Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

מייקל ג'ורדן

כתבות
אירועים
עסקאות
"אייר"

הסרט שמצליח להפוך תחרות בין שני תאגידים לסיפור שווה לראות

הסרט שמצליח להפוך תחרות בין שני תאגידים לסיפור שווה לראות

"אייר"
"אייר"

אנחנו בשלב כל כך מתקדם של הקפיטליזם שכבר יש תת-ז'אנר קולנועי שלם שהוא בעצם סרטים ביוגרפיים על מותגים מצליחים. אבל "אייר" - כן, סרט על ההיסטוריה של המותג אייר ג'ורדן - מצליח לסחוף ולעניין, אפילו בלי לתת למייקל ג'ורדן שניה אחת על המסך

9 באפריל 2023

ב-2008 פרץ המשבר הכלכלי העולמי כתוצאה מהשתוללות חסרת מעצורים של השוק החופשי. בשנים הבאות החלו לצאת למסכים סרטים כמו "גדולים מכדי להיכשל" (2011) ו"מכונת הכסף" (2015) שהציעו בחינה ביקורתית של אותה השתוללות ותוצאותיה. חלפו עוד כמה שנים, ומשבר נוסף שחוללה הקורונה, ונראה שבהוליווד החליטו שהגיע הזמן להזכיר לאמריקה את נפלאות הקפיטליזם והשוק החופשי. זה לפחות הרושם שמתקבל מצמד הסרטים "טטריס" ו"אייר" שהושקו בהפרש של ימים ספורים זה מזה. שניהם מגוללים מעין ביוגרפיות של מותגים מצליחים, מה שמזמין הגדרה של סב-ז'אנר חדש – אולי "מותגרפיה". כמו "המייסד", שסיפר על איש המכירות (מייקל קיטון) שהתלבש על הרעיון של האחים מקדונלד שפתחו מזללת המבורגרים בקליפורניה והפך אותו לרשת חובקת עולם, גם "טטריס" ו"אייר" מתמקדים באנשי שיווק. אלא שבניגוד לסרט המפוספס ההוא מ-2016 שניסח ביקורת על גיבורו הנכלולי, גיבורי הסרטים החדשים הם קפיטליסטים טובים והגונים ולא זאבים תאבי בצע.

בשלב מסוים במהלך הצפייה בסרט על הולדת המותג "אייר ג'ורדן" התחלתי לתהות על מה בעצם הסרט. כלומר, האם יש לו מסר בעל ערך כלשהו מעבר לסיפור על איך החברה האמריקאית נייקי ניצחה את אדידס הגרמנית (עם רפרנס לעבר נאצי). זה לא הפריע לי ליהנות מהשחקנים המשובחים, מהדיאלוגים השנונים, מהשחזור התקופתי, מהקצב הטוב ומהבימוי המיומן של בן אפלק (שאני מאוד אוהבת את סרטיו "גנב עירוני" ו"ארגו"), אבל בכל זאת תהיתי בשביל מה כל זה. הרי אפלק ומאט דיימון (שגם הפיק) הם הבחורים הטובים שמעורבים בפעולות הומניטאריות למיניהן, לא? לקראת הסוף זה הגיע, התירוץ לסרט כולו – לא רק נייקי עושה מיליארדים מנעלי הספורט שנקראו על שמו של מייקל ג'ורדן, גם הכדורסלן השחור מרוויח מאות מיליונים מדי שנה, כי אמא שלו דרשה תמלוגים, ומאט דיימון, כלומר נציג נייקי סוני ואקארו, הסכים. וככה יש לנו סיפור על אישה שחורה חזקה ונבונה שעומדת על שלה + חיווי על חלוקת רווחים, שמשתלבים בתוך הטקסט הקפיטליסטי על איך עושים המון כסף מלמכור לציבור מוצר לא הכרחי.

בארה"ב "אייר" קיבל ביקורות מצוינות, מהמבקרים ומהצופים שכבר הספיקו לראותו, וזה משום שהוא באמת עשוי היטב, עם הרבה אנרגיה והומור. אף שכאמור מדובר בתחרות בין תאגידים, הסרט מצליח לשכנע אותנו שמדובר בסיפור האמריקאי הקלאסי על האיש הקטן שנאבק במערכת וניצח. דיימון, עם תוספת של כמה וכמה קילוגרמים, נהדר בתפקיד איש השיווק סוני ואקארו שמזהה את כשרונו הייחודי של ג'ורדן עוד לפני שהחל לשחק ב-NBA ומאמין בכל ליבו שזה יהיה רעיון טוב לעצב נעליים במיוחד בשבילו. כך הוא רוצה לשכנע אותו לחתום על חוזה פרסום עם נייקי, שהנתח שלה בשוק נעלי הספורט הוא נמוך יחסית. הרבה אנשים אומרים לו לא, כולל הסוכן של ג'ורדן (כריס מסינה המצוין) שאפילו לא מוכן לתת לו לדבר עם הלקוח שלו (שאינו נראה בסרט), אבל ואקארו לא מוותר. כשנאמר לו שהאדם שהוא צריך לדבר איתו הוא האמא, לסרט מצטרפת ויולה דיוויס, שמפגינה כאן את כל עוצמת כשרונה. זאת הופעה קצרה ואדירה, ולפי הדיווחים היא לוהקה על פי בקשתו האישית של ג'ורדן. גם אפלק בתפקיד המנהל המייסד של נייקי, ג'ייסון בייטמן וכריס טאקר כעובדי החברה, מרלון וואיאנס כמאמן כדורסל לשעבר וכל השאר מצוינים.

הסרט מגחך על גברים לבנים בחליפות – רק השחורים נראים מגניבים בחליפות מחויטות – ומלביש את גיבוריו בסוודרים ובחולצות עם שרוולים קצרים. זה התסריט הראשון של אלכס קונבי שמגיע למסך והוא מלא חידודים וגם כמה מכות מתחת לחגורה – תמיד כיף לצחוק על הגרמנים (ביניהם אפשר לזהות את ברברה סוקובה, שבשנות השמונים היתה מזוהה עם ריינר וורנר פאסבינדר). הפסקול מוצף בלהיטי שנות השמונים – דייר סטרייטס, סינדי לאופר, צ'אקה קאן וכמובן "Born in The U.S.A." של ברוס ספרינגסטין. בתוך הצפה של בלוקבסטרים (בפוטנציה) מבוססי קומיקס ומשחקי מחשב, "אייר" מרגיש כמו סרט אמיתי.

4 כוכבים/ Air בימוי: בן אפלק. עם מאט דיימון, בן אפלק, ויולה דיוויס, ג'ייסון בייטמן, כריס טאקר. ארה"ב 2023, 112 דק'

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אנחנו בשלב כל כך מתקדם של הקפיטליזם שכבר יש תת-ז'אנר קולנועי שלם שהוא בעצם סרטים ביוגרפיים על מותגים מצליחים. אבל "אייר"...

מאתיעל שוב9 באפריל 2023
קובי בריאנט (מימין) ומייקל ג'ורדן (צילום: gettyimages)

הבשורה שהביא קובי בריאנט לכדורסל היא חקיינות מושלמת

הבשורה שהביא קובי בריאנט לכדורסל היא חקיינות מושלמת

בעידן שבו האתוס של כוכבי ה-NBA הוא הצטיינות באלמנט אחד במשחק באופן קיצוני, קובי בריאנט ייצג את העולם הישן שבו חיקוי מושלם של מישהו נחשב כאומנות בפני עצמה

קובי בריאנט (מימין) ומייקל ג'ורדן (צילום: gettyimages)
קובי בריאנט (מימין) ומייקל ג'ורדן (צילום: gettyimages)
19 באפריל 2016

כשספורטאי פורש או סתם מבריק, יש נטייה לנתח אותו ואת פועלו בעיקר מהפן הפסיכולוגי. לדעתי זה נובע מהרצון של כתבי ספורט, שיכולות הכתיבה שלהם מתקיימת ברוב ימות השנה בגבולות הגטו של אוהדי הספורט, לנסות להגיע לקהל רחב ככל הניתן. במסגרת זה, הם יתארו את היחסים בין ליאו מסי לאבא שלו, למשל, כי זה הרי מה שעשוי לעניין את דנית מקרית אתא יותר מאשר ניתוח הבעיטה של הארגנטינאי עד רמת הניואנס.

ובכן, אני לא רוצה לדבר על הפסיכולוגיה, אני רוצה לדבר על סבא שלי. סתם, על קובי בריאנט. אבל לא ברמת ניתוח האישיות שלו, האונס שבו הואשם ב־2003 או היחסים המורכבים עם שאקיל אוניל, כי על כל הדברים האלה אפשר אמנם לדבר אבל אי אפשר לראות אותם. כדורסל זו חוויה ויזואלית, ונראה לי מטורף שאחרי 20 שנה בהן צפיתי בקובי זז, רץ, קופץ, קולע ושואג, אני אסכם את הקריירה שלו בדיבור על דברים שלא היתה להם שום נראות.

הבשורה על פי בריאנט

אחרי שבוע של מחשבה, הבנתי מה באמת היתה הבשורה שקובי בריאנט הביא לכדורסל העולמי ב־20 השנה בהן שיחק ב-NBA: הוא החיקוי הכי מוצלח שראה הספורט המקצועני. למעשה, גם מחוץ לעולם הספורט אין הרבה מותגים שכל הווייתם היא חיקוי ועדיין הגיעו לרמות כה גבוהות של מצויינות. הדוגמא היחידה מלבדו שאני יכול לחשוב עליה היא המחשב תואם IBM ששלט בשוק (הישראלי לפחות) בניינטיז ונחשב עדיף על ה-IBM המקורי, בזכות חקיינותו המושלמת.

אם הגעתם לשלב הזה בטקסט ועדיין לא הבנתם את מי חיקה בריאנט ב־20 שנה האחרונות, כנראה שקוראים לכם דנית מקרית אתא. קובי הגיע ל-NBA בקיץ 96', שבועות אחרי שמייקל ג'ורדן זכה באליפות הרביעית שלו במדי שיקגו. הוא היה בן 18 וכל רצונו היה להיות הג'ורדן הבא. הוא לא הסתיר את זה וסיפר על כך במספר ראיונות בקריירה. זה גם מאוד הגיוני, בהתחשב בעובדה שהניינטיז היו מלאות בשחקנים שזכו לתואר "הג'ורדן הבא" אבל לא מימשו את ההבטחה. חלקם הפכו לשחקנים מצויינים בפני עצמם כמואלן אייברסוןו-וינס קרטר ואחרים הפכו לבדיחה עצובה, כמו נגידג'רי סטקהאוסוהרולד מיינרהמסכן, שהספיק להסתובב יומיים עם הכינוי "בייב ג'ורדן" לפני שגווע סופית. קובי, וזה מה שמדהים בו, הוא חקיין הג'ורדן היחיד ששרד בכבוד, והרבה מעבר לזה. דווקא בתור חקיין גמור שלא מסתיר את היותו חקיין הוא הפך למלך ה-NBA אחרי פרישתו של ג'ורדן ולקלעי השלישי בטיבו בהיסטוריה של המשחק (מדורג מעל ג'ורדן, אאוצ').

איפה שישנה יצירה, קיים גם חיקוי. כמו אמנים, גם כדורסלנים מפתחים עם הזמן סגנון שמשלב חיקוי של גדולים שקדמו להם ואלמנטים יחודיים משל עצמם. החלק הייחודי הוא זה שמבטא את האופי הכדורסלני של השחקן ומביא אחרים לחקות אותו בעתיד (ע"ע ליאור אליהו והזריקה הביזארית שהמציא שזכתה לכינוי "גויאבה". ילדים – את זה לא לחקות!). מה שמייחד את קובי בריאנט זה הפער הבלתי מוסבר בין המצוינות שלו, שלוותה מן הסתם באגו ענק, לבין זה שכמעט לא היו לו שאיפות לפתח סגנון משלו. מטרתו העיקרית של קובי בקריירה היתה להפוך לג'ורדן הבא, ובתקווה לקחת יותר אליפויות ממנו. זה כמו שעומר אדם היה מכריז בראיון הראשון בחייו שכל מטרתו היא להיות האייל גולן הבא, וזהו. נשמע לכם סביר?

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

הבשורה הויזואלית שהביא מייקל ג'ורדן למשחק, אותה ניסו כאמור שורות של שחקנים לחקות, היא האתלטיות הפנומנלית שלו. אם לתמצת אותה למהלך מייצג אחד, אז מדובר בפייד אווי ג'אמפר. הכוונה היא לזריקה לסל מהאזור שבין רחבת הסל וקשת השלוש שמתבצעת תוך כדי שהשחקן קופץ למעלה ואחורה. יש שחקנים שמשתמשים בזריזות כדי לברוח מהשומר שלהם ולקלוע (סטף קרי), אחרים רומסים את המגן בדרך לסל (שאקיל אוניל) או פשוט מוסרים את הכדור בדיוק גאוני למישהו אחר כדי שיקלע (סטיב נאש). אף שחקן ב-20 שנה האחרונות, חוץ מג'ורדן, לא השתחרר מהשומר שלו על ידי קפיצה אחורה ולמעלה כמו קובי בריאנט. מה שיפה בקובי, בתור החקיין האנאלי שהוא, זה שהפייד אווי ג'אמפר שלו נראהבול, אבל בול, כמו של ג'ורדן, כולל הקפדה על מניירות כמו איך אצבעות היד הקולעת נראות אחרי שחרור הכדור, שפת הגוף בנחיתה והוצאת הלשון אחרי שהכדור צולל פנימה.

האתוס של כוכבי ה-NBA כיום שונה לגמרי מהחיקוי הטוטאלי את ג'ורדן שגזר קובי על עצמו. מה שתופס היום זו ייחודיות, פריקיות, הצטיינות באלמנט אחד במשחק באופן קיצוני. לסטף קרי יש קליעה כמו של חייזר, לברון חזק כמו קונן הברברי, ראסל ווסטברוק אתלט כמו שאף אחד לא היה בחיים וקווין דוראנט הוא איש ארוך מאוד עם קורדינציה של גמד. הלך הרוח של התקופה הוא ביטוי הקול הייחודי שלך, בין אם זה בגופייה על פרקט עץ או בריאליטי בישולים עבש, ולחקות מישהו זה פשוט לא בכבוד של אף כוכב NBA. קובי בריאנט הוא זכר לעולם ישן, כזה שבו החיקוי נחשב אומנות בפני עצמה. נראה לי שהוא יצטרך וואחד פסיכולוג אחרי הפרישה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

בעידן שבו האתוס של כוכבי ה-NBA הוא הצטיינות באלמנט אחד במשחק באופן קיצוני, קובי בריאנט ייצג את העולם הישן שבו חיקוי...

מאתעופר מתן20 באפריל 2016
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!