נתחיל מאפס – מה זה בעצם "Zero Waste"?
אנשי ה-Zero Waste שואפים לייצר כמה שפחות פסולת, ומקווים שכולנו נצטרף אליהם. תגידו להתראות לפלסטיק ושלום לקומפוסט
במהלך לימודי התואר הראשון שלי גרתי במעונות עם שותפות. הייתה לנו תורנות ניקיון שבועית, שכללה הורדת זבל. נדירות הפעמים בהן הפח היה ריק. רוב הזמן הוא עלה על גדותיו, והכנסת פריט אליו הייתה מלאכת מחשבת של ממש שכללה יכולות איזון, קליעה וארגון מרשימות – אפילו כשהתורנית הקפידה לרוקן את הפח יום יום.
זה לא מקרי. לפי נתוני 2014 של המשרד להגנת הסביבה, בישראל מיוצרים מדי שנה כ-5.4 מיליון ט ון פסולת. הישראלי הממוצע מייצר 1.7 ק"ג אשפה ביום. לפי סוכנות הגנת הסביבה האמריקאית, 40% מפליטות גזי החממה בארה"ב הן מייצור, שימוש והשלכת חפצים ואוכל, ופסולת פלסטיק רבה מגיעה לאוקיינוסים ומסכנת את בעלי החיים הימיים ואת הבריאות שלנו. אל מול הרוב האדיש, ניצבת תנועת ה-Zero Waste שהחליטה לעשות משהו בנדון.
תנועת ה- Zero Waste
Zero waste הוא סגנון חיים שמנהלים אנשים שמנסים לייצר כמות פסולת השואפת לאפס. זה כולל הימנעות מצריכת מוצרים חד פעמיים ושימוש בצנצנות לאחסון ותיקי בד לקניות. כדי להימנע מאריזות, בוחרים מי שמנהלים את דרך החיים הזו לנקות את הבית בעזרת חומרים טבעיים כמו חומץ, להכין מאכלים ומוצרים רבים בעצמם ולקנות ישירות מהיצרנים.
מכיוון שנלקח בחשבון שגם תהליך הייצור והשינוע של מוצרים מייצר פסולת ומזהם, הם לא יסתפקו במיחזור אלא ישתדלו מלכתחילה לקנות פחות, וכשכבר קונים – מחנויות יד שנייה. הם יעדיפו לעשות שימוש חוזר במוצרים שבבעלותם ככל האפשר, ולמחזר או לשים בקומפוסט כמעט כל פסולת שתיווצר בכל זאת.
מנהיגות התנועה הבינלאומית הן נשים צעירות ועירוניות בנות דור ה-y כמו הבלוגריות לורן סינגר, קתרין קלוג וסיליה ריסטו, אך החלוצה היא ביאה ג'ונסון, שפרסמה ספר רב מכר בשם Zero Waste Home.
קריאה בבלוגים רבים שעוסקים בנושא מראה שבחירה ב-Zero waste נוגעת לכל תחומי החיים, ממעבר לבקבוקים רב פעמיים דרך קבלת חשבונות לאימייל ועד לשימוש בגביעונית בימי הווסת. זה תהליך ארוך, כשהצעד הראשון עבור כל אחד הוא להעריך איזה פסולת הוא מייצר הכי הרבה ולהתחיל להפחית שם.
כדי להבין קצת יותר, שוחחתי עם יעל שמר (24) סטודנטית לתואר שני בבית הספר ללימודי הסביבה באוניברסיטת ת"א, פעילה סביבתית בארגון "מגמה ירוקה" ומנהלת פרויקט גינה רב תרבותית בנווה שאנן. "אני חיה Zero Waste, או לפחות מנסה לצמצם את ההשפעות שלי על כדור הארץ", מעידה על עצמה יעל, ומספרת איך הכל התחיל.
"כשגרתי במצפה רמון ראיתי כמה יעלים, שהפכו להיות חלק מהעיירה, נפגעות משקיות פלסטיק. הן אוכלות אותן, והשקיות נתקעות להן בקיבה. המח מפרש את זה כתחושת שובע והן מתות מרעב, או נחנקות. התחלתי לחקור ונחשפתי לאיי הפלסטיק העצומים שבאוקיינוס.
הרגשתי שאני חייבת לבחון את עצמי. בערך שנתיים אחרי, גרתי בפריז וחשבתי שאורח חיים אקולוגי לא יכול להתאים לי כי אני חיה בעיר. בכנס האקלים שנערך בפריז הבנתי שאנחנו מוכרחים לשנות את ההתנהגות שלנו ושיש מיליונים שרוצים שינוי.
בהמשך עברתי למינימליזם, אורח חיים שמבקש להכניס לחיינו דברים שמוסיפים לנו ערך, ולא לצרוך מתוך דחף. התחלתי לקנות ולצרוך פחות ושמתי לב כמה פלסטיק יש בכל דבר. שאלתי את עצמי מה יקרה אם אפסיק להשתמש בפלסטיק.
"זה לקח הרבה זמן ואני עדיין משתמשת בפלסטיק מדי פעם" מודה שמר, "אבל מה שגורם לי להמשיך זו הידיעה שכל אחד יכול להשפיע גם אם זה בקטן. המינימליזם קירב אותי ל-Zero Waste כשבחנתי את תעשיית האופנה. 2.5% מהקרקעות בעולם הן לייצור כותנה, 13% מקוטלי החרקים הכי קשים הן עבור אותה תעשייה, והרשתות, בעזרת פרסום אגרסיבי, גורמות לנו להרגיש שחסר לנו משהו כדי שנקנה כל הזמן. ב-Zero Waste יוצאים מהמעגל הזה. בודקים מה יש לנו ומה אנחנו צריכים, והחיים הם לא סביב הדבר הבא אלא סביב מה שכאן ועכשיו".
מעגל החיים של מוצרי הצריכה
שמר מפרטת על השינויים שעשתה בחייה, "אני לא צורכת יותר שקיות פלסטיק, עברתי לבקבוק רב פעמי ולמטליות רב פעמיות, לדאודורנט ומשחת שיניים טבעיים. אני מרגישה שהחיים שלי מלאי משמעות, ושהצעדים שאני עושה משפיעים על הסובבים אותי.
ב-Zero waste למוצרים אין התחלה וסוף, אלא מעגל חיים. אם אני רוכשת סבון, אני יודעת שהוא עשוי מחומרים טבעיים והוא לא יחלחל למי התהום ויזהם אותם". בנוסף היא מצמצמת את ייצור הפסולת שלה באמצעות קומפוסט, "זה תהליך טבעי שמפרק פסולת אורגנית לאדמה ולדשן. אני עושה קומפוסט תולעים אדומות בדירה. הן אוכלות פסולת אורגנית והצואה שלהן הופכת לדשן שאפשר לשים בעציצים".
זה נשמע מרתיע ומסובך מאוד. איך בכלל מתחילים תהליך כזה?
"לא התחלתי ביום אחד. אני בתהליך של 3 שנים. המעבר איטי ודורש נכונות. קודם לומדים את הנושא, מסתכלים על הדברים שאנחנו קונים, פותחים את הפח בבית ורואים ממה מורכב הזבל שאנחנו מייצרים.
במקרה שלי למשל, ברגע שהפסקתי לקנות באוניברסיטה קפה בכוס חד פעמית, והתחלתי להביא סכו"ם, שקית וכוס רב פעמיים לכל מקום, הפסולת שלי קטנה באופן משמעותי. במשך שנה שלמה עשיתי רק את זה. אחר כך יצרתי קשר עם חקלאים מקומיים שעושים משלוחי ירקות ללא אריזה, והתחלתי ללכת לשוק עם קופסאות ושקיות רב פעמיות.
כשמתעקשים זה הופך להרגל. כתוצאה מאורח החיים הזה, גם אוכלים פחות מעובד, והעלויות יורדות באופן משמעותי. החלק שהכי כיף לי זה שהפסקתי לפחד להכין דברים בעצמי, אני מכינה חלב שיבולת שועל, ירקות כבושים, ממרחים ובשליש מהמחיר בסופר. לא צריך לחדש הכל, אפשר קודם לעשות שימוש חוזר בשקיות פלסטיק שכבר יש לנו. אפשר לעשות את זה עם חברים, בכיף, בתור אתגר".
ובכל זאת, זה לא יותר מדי מאמץ?
ברגע שמייצרים הרגלים שנוחים לנו, זה קל ונח. בעידן בו אנחנו חיים אנחנו חייבים לקחת אחריות. בתרבות החד פעמי, אנחנו זורקים לפח ומרחיקים מאיתנו את הבעיות. אם היינו סוחבים את הזבל שאנחנו מייצרים, לא היינו יכולים לזוז אחרי יום מרוב כובד.
יוצא לי לחשוב הרבה על ההשפעות של אינדיבידואלים על החברה, ואני לא חושבת שכל דבר שנעשה ישנה את העולם, אבל אם לא ננסה לא נדע. התנועה הזו גדלה מאוד באירופה, ובאופן אישי הגעתי אליה כי הפסקתי לחכות למדיניות אחרת, כששאלתי את עצמי איך אני מצמצמת את הפער בין הערכים והמעשים שלי".
מדיניות ממשלתית לא תביא לשינוי רחב יותר מפעולות אינדיבידואליות?
"ברגע שהציבור ידרוש הרגולציה תגיע. המעשים היומיומיים שלנו משפיעים מאוד. דרך האינטרנט הכל מופץ מהר. אחד הופך לשניים עד שאפשר לשנות את העולם. היום חברות גדולות כמו H&M לוקחות אחריות על הפסולת שלהן, וכל תעשיית המוצרים המקיימים צומחת מתוך דרישה צרכנית".
כמה את מרגישה שיש מודעות לעניין הזה בכלל ובפרט בארץ?
בעולם המודעות גדלה מאוד, במחקר הימי מבינים שאי אפשר להשליך לאוקיינוסים את ערימות הפלסטיק והשפכים שהיינו רגילים, בעולם העסקי, הרבה חברות רוצות לייצר אחרת. היום כשאני יוצאת לשוק ולחנויות פחות מסתכלים עליי כאילו אני מוזרה.
יש הרבה סקרנות סביב העניין, אבל בארץ זה עדיין נחשב לטרחה. כשאנשים ינסו הם יבינו שזה קל, לא חייבים להפוך את הבית למעבדת זירו וויסט, מתחילים בקטן. ברגע שנרגיש שהכח שלנו גדול נוכל להשפיע על הסביבה שלנו", היא מסכמת "בעיניי זה המפתח לשינוי".
