• Facebook
• Twitter
• Email

אירוע ההשקה של מסחטות הכבישה הקרה מבית Hurom הפגיש אותי עם כמה מהדמויות הנערצות עליי בעולם העיתונות. אינני מתכוון לעיתונאים חוקרים כגון רביב דרוקר או אילנה דיין, שנדרשו להרוויח את שמם בעמל רב מדי, אלא לשורה של כתבי אוכל ולייף סטייל מזדקנים. חלקם פרשו מזמן אך נותרו ברשימות התפוצה של חברות יחסי הציבור, נודדים מהשקה להשקה וממלאים את קיבותיהם מכל הבא ליד. ללא שמץ של ציניות, מדובר בגאונים בעלי כושר הסתגלות פנומנלי לתנאי השוק המשתנים: טרנדים קולינריים מתחלפים אחת לחודש ועיתונים נסגרים חדשות לבקרים, אבל הם תמיד ימצאו את הפרצה שתאפשר להם להשיג אוכל בחינם, וכמה שיותר ממנו.

כמנהגם בהשקות הגיעו אותם כתבים על בטן ריקה, אלא שהפעם, למורת רוחם, הם נתקלו בכיבוד טבעוני למהדרין. חברת OIG, יבואנית מוצרי Hurom בישראל, לקחה את טרנד הבריאות כמה צעדים רחוק מדי, כך שמי שחפץ בקפה נאלץ להסתפק במיץ ירקות טרי תוצרת אחת ממסחטות הבית. במקום להתנצל ולהזניק לאירוע מכונת אספרסו, התגאו דוברי החברה בטכניקת הסחיטה האטית המגולמת במוצר החדש: "הטכניקה מחקה כבישה קרה, וכך נמנע תהליך החמצון שנוצר במסחטות סכין רגילות", נטען שם. "מלבד זאת נמנע החימום שפוגע בוויטמינים ובאנזימים שבמזון".

בניסיון להגיע ללבם של שוחרי הבריאות המקומיים, גייסו ב־OIG את מיכל צפיר כפרזנטורית. תודו שיש אירוניה מופלאה בליהוקה של צפיר הרובוטית לייצג דווקא מוצרי חשמל, שהרי לא פעם נדמה שאם נפשוט מעליה את עורה ייחשף סבך של חוטים חשמליים בתוספת גרגירי שעועית מש. במאמץ אחרון לחלץ ממנה מידה של אנושיות שאלתי אם קורה שהיא מתעצבנת לפעמים. "אנשים חושבים שלהיות מאושר זה לא להתעצבן אף פעם", היא השיבה. "ברור שאני כועסת, ברור שאני מדוכדכת, אבל יש לי כלים להתמודד עם זה שהם לא רק לרדת על עוגת שוקולד. אני לא חייזר ואני לא מסתובבת על כדורים פסיכיאטריים. אם אתה מציג מרמור וסבל, זה גורם לך להיראות יותר אנושי? אני לא מאמינה בזה".

יש גם אנשים שאינם רזים, אבל עדיין שמחים למדי.

"מי שחושב שאושר הוא תוצאה של מידת המכנסיים חוטא לבריאות. ברגע שאתה אוכל מהסיבות הנכונות, ואולי מוסיף גם פעילות גופנית, אתה יכול להיות מאושר. באופן אישי לא הכרתי מישהו שהוא גם חולה וגם מאושר. הסטטיסטיקה מראה שאכילה חריגה יוצרת בסופו של דבר סוכרת ובעיות בריאותיות אחרות, ומעולם לא פגשתי אדם סוכרתי שטוב לו בחיים. אני לא מתייחסת למשקל כפרמטר יחיד. שיניתי המון דברים בחיים שלי, והמשקל הוא רק מה שנראה לעין. הבעיה הייתה נעוצה באורח החיים שניהלתי. כיום, כשאני מנהלת אורח חיים בריא ואני מסופקת, אני יותר מאושרת. האוכל לא מנהל אותי, וכתוצאה ישירה מכך אני אוכלת פחות".

כמי שתזונתו נשענת בעיקר על חומוס וטורטיות, הדרך אל האושר על פי האסכולה הצפירית נשמעת כמו סיוט אחד גדול. אוכל בריא זה בסדר, אבל אוכל בחינם הוא מטרה שראוי להשקיע בה חיים שלמים. אני מעיף מבט בקולגות שלי, המעמיסות כעת מנה שנייה על צלחתן, ואין לי ספק שכך נראה אושר אמיתי.

Hurom,י1,590־5,900 ש"ח, להשיג בחנויות המובחרות

• תל אביב
• מיכל צפיר
• המשוטט
• מסחטת מיץ
• Hurom
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

התחלתי כמו חובבנית. האייל הראשון שקניתי הוא מכוער. חוץ מזה שהוא אייל לא עומד לזכותו כלום. גם לא ששילמתי עליו רק 15 אפילו שההוא רצה רק 40. לא שווה 5 אפילו. קיבלתי איתו את "בסדר, אישה יפה, עושים ספתח, בסדר, תהיי טובה לבעלך, כסף רק מיד ימין". התחנה הבאה – תקליטים. שמתי עין על הקראה של שירי אמילי דיקנסון ואיזו להקת בלו גראס נוצרית עם אישה גדולה על בנג'ו. המשוגע שם רצה עשרה שקלים לתקליט ולא עפעף כשהתרחקתי.

פשפשן נוסף ואני נעצרים מול תמונה מדהימה בדרכה של דמוי ישעיהו ליבוביץ'. הוא חושב שזה אלתרמן, אבל מי יכול לטעות בגבות האלו? כנראה אני. המוכר רוצה 40 ש"ח. אני מציעה עשרה. הבחור מנסה גם, המוכר מתחיל לצעוק בעלבון כאילו הוא מעריץ מס' 1 של ליבוביץ' ואז אומר: "יודע בכמה קניתי הסחורה?". עם זה אי אפשר להתווכח. אני סבלנית. נראה לאיפה זה יתפתח. אפילו ליבוביץ' לא שווה אצלי 40 שקלים. לא כשהוא שווה בין שווים, עוד אייקון בסלט המזכרות מהציוויליזציה, לצד פורנו ישן, צילומי גמלים, מקלדות למחשב נייח, לוחות הברית מנחושת, דגם של מגדל אייפל משבלולים ומטבעות כסף שיצאו מהמחזור. ויתרתי גם על הספר "איילת מקבלת – סיפור על ילדה שמתחילה להתבגר", אפילו שהמוכר ניסה לפתות אותי בדרך הנכונה: נגינת הריף של "Whole Lotta Love" על גיטרה קלאסית חסרת מיתר. פיציתי עצמי בחוברת "עמלנות" של הספרייה למדריך, שכוללת המון סוגי קשירה שימושיים, ומזכירה לי שפעם הייתי מדריכה ולימדתי בני נוער לבנות מדורות וללכת הליכת זיקית. ל"עמלנות" צירפתי בד משגע שלעולם לא אתפור כי אינני עמלנית כלל, וחולצה מנוקדת. עשרה ש"ח להכל ביחד ושיגידו לי תודה.

אין ערך לכלום בעולם חוץ מלאוכל, דלק וזמן. כל מה שיש בשוק היה צריך להיות מחולק חינם או להתמחזר למשהו מועיל. הדבר היחיד שמשלמים עליו פה הוא הקנייה עצמה, החוויה, המגע האנושי, תחושת העצמאות הנלווית להתמקחות, לכך שיש משהו בעולם הזה, לעזאזל, שאינו קבוע ומתומחר מראש. גשם מתחיל לרדת. כולם מתקפלים ברגע, כולל אמילי דיקנסון. אני רצה לליבוביץ'־אלתרמן, המוכר רוצה עכשיו 50. אני קונה אותו ב־30 ומקבלת בונוס טסטר לחשמל. בכל זאת, פילוסוף. // שרון קנטור

התוכנית המקורית הייתה פשוטה: לקחת ערמה של ג'אנק מהבית, להדביק לכל פריט מחיר אקראי, להמציא כמה אנקדוטות ולתקוע אבו חסן ב־100 ש"ח על חשבון המערכת. מה לעשות, כשהברירה היא בין דוכנים מלאים בשיט שלא היה עובר אודישן לבלאק פריידיי לבין מסבחה, אני יודע באיזה צד של הפיתה לבחור. לכן, כשהמוכרת הטאצ'ית מדי בדוכן הראשון שאליו הגעתי אחזה בידי ואמרה לי בקול עליז "אני רוצה למות", לא יכולתי שלא להסכים. לא נשארתי להקשיב לנימוקיה, כי ממש באותו רגע עיני נחה על תמונת תלת ממד – הולוגרמה של כלבים משחקים סנוקר. התמקחות מהירה בשיטת "אני הולך" הקלאסית חתכה את המחיר בחצי, מ־30 שקלים ל־15, והנה לנו סיפתח.

הרגשתי את הצ'אקרות נפתחות, אבל הדרך הובילה אותי דווקא לדוכן מוזר שמתמחה במפיות ממותגות מבתי עסק אקראיים ברחבי הארץ. הנוסטלגיה כמעט השאירה אותי עם מפיות מקלאב הוטל טבריה ("הייתי שם לפני 25 שנה", סיפרתי, "ולא ראית אותי שם?", שלף המוכר בסיפוק), אך לבסוף התמסרתי לחבילת מפיות מנאפיס, שנרכשה בשני שקלים ותלווה, כולי תקווה, את הפתות הבא שלי.

כדי להעלות את הרמה מיהרתי לערמת הספרים הסמוכה והצטיידתי בסידור בתרגום לגרמנית מהמאה ה־19 (30 שקלים במקום 40). לא הבנתי מילה אמנם, אבל המחיר הצדיק את עצמו כשיחד עם הספר קיבלתי גם שקית גדולה, מצרך נדיר בשוק, שלתוכה יכולתי לדחוף את הג'אנק המצטבר.

בדוכן הבא צדה את עיני סיכה מאחד הקמפיינים של שלמה להט (צ'יץ') לראשות העירייה. מיהרתי להוסיף אליו עוד סיכות, וכן מחזיק מפתחות יוקרתי של ויטה, רק כדי לגלות את תג המחיר המופקע – חמישה שקלים לסיכה. "אבל זה מהערמה של הפושטים", אמרתי. "זה לא פושט, זה לנין!" הכריז המוכר במחאה. למרות הכבוד משני צדי הדוכן למנהיג המנוח, סגרנו על 15 שקלים עבור חמש סיכות. טייק דאט, ולדימיר איליץ'.

הקנייה הבאה הייתה אולי הקלה ביותר – כי מי יכול בכלל להסס כשמולו נמצא DVD נדיר של אמנית החיים הטובים מיכל צפיר. בתור מי שתמיד התחבר יותר לחומרים המוקדמים שלה, הייתי מעדיף בוטלג של "מנגו", אבל אין לי ספק שגם כאן הערך יזנק, גם מנקודת הפתיחה המאתגרת של שלושה שקלים, שניים פחות ממה שדרש המוכר.

נותרו עוד 30 שקלים. גבר אמיתי, חשבתי, חושב פרקטית. ומה יותר פרקטי מתופסן פלסטיק אדום? התענגתי לשמוע את המוכר דורש 30 שקלים על הגדג'ט העצבני הזה, אך עוד לפני ששלפתי את הארנק המוכר מיהר להוריד את המחיר ביוזמתו ל־15 שקלים. אוף.

על שתי החולצות שעמן סיימתי את התקציב אין מה להרחיב. מכוערות, גדולות, כאלו שהשימוש היחיד בהן עשוי להיות בסצנת הבוקר שאחרי בקומדיה רומנטית עם קייט הדסון. עד אז אסתפק במיכל צפיר ומסבחה. // אביעז רנד

שוק הפשפשים יארח ב־4.12 וב־11.12 שוק אוכל ועבודות יד, ובימי שישי בצהריים יתקיימו בו מופעי אופרה לקהל הרחב.
השוק היווני ברחוב בן פרחיה יארח בימי שישי במהלך חודש דצמבר יריד אמנים ואספנים בליווי הרכבים מוזיקליים שונים.

• תל אביב
• שוק הפשפשים
• יפו
• חוזרים ליפו
• מיכל צפיר
• עירוני