תקרת הצלולויד: זו הסיבה שרק עתה זכתה בימאית בפרס ישראל

דו"ח חדש וראשון מסוגו של מרכז אדוה חושף את עומק ההטיה המגדרית בתעשיית הקולנוע המקומית: סביבות עבודה עוינות, נטייה לקבע את הגברי כנורמה בוועדות, סטריאוטיפים מגדריים ותפיסה של סרטי נשים כ"נישתיים"

איך זה שיש רק אחת כמוה? מיכל בת אדם (צילום: יוני המנחם)
איך זה שיש רק אחת כמוה? מיכל בת אדם (צילום: יוני המנחם)
24 בפברואר 2021

מיכל בת אדם היא כלת פרס ישראל לקולנוע לשנת 2021. כמה נעים ונחמד להגיד את המשפט הזה. מיכל בת אדם, שכתבה וביימה את סרטה הראשון "רגעים" ב-1979, היא הבמאית היחידה בישראל שיצרה 12 סרטים עלילתיים באורך מלא. רק במאים בודדים בארץ, כולם גברים, יצרו מספר דומה של סרטים, ויש להניח שהם לא נתקלו בחומה של סקסיזם כמו זו שהיא נאלצה לטפס מעליה. מיכל בת אדם היא היוצאת מהכלל שמעידה על הכלל.

זו עובדה ידועה שרובם הגדול של הסרטים העלילתיים בארץ (כמו גם בשאר העולם) נוצרים על ידי גברים. זה אומר שרוב הסיפורים המסופרים על המסך עוסקים בגברים (או בנשים מנקודת מבט גברית). אבל עד כה היה מדובר רק בהתרשמות כללית, והנתונים מעולם לא קובצו בצורה מאורגנת למסמך אחד, כנהוג באירופה ובארה"ב. בהתחשב בכך שרוב הסרטים שנוצרים כאן ממומנים בכספי ציבור, חסרונו של דו"ח כזה היה בעייתי במיוחד.

את הפער הזה מנסה למלא "תקרת הצלולואיד – מבט מגדרי על חלוקת העבודה, הפרסים והתמיכות בקולנוע הישראלי" שפורסם לפני יומיים. הדו"ח של מרכז אדוה, המתייחס לשנים 2013 – 2018, הוא תוצאה של שנה וחצי של עבודה, והוא הראשון שמנסה לתת תמונה מלאה של המפה המגדרית בקולנוע הישראלי. 

מקווה שאני בפריים: מחווה לחלוצות הקולנוע הישראליות
על כיסא הבמאי יושבת אשה: מסמך חשוב לקולנועניות?

הדו"ח נולד מתוך תסכול של ליאור אלפנט, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון ומהפעילות המרכזיות בפורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל. כשאלפנט החליטה לכתוב דוקטורט אי השוויון המגדרי בתעשיית הקולנוע בארץ, היא גילתה שהיא צריכה לאסוף את הנתונים לבד, בעבודת נמלים. "כל פעם שיוצא סרט של במאית, אומרים כאילו יש המון סרטים חדשים של נשים, אבל זה לא כך", היא אומרת. "כל הזמן פונים אלי ומבקשים נתונים, וזה לא היה כתוב בשום מקום. עד 2017 היו דוחות פי.די.אף של קבוצת פיל"ת (חברת אבחון ומיון) שניתחו את תקציב הקולנוע. אבל אלה רשומות חלקיות ולא ממוגדרות של כל שנה בנפרד". 

כשאלפנט פגשה את נוגה דגן-בוזגלו ממרכז אדוה, השתיים חשבו לכתוב נייר עמדה – "שלושה עמודים על אי-שוויון. אבל הנתונים התאספו ל-75 עמודים, כי ראינו שאי אפשר לדבר על דבר אחד בלי לדבר על הדבר האחר". המסמך נוצר מתוך תקווה להשפיע על עיצוב מדיניות שתשנה את המצב הקיים, ולכן לצד טבלאות למיניהן הוא כולל גם המלצות.

הבמאית דינה צבי ריקליס, מתוך הסרט 'על כיסא הבמאי יושבת אשה'
הבמאית דינה צבי ריקליס, מתוך הסרט 'על כיסא הבמאי יושבת אשה'

ככתוב בדברי הפתיחה, המסמך מוצג באופן ש"משקף מעין כרונולוגיה של התפתחות קריירה קולנועית", משלב סרטי הסטודנטים/יות ועד יצירת סרטים עלילתיים באורך מלא שיצאו לאקרנים. יש בארץ 18 מוסדות ללימודים גבוהים של קולנוע, שזה מספר עצום ביחס לאוכלוסייה – יותר מכפול מדנמרק, למשל. בחינה של סרטי הגמר שקיבלו תמיכה מקרנות הקולנוע השונות מגלה שנשים ביימו 50 אחוז מהם. בהמשך הדרך המספרים צונחים באופן משמעותי.

בין השנים 2013 ל-2018 נוצרו בישראל 107 סרטי ביכורים: 74 מהם בוימו על ידי גברים, לעומת 33 סרטים של במאיות. בממוצע, קצת פחות משליש (31 אחוז) מהיוצרים של סרטי הביכורים הן במאיות. ומבין אלה, רק שבעה במאים ובמאית אחת יצרו סרט נוסף. מובן שכשפחות נשים יוצרות סרטים, פחות נשים זוכות בפרסים – סטטיסטיקה שגם לה מוקדש פרק בדו"ח.

העניין הוא שמלכתחילה הרבה פחות נשים מגישות בקשות לתמיכה מקרנות הקולנוע, ויש לכך לא מעט סיבות, לא כולן ספציפיות לעולם הקולנוע. ככתוב בדו"ח, "הרכבן של ועדות הלקטורה חשוב היות ויוצרות רבות טענו להטיות מגדריות בחוות דעת ולחוסר הבנה של עולמן של נשים… עדויות אלו מצביעות על סביבת עבודה שעלולה להיות עוינת לנשים יוצרות ויתכן שהן מסבירות, לפחות חלקית, את מיעוט ההגשות למסלולים הכלליים בהשוואה למסלולים הייעודיים… בעולמות התוכן בזרם המרכזי של הקולנוע, הגברי הוא עדיין במידה רבה הנורמה. סיפורים של גברים הם בעלי סיכוי גבוה יותר להיתפס כאוניברסליים, וסיפורים של נשים נתפסים כנישה קולנועית. כך, ישנה נטייה לקבע את עולמות התוכן של נשיום במשבצת של 'סרטי נשים'".

מייסלון חמוד. מהדור הצעיר. צילום: איליה מלניקוב
מייסלון חמוד. מהדור הצעיר. צילום: איליה מלניקוב

יוזמות פרטניות למענקי פיתוח לנשים כבר הראו שיש היענות רבה מצד נשים ברגע שסביבת העבודה נעשית ידידותית יותר. שינוי נוסף שאותותיו עדיין אינם ניכרים בסטטיסטיקות המוצגות בדו"ח הוא שיפור באיזון המגדרי של ועדות הלקטורה בקרנות. ב-2018 נוספה למבחני התמיכה הממשלתית של תקציב הקולנוע דרישה ש-30 אחוז מהלקטורים בכל קרן יהיו נשים. כותבות הדו"ח ממליצות להעלות את הדרישה ל-50 אחוז.

הדו"ח אינו מתמקד רק בבמאיות מול במאים, אלא בוחן גם תפקידים נוספים, שעם היותם מהותיים הם מקבלים הרבה פחות תשומת לב. כך, למשל, צילום הוא עדיין עיסוק גברי מובהק. על פי נתוני איגוד אקט (איגוד העובדים בקולנוע ובטלוויזיה): מתוך 215 החברים הרשומים במחלקת הצילום רק 10 הן נשים (בהתאם, בשנים שנבחנו, רק 3 אחוז מהסרטים צולמו על ידי נשים). במחלקת עיצוב תלבושות, לעומת זאת, חברות 50 נשים ו-7 גברים, ובמחלקת האיפור 74 נשים וגבר אחד בלבד.

על פי הדו"ח הגורמים לכך הם סביבת עבודה ונורמות תעסוקתיות המקשה על שילוב משפחה ועבודה, סטריאוטיפים מגדריים ומיעוט של נשים המהוות מודלים לחיקוי, וגם חשיפה מוגברת להטרדות ותקיפות מיניות. "המיגדור של המקצועות מתבטא גם בשפה", כתוב בדו"ח. "בדף תקציב גנרי של הפקה, המתאר את התפקידים על הסט ותיקצובם, נמצא 'במאי', 'מפיק', 'תאורן' ו'מאפרת', 'מעצבת תלבושות'. מכאן שעוד טרם לוהקו התפקידים על הסט, הם כבר מוגדרו". הנתונים מגלים שכשעל כסא "הבמאי" יושבת אישה, יותר נשים משתתפות בתפקידי היצירה המרכזיים בסרט שלה – כתיבת תסריט, הפקה, צילום ועריכה.

ליאור אוליפנט (צילום: דנה גולדברג)
ליאור אוליפנט (צילום: דנה גולדברג)

בדו"ח אין התייחסות לגובה התקציבים של סרטי במאיות לעומת סרטים של במאים, וגם לא לגובה ההכנסות של אותם סרטים, וזאת משום שהאינפורמציה אינה נגישה. "בדוחות פילת היה כתוב כמה כסף הכניס כל סרט", אומרת אלפנט. "אבל עכשיו צריך לבקש את האינפורמציה מאיחוד בתי הקולנוע" (והם אינם ממהרים לשחרר אותה).

פרקים מיוחדים בדו"ח מוקדשים ליוצרות מזרחיות, יוצרות חרדיות, יוצרות פלסטיניות וליוצרים ויוצרות להטב"קים. הפרק האחרון כולל 10 המלצות לתיקון אי השוויון הבולט. הן נוסחו בהתאם להמלצות של מחקרים מקבילים של האיחוד האירופאי, עם התאמות מקומיות. אחת מההמלצות היא להמשיך ולפרסם דו"חות כאלה בדיוק. "מכון הקולנוע הצרפתי מתקצב מחקרים כאלה", אומרת אלפנט. "כאן היינו צריכות לפנות לקרנות ולאיגוד הבמאים. זה אמור להיות אינטרס ממשלתי לדעת מה עושים עם הכסף".

את המחקר המלא, "תקרת הצלולואיד: מבט מגדרי על חלוקת העבודה, הפרסים והתמיכות בקולנוע הישראלי", תוכלו לקרוא כאן