, זה היה כמו לקבל את המפתחות למכונית של אבא שלך. הייתי רוצה לחשוב שזה בזכות הסרטים הקודמים שלי".
אתה מחייך כשאתה אומר את זה. אתה מרגיש שאתה צריך להחריש בכל הנוגע לשיתוף פעולה ישיר שהיה או לא היה לך עם פינצ'ון?
"מי? התה הזה נראה מעולה. לא, אני חושב שכדאי להמשיך לדבר על זה כמו על כל דבר אחר שקשור בפינצ'ון: לדבר על העבודה וזה הכל. בשבילי זה מה שנפלא בו".
כבר עשית בעבר סרט מבוסס על ספר: "זה ייגמר בדם" נשען באופן רופף על "נפט" של אפטון סינקלר. הפעם נראה שהסרט הרבה יותר קרוב ללבך ולנוסח המקורי. אני צודק?
"הייתי צריך להתגבר על המחשבה שזה כמו התנ"ך. הסרט נאמן מאוד לספר, אבל במשך תקופה מאוד ארוכה כל הזמן אמרתי לעצמי שאני לא יכול להזיז אפילו נקודה או פסיק. זאת הייתה שגיאה ענקית. ברגע שקיבלתי ביטחון וגם השחקנים הרגישו יותר בשלים לאלתר ולבלגן את התסריט – הכל התחיל להשתפר. לא יצאנו לגמרי מהספר ולא הוספנו קטעים או משהו כזה, אבל לקח זמן עד שהצלחתי לא להרגיש כמו מתחזה. כאילו, מי אני שאתעסק עם היצירה הזאת? התחושה הזאת הייתה חייבת להיעלם. עם 'נפט' הרגשתי כמו נוכל – לקחתי כמה קטעים והשתוללתי עם זה לגמרי. זאת הייתה אדפטציה בוטה".
מתוך "מידות רעות"
נולדת ב־1970, השנה בה מתרחש הסרט. זה רלוונטי בכלל? זו שנת האפס של אנדרסון?
"חייב להיות קשר! יש סיבה מסוימת לזה שפינצ'ון ממקם את העלילה באביב של 1970. אם תדבר עם כל מי שהיה שם באותה תקופה, כולם הרגישו אז קצת אבודים, וכיום הם יציינו את 1970 כשנה שבה הכל התחיל להידרדר – המסיבה נגמרה. כן, אני נולדתי אז. שנת האפס של אנדרסון".
גדלת בדרום קליפורניה, והעלילה של הסרט מתרחשת בלוס אנג'לס. האם השתמשת בזיכרונות שלך מהעיר?
"רוברט אלסויט (הצלם הקבוע של אנדרסון) הוא גם מקליפורניה. הוא קצת יותר מבוגר ממני, ושנינו זוכרים שהאור היה אחר אז. הסיבה היא השמירה על איכות הסביבה שיש היום. היו ימים שלא יכולת לשחק בחוץ בגלל הערפיח. באמת, היו ימים שלא יכולת ללכת לבית הספר, זה באמת היה כל כך נורא. בתחילת שנות ה־70 ובאמצען אי אפשר היה לצאת החוצה – איכות האור הייתה שונה לגמרי, הוא היה ערפילי ואביך. האוויר הרבה יותר נקי עכשיו. זה תרם לאופן שרצינו שבו הכל ייראה. דיברנו הרבה על שפעם הרגשת כאילו יצאת מהבית עם וזלין על העיניים, והן תמיד דמעו בגלל הג'יפה באוויר. עד היום זה זוועה בקיץ".
גם הסרט ובעיקר המשחק של חואקין פיניקס הם במידה רבה סלפסטיקיים. יש רגעים שזה כמעט כמו סרט מצויר.
"הוא טוב בזה, נכון? חבל שאין עוד מזה. היינו חייבים להראות טעם טוב או שליטה בעצמנו מדי פעם. בספר יש תיאור מדהים של התנהגות שוטרי לוס אנג'לס באחוזת וולפמן (ביתו של איש עסקים שנחקר בפליליים). הם אוכלים צ'יזבורגרים, משחקים בבריכה ומשתוללים. אם אתה מגיע מהמקומות שאני מגיע מהם, אתה יודע איך מתנהגים במשטרת לוס אנג'לס וזה לא שונה בהרבה מהתיאור. והסצנה מתרחשת ב־1970! יש להם היסטוריה ארוכה של התנהגות מוקיונית. זה מזכיר לך סרט של האחים צוקר ('טיסה נעימה') או את הסדרה 'יחידה משטרתית'".
חואקין פיניקס מצחיק בטירוף. לא נוטים לחשוב עליו כעל שחקן קומי.
"זה מצחיק: בחיים האמיתיים חואקין דומה הרבה יותר לדמות שלו ב'מידות רעות' מאשר לכל דמות אחרת שגילם עד כה. אנשים חושבים שהוא אדם ממש רציני, אבל למען האמת הוא דומה מאוד לדוק. דיברתי במשך שתי שניות בערך עם רוברט דאוני ג'וניור (על האפשרות לגלם את דוק) כשערכנו את ה'מאסטר' (גם הוא בכיכובו של פיניקס), אבל פתאום חשבתי: לא, הנה דוק, מול העיניים שלי".
חואקין פיניקס ב"מידות רעות". צילום: Getty Images
ובכל זאת, בלי כל קשר לסלפסטיק – יש סצנות כמו רגע מאוד טעון מבחינה מינית בין דוק לאקסית שלו (קתרין ווטרסטון). היא נותנת מונולוג, ואתה מזמין אותנו להסתכל על אצבעות כף הרגל שלה מלטפות את הספה ולהקשיב למה שהיא אומרת.ביימת את אצבעות כף הרגל שלה?
"לא, אני חייב לומר שהיא עשתה את זה בעצמה! אנשים מצביעים על הסצנה הזאת, וזה מרגש אותי כי אני זוכר שכשצילמנו חשבתי לעצמי שאני אוהב את זה, ולא הרגשתי שזה כמו משהו שעשיתי בעבר. זה ישר מהספר וכתוב כל כך טוב – אחד הרגעים שגורמים לך להרגיש מעולה במה שאתה עושה. לא הרבה מכירים את קתרין, והיא מדהימה. היה נחמד להיות במקום שאתה יכול לגייס מישהו לא מוכר. הייתי צריך לשלוף את הכרטיס הזה מתישהו".
ל"מידות רעות" יש גם ווייס אובר של ג׳ואנה ניוסום. האם זאת הייתה דרך להכניס יותר פינצ'ון וגם לכבד את מסורת הנואר שבה חיים הסרטים שלך?
"כן, זה פשוט עובד. אני פאקינג מת על זה ואוהב במיוחד שזאת בחורה. זאת הייתה החלטה שלא ידעתי מה המשמעות שלה כשעשיתי אותה, אבל פשוט היינו צריכים שבחורה תדבר. זה היה משהו אינסטינקטיבי. כל כך הרבה שיט יכול היה להישאר על רצפת העריכה אם לא היינו משתמשים בזה, אבל חשבתי שזה הכרחי כדי ללוות את הקהל ולהכניס אותו לעניין- רק כדי למנוע שהכל יירד לגמרי מהפסים. כנ"ל לגבי השימוש בשיר של ניל יאנג – זה מנחם, כמו שמיכה".
אמרת שב"מידות רעות" קיבלת השראה מ"מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק – סרט שפשוט דהר קדימה בלי לדאוג שהקהל עלול להתבלבל. חששת שהסיפור הזה לא יהיה חזק מספיק?
"קצת. ידעתי שאני לא אלפרד היצ'קוק ושחואקין הוא לא קרי גרנט, וכאן יש הסברים מסובכים פי שניים. אני חושב שהסרט מנסה להיות נאמן לדרך שבה פינצ'ון מעורר אותך ומזין אותך בהמון אינפורמציה – הכל חשוב אבל בסוף אתה מחליט אם לקחת את זה או לא. בדרך מסוימת, ככל שאתה יכול להלעיט מישהו באינפורמציה שתדפוק את הראש שלו – כך טוב יותר. זה העניין בפינצ'ון – הוא משחק בך כל הזמן".
פול תומאס אנדרסון. צילום: Getty Images
אז בסופו של עניין יש היגיון בכל זה?
"בוודאי. יש היגיון, אתה יודע?! החלקים מתאימים. וגם להתעסק בכל כך הרבה מידע זה חלק מהחוויה של דוק. ברגע אחד, קורע מצחוק לדעתי, הוא ובניסיו דל טורו מסתכלים מבעד למשקפת. הוא אומר: 'איי הבתולה האמריקאיים' ודוק עונה: 'משלוש ברמודה!'. זהו הרגע הפרנואידי האולטימטיבי. איך משולש ברמודה הופך להיות הפתרון לכל דבר? בעידן ההוא, ממה שהבנתי וממה שקראתי בספר, לא הייתה כמות מידע שיש לנו עכשיו. היו תיאוריות קונספירציה ואנשים היו אומרים: 'אתה סתם פרנואיד, ה־CIA לא באמת מפיצים סמים, למה שהם יעשו את זה? הלוא הם ה־CIA!'".
הזמנים השתנו. עכשיו כשאנחנו רואים סרט כמו "אזרח מספר4" אף אחד לא בהלם ממה שהוא מגלה על עולם הריגול.
"אנחנו מקבלים את העובדה שה־NSA מרגל עלינו. אף אחד כבר לא פרנואיד כמו פעם, כי אנחנו פשוט מקבלים את זה שזה קורה. אני יכול רק להניח שבזמן שהסרט התרחש, צצו כל כך הרבה רעיונות – האם הממשלה לגמרי מרמה אותנו? אנשים מסתכלים אחורה ומדברים על התקופה כמשהו הרסני".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![מתוך "מידות רעות"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/02/014_p-500x331.jpg "מתוך "מידות רעות"")
![חואקין פיניקס ב"מידות רעות". צילום: Getty Images](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/02/369881552_p-500x374.jpg "חואקין פיניקס ב"מידות רעות". צילום: Getty Images")
