מיכל בת אדם היא כלת פרס ישראל לקולנוע והגדולה שבבימאיות ישראל. סרטה החדש, "הילה" – דרמה משפחתית מרגשת על מערכת יחסים מורכבת בין אם לבת ועל אהבה אובססיבית ובלתי אפשרית – עולה בימים אלה בבית הקולנוע. ביקשנו ממנה לבחור את המקומות האהובים עליה בעיר שבהם צילמה את סרטיה. כדאי גם לקרוא אתהריאיון שנערך עימה במגזין "את".

>> קסם בלתי מוסבר וספסל ברחוב שקט. העיר של יהונתן וילוז'ני
>> מפלט מהלם המציאות ומקום להסתתר בו. העיר של נילי לנדסמן

1. כיכר המלך אלברט

כיכר המלך אלברט היא המקום בו נפגשים הרחובות נחמני, מלצ'ט, מונטפיורי ובצלאל יפה, ובו ממוקם בניין הפגודה המפורסם. המקום הפך למולדתי השנייה. כיוון שלצלם בחיפה, המקום בו גדלתי, מייקר מאד את ההפקה, מצאתי לי את הכיכר הזאת ואת הבית ברחוב נחמני 20 ואימצתי אותם כמחוז ילדותי בסרטיי האוטוביוגרפיים ("על חבל דק" ו"איה, אוטוביוגרפיה דמיונית"). יש במקום ריח מובהק של זמן אחר, זמן שמעורר געגועים ומזמין לשהות בו.

2. Old Jaffa House

מה שהיה אכסניה ביפו בשוק הפשפשים שמחליף שמות מדי כמה שנים, אבל נשאר אותו בית מרשים וקורא לבוא אליו. הבית נוסך בי השראה וצילמתי בו שלוש פעמים: זה היה בית המלון שבעליו היה משה מזרחי (בן זוגי) בסרט "חיים זה חיים". זה היה אחד החדרים באכסניה אליה לקח הגראג'ניק (יגאל שדה) את מינה (אותה אני משחקת) במחשבה לממש את תשוקתו אליה, וזה היה הבית בו גרו ערבים עד שיום אחד נשמעו צעקות "היהודים באים", ואז הערבים עזבו או שהעזיבו אותם והבית התמלא באנשים שהגיעו מאירופה אחרי המלחמה. כל משפחה קיבלה חדר והיה מטבח אחד משותף לכולם.עמיעד 13

3. גינת רות

אותה הכרתי, אבל לא היכרות של ממש. התוודעתי אל קיסמה רק כשעברתי לגור באחד הרחובות על שם ארבע הנשים – שולמית, יעל, רות ואסתר המלכה – המקיפים אותה מארבעת צדדיה. הקיוסק הקטן בו אפשר לשתות קפה ולאכול עוגיות גרנולה הוא פינה קטנה שמרחיבה את הלב.רות 1

4. מוזיאון תל אביב

בתור פריקית של ציור, המקום הזה עם העלייה והקירות הלבנים שאני כל כך אוהבת שמובילה אל האולמות, הוא כמו אינפוזיה בשבילי, ברגעים שאני זקוקה לאינפוזיה נפשית. אבל אני תמיד שמחה להיות במקום הזה שנותן לי מנוחה והשראה. אלו לא רק יצירות האומנות אלא משהו בחללים שלו שנותן הרגשה של מסע במקום אחר.שאול המלך 27

5. פארק המדרון

אני אוהבת להשקיף מלמעלה על הים והסלעים. יש שקט אחר במקום הזה בגלל שהוא רחוק מרעש העיר. לפני שהפארק שופץ בשנה שעברה, הפכתי את המקום הזה ל"מקום" כאשר שמתי שם ספסל ועץ וזה הפך ללוקיישן בסרט שלי "חיים זה חיים". מאז שהפארק שופץ, השתמשתי בו שוב כלוקיישן בסרטי "הילה" שמשחק עכשיו בבתי הקולנוע.

מקום לא אהוב בעיר

כל המדרכות השבורות ברחובות תל אביב שהן מלכודות לנפילות מיותרות.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
קשה לי לקרוא בשם של אירוע, זה יותר פירורים קטנים שאני רואה אצל אנשים שמגייסים את כל כוחם וזמנם כדי לעזור בכל מה שאפשר. זה עוזר לי לשמור על תקווה ולהאמין שיום אחד אנשים יבינו שבן אדם שווה בן אדם באשר הוא ויבינו שבכח אי אפשר לנצח וימצאו דרך הידברות גם עם מי שנדמה להם כפחות מבן אדם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז ה-7 באוקטובר אני הולכת ובראשי מילות השיר "שיר משמר" של אלתרמן. הוא הפך כמין מנטרה שמסתובבת בתוכי, שאני אומרת לעצמי ולאחרים.
שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,
מאבן קלע, מסכין, מציפורניים
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך
מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים
מן הדומם, מן המחכה והמושך
והממית כמי באר ואש כיריים
נפשך שמרי ובינתך שער ראשך
עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליצה להתנדב ולתרום לצורך כל טיפול באנשים שהפגיעה שלהם היא בלתי נראית אבל נושאים בתוכם סבל גדול.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל האנשים שנשארים בתל אביב ולא עוזבים.

מה יהיה?
יהיה מה שיהיה וזה יתברר רק במבט לאחור.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• מיכל בת אדם
• כיכר המלך אלברט
• שוק הפשפשים
• גינת רות
• מוזיאון תל אביב
• פארק המדרון
• מדרכות

• Facebook
• Twitter
• Email

מיכל בת אדם היא כלת פרס ישראל לקולנוע לשנת 2021. כמה נעים ונחמד להגיד את המשפט הזה. מיכל בת אדם, שכתבה וביימה את סרטה הראשון "רגעים" ב-1979, היא הבמאית היחידה בישראל שיצרה 12 סרטים עלילתיים באורך מלא. רק במאים בודדים בארץ, כולם גברים, יצרו מספר דומה של סרטים, ויש להניח שהם לא נתקלו בחומה של סקסיזם כמו זו שהיא נאלצה לטפס מעליה. מיכל בת אדם היא היוצאת מהכלל שמעידה על הכלל.

זו עובדה ידועה שרובם הגדול של הסרטים העלילתיים בארץ (כמו גם בשאר העולם) נוצרים על ידי גברים. זה אומר שרוב הסיפורים המסופרים על המסך עוסקים בגברים (או בנשים מנקודת מבט גברית). אבל עד כה היה מדובר רק בהתרשמות כללית, והנתונים מעולם לא קובצו בצורה מאורגנת למסמך אחד, כנהוג באירופה ובארה"ב. בהתחשב בכך שרוב הסרטים שנוצרים כאן ממומנים בכספי ציבור, חסרונו של דו"ח כזה היה בעייתי במיוחד.

את הפער הזה מנסה למלא "תקרת הצלולואיד – מבט מגדרי על חלוקת העבודה, הפרסים והתמיכות בקולנוע הישראלי" שפורסם לפני יומיים. הדו"ח של מרכז אדוה, המתייחס לשנים 2013 – 2018, הוא תוצאה של שנה וחצי של עבודה, והוא הראשון שמנסה לתת תמונה מלאה של המפה המגדרית בקולנוע הישראלי.

מקווה שאני בפריים: מחווה לחלוצות הקולנוע הישראליות
על כיסא הבמאי יושבת אשה: מסמך חשוב לקולנועניות?

הדו"ח נולד מתוך תסכול של ליאור אלפנט, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון ומהפעילות המרכזיות בפורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל. כשאלפנט החליטה לכתוב דוקטורט אי השוויון המגדרי בתעשיית הקולנוע בארץ, היא גילתה שהיא צריכה לאסוף את הנתונים לבד, בעבודת נמלים. "כל פעם שיוצא סרט של במאית, אומרים כאילו יש המון סרטים חדשים של נשים, אבל זה לא כך", היא אומרת. "כל הזמן פונים אלי ומבקשים נתונים, וזה לא היה כתוב בשום מקום. עד 2017 היו דוחות פי.די.אף של קבוצת פיל"ת (חברת אבחון ומיון) שניתחו את תקציב הקולנוע. אבל אלה רשומות חלקיות ולא ממוגדרות של כל שנה בנפרד".

כשאלפנט פגשה את נוגה דגן-בוזגלו ממרכז אדוה, השתיים חשבו לכתוב נייר עמדה – "שלושה עמודים על אי-שוויון. אבל הנתונים התאספו ל-75 עמודים, כי ראינו שאי אפשר לדבר על דבר אחד בלי לדבר על הדבר האחר". המסמך נוצר מתוך תקווה להשפיע על עיצוב מדיניות שתשנה את המצב הקיים, ולכן לצד טבלאות למיניהן הוא כולל גם המלצות.

ככתוב בדברי הפתיחה, המסמך מוצג באופן ש"משקף מעין כרונולוגיה של התפתחות קריירה קולנועית", משלב סרטי הסטודנטים/יות ועד יצירת סרטים עלילתיים באורך מלא שיצאו לאקרנים. יש בארץ 18 מוסדות ללימודים גבוהים של קולנוע, שזה מספר עצום ביחס לאוכלוסייה – יותר מכפול מדנמרק, למשל. בחינה של סרטי הגמר שקיבלו תמיכה מקרנות הקולנוע השונות מגלה שנשים ביימו 50 אחוז מהם. בהמשך הדרך המספרים צונחים באופן משמעותי.

בין השנים 2013 ל-2018 נוצרו בישראל 107 סרטי ביכורים: 74 מהם בוימו על ידי גברים, לעומת 33 סרטים של במאיות. בממוצע, קצת פחות משליש (31 אחוז) מהיוצרים של סרטי הביכורים הן במאיות. ומבין אלה, רק שבעה במאים ובמאית אחת יצרו סרט נוסף. מובן שכשפחות נשים יוצרות סרטים, פחות נשים זוכות בפרסים – סטטיסטיקה שגם לה מוקדש פרק בדו"ח.

העניין הוא שמלכתחילה הרבה פחות נשים מגישות בקשות לתמיכה מקרנות הקולנוע, ויש לכך לא מעט סיבות, לא כולן ספציפיות לעולם הקולנוע. ככתוב בדו"ח, "הרכבן של ועדות הלקטורה חשוב היות ויוצרות רבות טענו להטיות מגדריות בחוות דעת ולחוסר הבנה של עולמן של נשים… עדויות אלו מצביעות על סביבת עבודה שעלולה להיות עוינת לנשים יוצרות ויתכן שהן מסבירות, לפחות חלקית, את מיעוט ההגשות למסלולים הכלליים בהשוואה למסלולים הייעודיים… בעולמות התוכן בזרם המרכזי של הקולנוע, הגברי הוא עדיין במידה רבה הנורמה. סיפורים של גברים הם בעלי סיכוי גבוה יותר להיתפס כאוניברסליים, וסיפורים של נשים נתפסים כנישה קולנועית. כך, ישנה נטייה לקבע את עולמות התוכן של נשיום במשבצת של 'סרטי נשים'".

יוזמות פרטניות למענקי פיתוח לנשים כבר הראו שיש היענות רבה מצד נשים ברגע שסביבת העבודה נעשית ידידותית יותר. שינוי נוסף שאותותיו עדיין אינם ניכרים בסטטיסטיקות המוצגות בדו"ח הוא שיפור באיזון המגדרי של ועדות הלקטורה בקרנות. ב-2018 נוספה למבחני התמיכה הממשלתית של תקציב הקולנוע דרישה ש-30 אחוז מהלקטורים בכל קרן יהיו נשים. כותבות הדו"ח ממליצות להעלות את הדרישה ל-50 אחוז.

הדו"ח אינו מתמקד רק בבמאיות מול במאים, אלא בוחן גם תפקידים נוספים, שעם היותם מהותיים הם מקבלים הרבה פחות תשומת לב. כך, למשל, צילום הוא עדיין עיסוק גברי מובהק. על פי נתוני איגוד אקט (איגוד העובדים בקולנוע ובטלוויזיה): מתוך 215 החברים הרשומים במחלקת הצילום רק 10 הן נשים (בהתאם, בשנים שנבחנו, רק 3 אחוז מהסרטים צולמו על ידי נשים). במחלקת עיצוב תלבושות, לעומת זאת, חברות 50 נשים ו-7 גברים, ובמחלקת האיפור 74 נשים וגבר אחד בלבד.

על פי הדו"ח הגורמים לכך הם סביבת עבודה ונורמות תעסוקתיות המקשה על שילוב משפחה ועבודה, סטריאוטיפים מגדריים ומיעוט של נשים המהוות מודלים לחיקוי, וגם חשיפה מוגברת להטרדות ותקיפות מיניות. "המיגדור של המקצועות מתבטא גם בשפה", כתוב בדו"ח. "בדף תקציב גנרי של הפקה, המתאר את התפקידים על הסט ותיקצובם, נמצא 'במאי', 'מפיק', 'תאורן' ו'מאפרת', 'מעצבת תלבושות'. מכאן שעוד טרם לוהקו התפקידים על הסט, הם כבר מוגדרו". הנתונים מגלים שכשעל כסא "הבמאי" יושבת אישה, יותר נשים משתתפות בתפקידי היצירה המרכזיים בסרט שלה – כתיבת תסריט, הפקה, צילום ועריכה.

בדו"ח אין התייחסות לגובה התקציבים של סרטי במאיות לעומת סרטים של במאים, וגם לא לגובה ההכנסות של אותם סרטים, וזאת משום שהאינפורמציה אינה נגישה. "בדוחות פילת היה כתוב כמה כסף הכניס כל סרט", אומרת אלפנט. "אבל עכשיו צריך לבקש את האינפורמציה מאיחוד בתי הקולנוע" (והם אינם ממהרים לשחרר אותה).

פרקים מיוחדים בדו"ח מוקדשים ליוצרות מזרחיות, יוצרות חרדיות, יוצרות פלסטיניות וליוצרים ויוצרות להטב"קים. הפרק האחרון כולל 10 המלצות לתיקון אי השוויון הבולט. הן נוסחו בהתאם להמלצות של מחקרים מקבילים של האיחוד האירופאי, עם התאמות מקומיות. אחת מההמלצות היא להמשיך ולפרסם דו"חות כאלה בדיוק. "מכון הקולנוע הצרפתי מתקצב מחקרים כאלה", אומרת אלפנט. "כאן היינו צריכות לפנות לקרנות ולאיגוד הבמאים. זה אמור להיות אינטרס ממשלתי לדעת מה עושים עם הכסף".

את המחקר המלא, "תקרת הצלולואיד: מבט מגדרי על חלוקת העבודה, הפרסים והתמיכות בקולנוע הישראלי",תוכלו לקרוא כאן

• קולנוע
• המסך
• פמיניזם
• נשים בקולנוע
• מיכל בת אדם
• ❤ תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

כשהשחקנית מיכל בת אדם ביימה את סרטה הראשון "רגעים" ב־1979 היו מעט מאוד במאיות בקולנוע העולמי, שלא לדבר על ישראל, והיא פרצה את הדרך לבמאיות שבאו בעקבותיה. על אף הקושי הידוע ליצור קולנוע בארץ, היא כתבה וביימה יותר מעשרה סרטים. רובם זכו לחבטות מהביקורת, והיא בלעה את העלבונות והמשיכה הלאה. "מקווה שאני בפריים", סרטה של נטעלי בראון ("מתמורפוזה", "התליין") שיוקרן בדוקאביב, מתאר באהבה את העבודה של בת אדם על סרט חדש ואת יחסיה עם בן זוגה, הבמאי משה מזרחי, שפסלון האוסקר הדהוי שלו (עבור "כל החיים לפניו", שעשה בצרפת ושזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשנת 1977) מונח כלאחד יד על מדף ספרים. בראון מספרת ששורשיו של הסרט בימים שבהם שימשה כמנהלת האמנותית של הפסטיבל לסרטי נשים ברחובות, ששבק חיים ב־2014.

"ההיכרות המעמיקה שלי עם סרטיה של מיכל החלה לקראת הפסטיבל העשירי, שהפך לפסטיבל האחרון. נתנו לה פרס מפעל חיים ולרגל האירוע ישבתי לראות את כל סרטיה לפי הסדר, ונדהמתי. ריגש אותי לראות יוצרת שנגעה בנושאים רדיקליים בסוף שנות ה־70 ותחילת ה־80. בסרטה הראשון 'רגעים', למשל, היא טיפלה בהטרדה מינית – לדעתי ללהק את דן בן אמוץ כמטרידן זה מבריק. המבקרים אז החמיצו את הסאבטקסט הזה".

"התחלתי לקרוא עליה והיה לי עצוב לראות שעברה לינץ' ביקורתי. המחווה בפסטיבל הייתה סוג של תיקון ומיכל ואני מאוד התקרבנו. בינתיים היא החליטה לעשות סרט נוסף ושאלה אם אוכל לעזור לה למצוא מישהו שיצלם את תהליך העבודה. ככה זה התחיל. מיכל עושה הכל – מסדרת תאורה, ארט. נקרעת לשחקנית הכתפייה – היא שולפת מחט ותופרת אותה. היא נוכחת ב־100 אחוז, בשקט ובנעימות. ראיתי את זה ואמרתי לעצמי שאני מריחה סרט. אחרי יום־יומיים שאלתי אותה אם היא רוצה שאעשה עליה סרט תיעודי. ענתה 'אל תבזבזי עליי את הזמן שלך, שבי ותכתבי פיצ'ר'. אמרתי: עם תשובה כזאת בטוח אני עושה סרט".

"הדרייב שלי בסרטים תיעודיים הוא שיש לי אידיאה שמבעירה אותי, ואם אני פוגשת אדם שמתאים לרעיון הזה, נוצרת דיאלקטיקה בין חיים של אדם ממשי לבין הרעיון. הדימוי שהלך איתי במקרה של מיכל זה ז'אן דארק – חלוצה בלי אידיאולוגיה מסוימת שפשוט עשתה את הדברים שעניינו אותה, והדברים האלה לא עניינו את המבקרים ואת הצופים. המבקרים כתבו על 'על חבל דק', סרט על יחסים בין אימא לבת, שהוא לא מעניין. בעיניי זה נושא חלוצי והכרחי כשחצי מהקולנוע זה סרטים על יחסים בין אבות לבנים".

נראה לך שהביקורת הזו נבעה מריבוי של מבקרים גברים?

"בתחילת הדרך זו הייתה באופן חד משמעי ביקורת גברית על קולנוע נשי. היום לא כותבים כאלה דברים. זה לא פוליטיקלי קורקט".

בחרת לא לראיין חברים וחוקרי קולנוע.

"אחד האתגרים היה לפצח את הצורה הקולנועית ולא להשתמש בקונבנציות של הז'אנר הביוגרפי. יש במיכל משהו כל כך ויטאלי שהוא חסר גיל, ורציתי לתפוס משהו מהתנועה הזאת. היא לא אוהבת לדבר על היצירה שלה. יש לי משיכה חזקה לדמויות אאוטסיידריות ומיכל לדעתי היא ילדת החוץ של הקולנוע הישראלי. המיקום הזה, מחוץ למחנה, מאפשר לראות דברים אחרת. זה לא סרט תעמולה אלא ניסיון להתבונן ביוצרת במהלך עבודתה ובאמצעות סרטיה, ולהימנע מ'דיבור על'. קטעים מהסרטים של מיכל ומשה, שחלקם נשענים על סיפורים אוטוביוגרפיים, משולבים בסרט כמו זרם תודעה. הצורה הזאת ניתקה את המחויבות לכרונולוגיה ביחס לאירועים מהעבר ואפשרה התייחסות רק לרגעים מהותיים למיכל וליצירה שלה".

מהרבה בחינות זה גם סרט על משה מזרחי.

"עשיתי את הסרט לאט ולא ברצף, גם כי הייתי בהיריון וילדתי. את העריכה עשיתי תוך כדי הנקה. לאורך תקופה ארוכה קראתי לו 'סרט אהבה' כי חשבתי שהדבר הכי חתרני לעשות היום זה סיפור על אהבה ותיקה ושורשית של יותר מ־40 שנה. קשה להפריד כי הם שזורים זה בזה כיוצרים. מיכל פרצה כשחקנית קולנוע ב'אני אוהב אותך רוזה' שלו, והוא שיחק אצלה בארבעה סרטים. זאת באמת אהבה גדולה, מלאה באינטימיות, חמלה וכנות".

מה בעצם קרה לפסטיבל סרטי נשים?

"כמנהלת אמנותית היה לי חופש לעשות מה שאני רוצה במגבלות התקציב, ועשינו פסטיבל רדיקלי. בשנה שבה קצב הורשע, למשל, הנושא המרכזי של הפסטיבל היה אונס. אחרי עשר שנים עיריית רחובות סגרה את הפסטיבל מסיבות פוליטיות. הם לא נתנו דין וחשבון. אבל הפסטיבל עשה את מה שהיה צריך לעשות. בהתחלה היה זלזול, אבל הוא עורר שינוי מהותי במודעות. עכשיו כמעט בכל פסטיבל סופרים כמה סרטים נעשו על ידי נשים. זה נכנס לווריד ואני מייחסת את זה לפסטיבל, שהעלה את הנושא לסדר היום אפילו שחטף הרבה על הראש שזה גטו. זה היה מין אוקסימורון – את מייצרת את הפסטיבל כדי שלא תצטרכי לעשות אותו יותר".

"מקווה שאני בפריים" יוקרן בפסטיבל דוקאביב, סינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, שישי (12.5) 16:00, חמישי (18.5) 10:00, שבת (20.5) 19:15, 42 ש"ח

• מיכל בת אדם
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

העשור הראשון של שנות האלפיים סימן את תחילתה של פריחה יוצאת דופן בקולנוע הישראלי. "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"עג'מי" היו מועמדים לפרס האוסקר ותרמו להתרוממות הרוח היצירתית שהייתה כל כך חסרה כאן. "2004 הייתה השנה שבה הקולנוע הישראלי חצה את סף מיליון הצופים לשנה, דבר שלא קרה מאז שנות ה־70. ההתעניינות בחו"ל וההשקעות בקופרודוקציות התעוררו והייתה התרגשות באוויר", אומרת אביטל בקרמן (37), שלצד יוצר הקולנוע והתיאטרון מרט פרחומובסקי עבדה בעשור האחרון על "מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי" – פרויקט שאפתני שמגולל בגוף ראשון את סיפורה של תעשיית הסרטים המקומית. האתר המרכז את העדויות הושק בתחילת החודש, ובסתיו הקרוב תגיע לסינמטקים תוכנית הקרנות בשם "האנשים שהמציאו את הקולנוע הישראלי", שבמסגרתה יוקרנו קלאסיקות ישראליות לצד קטעים מ"מאגר העדויות".

מדובר במאגר דיגיטלי שמכיל 50 ראיונות עומק עם אנשי קולנוע – במאים, שחקנים, תסריטאים, מפיקים, אנשי סאונד ועוד, שמספרים על ההכנות ועל תהליך העבודה, על תפיסותיהם האמנותיות וכמובן על הסרטים עצמם. "הרגשנו שההצלחה של העשור האחרון ניצבת על בסיס מאוד רעוע בכל הקשור למחקר וכתיבה עיונית על קולנוע ישראלי, בעיקר בכל הנוגע להיסטוריה ואסתטיקה. מדף הספרים, באופן מטפורי ופיזי גם יחד, היה כמעט ריק. רצינו לתקן את המצב ולחבר את הקולנוע הישראלי החדש לשורשים שלו".

איך הרכבתם את רשימת המרואיינים?

"לפי היקף הפעילות שלהם. בשנים הראשונות גם הגיל היה שיקול, והעדפנו להתחיל עם המבוגרים יותר. זאת הסיבה שהפרויקט שלנו עוצר כרגע פחות או יותר בשנות ה־70 בקולנוע הישראלי, עם כמה יוצאי דופן".

היה קשה לשכנע את המרואיינים לשתף פעולה?

"הרוב שמחו לדבר איתנו ואפילו התרגשו. אני זוכרת שהבמאי פרדי שטיינהרדט ז"ל ישב בחדר שלי ודיבר על סרטיו ועיניו הכחולות והמימיות נצצו. מסביבו כל הצוות היה צעיר ולא שמע לפני כן על הדברים שסיפר. פתאום הייתה לי הרגשה כאילו אנחנו מסנני עפר שמצאו זהב, כאילו כל החדר מתמלא באור מהזהב הנדיר שרק אנחנו חיפשנו. אחד הבודדים שלא הסכימו להתראיין הוא הצלם הפורה דוד גורפינקל. אנחנו מחזרים אחריו כבר כמה שנים, ואני מקווה שבסוף הוא יתרצה".

כצלע הנשית בצמד, מה את חושבת על הרוב המובהק של הייצוג הגברי בפרויקט?

"מרגע שהחלטנו להגיע לאנשים שהיקף העבודה שלהם הוא גדול יחסית, תמונת המציאות העגומה השתקפה, ולא רק לגבי נשים. במובן הזה, אני חושבת שהפרויקט מייצג נאמנה את יחסי הכוחות בתעשייה של שנות ה־60 ושנות ה־70, אבל יש בפרויקט ראיונות עם כמה נשים מרתקות כמו הבמאית הנפלאה מיכל בת אדם, המאפרת רחל גולן (בת זוגו של מנחם גולן ז"ל), השחקנית אפרת לביא ועוד".

הקדשתם קטגוריה שלמה לסרטי הבורקס. יש כאן ניסיון לתיקון מעמדו הנחות?

"בהחלט. אם יש אידיאולוגיה מאחורי הפרויקט היא מחיקת הגבולות בין 'איכותי' ל'פופולרי'. אם יוצר פעל לאורך זמן בקולנוע הישראלי ועשה סרט אחרי סרט – הוא יוצר משמעותי ששווה התייחסות ללא שיפוט".

האם מלאכת התיעוד ממשיכה? תגיעו גם ליוצרים חדשים יותר?

"האמת היא שחשבנו לנוח כמה שנים, אבל עם השקת האתר נוצרה בנו תשוקה מחודשת. נתחיל בגילה אלמגור ודן וולמן שרצינו לראיין כבר בסבבים הקודמים ולא הצלחנו, אחריהם נעבור ליוצרים בולטים משנות ה־80. על הפרק עומדים שמות כמו אורי ברבש, נורית אביב, עמוס גיתאי, מכרם ח'ורי ועוד ועוד".

למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי

• אסי דיין
• מנחם גולן
• עג'מי
• עמוס גיתאי
• גילה אלמגור
• ואלס עם באשיר
• בופור
• קולנוע ישראלי
• מיכל בת אדם
• סרטים
• תרבות