אשה בודדה בקיוסק ריק
כמה שנאתי אותם, את כל בעלי הקיוסקים והחנויות הקטנות, הדיקטטורים של השכונה, שיחסם לילדים היה של ביטול מוחלט
1.חנה, קראו לה. חנה. כמו ההיא עם שבעת בניה, אלא שלזו לא היו בנים כלל, או בעל, אבל היה לה קיוסק קטן ליד בית הספר העממי שלי. כמה קטן? בודקה של מפעל הפיס זה ארמון, בהשוואה.
ושם היא… ישבה? עמדה? אין לדעת, היינו ילדים כל כך קטנים, והקיוסק שלה היה בנוי על שתי מדרגות אבן גדולות, כך שתמיד הבטנו עליה מלמטה. היום יש שם פחי זבל.
יום אחרי יום. שנה אחרי שנה. אשה בודדה בתוך קופסת אבן. מה היא מכרה, בקיוסק הזה? מסטיקים, ושוקו, ולחמניות, ומחברות 40 דף, ועטים ועפרונות, וקלפים של טרזן, וגומיות לשיער – לבנות בלבד, כי אצלנו בשכונה לא היה בן אחד עם שיער ארוך, ואם היה, זו היתה פחות הצהרת אופנה ויותר כי להורים שלו לא היה כסף לשלוח אותו לספר, או כוח לשים לב מה קורה עם כל אחד ואחד מילדיהם; כל עוד היו מכינים שיעורים ולא עושים דברים נוראים עם האחיות שלהם, היגיינה אישית יכולה היתה להידחות לערב שבת.
בצהריים פדופיליה, בערב קידוש – קמפיין שלא תראו בקרוב, וחבל, כי הוא היה הרבה יותר קרוב למציאות ממה שאתם מדמיינים.
[tmwdfpad]2.ואני זוכר כמה לא אהבתי לקנות אצלה, כי היתה זקנה (אולי בת 40? 50? לך תדע מה נחשב זיקנה בעיני ילד), וקשוחה, אבל מה שכן, היא מכרה מסטיק "צ'פיס" בארבע אגורות – חלמתי את זה, או שזה היה אמיתי? מישהו חוץ ממני זוכר מסטיק צ'פיס, קטנטן ומרובע בעטיפת נייר צהובה, ובטעם פירות לא מזוהה? ומי יכול להתווכח עם מסטיק בארבע אגורות.
3.וכמוה היו כל כך הרבה: בין כל גוש בתים למשנהו התחבא מרכז מסחרי קטנטן, ובו מכולת, ומכשירי כתיבה, וקצב, וירקן, וחנות אחת שאף פעם לא תדע מה מוכרים בה. בטח משהו של בנות – חזיות? כפתורים? גומי לשמלות? גרבי ניילון? מי יודע. מבחינת הבנים, זה היה כמו חנות שזרקו עליה גלימת היעלמות.
כמה שנאתי אותם, את כל בעלי הקיוסקים והחנויות הקטנות, הדיקטטורים של השכונה, שיחסם לילדים היה של ביטול מוחלט. נסו לדמיין ילד נשלח להביא משהו מהמכולת, עם פתק וסל פלסטיק כתום (שידיותיו השבורות עטופות מזה שנים באיזולירבנד שחור), והוא עומד ומחכה לתורו, ובעל המכולת פונה שוב ושוב לאנשים מבוגרים מעל ראשו, וקנייה של קוטג' ולחם לוקחת חצי שעה, ובסוף אתה חוזר הביתה והבן זונה נתן לך קוטג' מקולקל, ואמא כועסת: "למה לא הרחת?" – כאילו שהקים־ג'ונג־איל הזה של המרכז המסחרי היה נותן לי להריח גבינות.
כמה שמחתי, כאשר התחילו לצוץ רשתות השיווק, וכל האמריקה הזאת התחילה, ולא שיערתי בנפשי שיבוא יום ואמצא את עצמי מחפש בנרות אדם בתוך חנות. אדם ממש. אדם שיש לו שם פרטי, ומשפחה, וילדים משלו, והוא מתפרנס מלמכור לך משהו שהוא מבין בו, ומרגיש לגביו אחריות מינימלית.
4.כי מה שקרה הוא שבלי ששמנו לב, הולכת ונעלמת יכולתו של האדם היחיד לפרנס את עצמו בכבוד. לפתוח חנות. להביא סחורה, לסדר אותה במדפים, ולמכור אותה.
ולא, זו לא נוסטלגיה. אני לא חושב שצריך לחזור לאחור, ואני חושב שרשתות השיווק העלו את הרמה היכן שנפתחו, אבל עכשיו הן מורידות אותה. הן מלאות באנשים או צעירים מאוד או עניים מאוד, ולרוב שניהם, שמרוויחים שכר עצוב, ולעולם לא יהיו בעלים של שום דבר, לעולם לא יכירו את האנשים שגרים לידם, לעולם לא יהיו באמת גאים במה שהם מוכרים.
5.כמה פשוט היה לחנה, בסופו של דבר, אשה בודדה, ניצולת שואה, ללא משפחה, לפרנס את עצמה. אני לא מתאר לעצמי שהיתה מאושרת במיוחד בקיוסק הקטן. אולי זו הסיבה שהיתה כה לא נחמדה לילדים. או בכלל. אבל חיה בלי אף בוס על הראש שיגיד לה מה לעשות, מכרה מחברות ומסטיקים מרובעים מסתוריים בארבע
אגורות, מכרה "לאשה" ו"סינרומן", שלימים הפך להיות "עולם הקולנוע", שלימים הפך להיות "להיטון – עולם הקולנוע", ובסוף נהיה גיא פינס, שגם אותו יחליף יום אחד רובוט סיני מבית "ידיעות אחרונות".
כמה כל זה, אפילו זה, הולך ונהיה בלתי אפשרי.
