אף פעם לא נתנו ל"מיליארדים" מספיק קרדיט, אבל עכשיו כשהיא חוזרת לעונה שביעית ואחרונה (ומפוצלת) אפשר להתחיל לראות את המימדים האמיתיים שלה: דמיאן לואיס, פול ג'יאמטי וקורי סטולר מייצרים משולש מטונף ומענג של קפיטליזם מאוחר שראוי להרבה יותר כבוד
קצת לא פייר מה שקרה ל"מיליארדים". היא סדרה גדולה שמציירת דמויות גדולות על קנבס גדול שנמתח על פני עולם שלם, יש לה את דמיאן לואיס ופול ג'יאמטי הנפלאים בתפקידים ראשיים נוטפי כריזמה, היא סדרה של ועל הקפיטליזם המאוחר במיטבו (כלומר במירעו) ומשתלבת יפה בטרנד התרבותי הכללי, ובכל זאת היא אף פעם לא קיבלה הכרה כסדרה גדולה, לא הייתה מועמדת לפרסים גדולים ומן הסתם גם לא זכתה בהם למרות שש עונות מצליחות. אבל עכשיו כשהיא מתקרבת אל קו הסיום שלה אפשר לראות את המימדים שלה גם בעין בלתי מזוינת.
אתמול החלה "מיליארדים" את המסע לעבר סיומה בעונה שביעית מפוצלת, שחלקה הראשון עלה בשואוטיים (וחלקה השני יושלם אחרי פתרון משבר התסריטאים, כלומר אי שם ב-2024), והיום היא נחתה גם ב-yes. החידוש הדרמטי של העונה האחרונה הוא שובו של דמיאן לואיס בדמותו של בובי "אקס" אקסלרוד, המיליארדר המטונף והשרמנטי בתולדות הטלוויזיה, שחוזר לנהל קרב מוחות עם צ'אק רודס (ג'יאמטי הקוסם), התובע המחוזי המטונף לא פחות ממנו, כשאליהם חובר הצלע השלישית בדמותו של מייקל תומס פרינס (קורי סטולר המפליא תמיד להקריפ), מיליארד מטונף אף יותר משניהם גם יחד שנכנס לעלילה בעונה הרביעית והפך לשחקן מרכזי ברשת האינטריגות שלה.
אחת הסיבות ש"מיליארדים" לא מקבלת מספיק קרדיט היא העונה הראשונה הלא מבריקה שלה, שהרגישה קצת יותר מדי כמו אופרת סבון וקצת פחות מדי כמו סדרת פרימיום מושקעת. אבל כמו שקורה לפעמים, "מיליארדים" השתפרה מאוד תוך כדי התקדמות והשתכללה מעונה לעונה, תוך כדי שהיא מייצרת אנסמבל דמויות משנה מבריק ממש ומעמיקה לתוך עולמם הנכלולי של מנהלי קרנות הון הסיכון העשירים מדי. היא לא גדולה כמו "יורשים" או "סמוך על סול". אבל יש לה מימדים. אין כאן טובים ורעים, רק חזירים קפיטליסטים מושחתים במידות XXL ו-XXXL, ואיכשהו זה חלק מהכיף, כמקרה קלאסי של "בהצלחה לשני הצדדים". והפרק הראשון? מחזיר אותה ב-3000 קמ"ש. תבלו.
>> מיליארדים, עונה 7 חלק 1, עכשיו ב-yes
