המנה החריפה: דנה מרקוביץ מוציאה ספר שירה ראשון
דנה מרקוביץ היא קופירייטרית, בלוגרית אופנה וגם משוררת שיצירותיה פורסמו בכמה פלטפורמות. פגישה מקרית עם רוני סומק גרמה לה להוציא ספר ביכורים מהודק ונושך. זה עדיין לא אומר שהיא נוטשת את הדיי ג'וב
השיר הארוך ביותר בספר הביכורים של דנה מרקוביץ מתפרש על פני 20 שורות. הוא נקרא ״בורקס״, וכשמו כן הוא – שיר על בורקס. מלבדו רוב השירים ב״חיי הטבסקו״, חוברת דקיקה ומהודקת היטב, נעים בין שתיים לעשר שורות. באחד משיריה היא כותבת: ״בשיניים שלי אין חורים / אבל לחורים שלי יש שיניים״. גם לשירים שלה יש שיניים והם בהחלט נושכים. הכתיבה של מרקוביץ חדה ומדויקת. בהיקף המילים הצר שהיא מקציבה לעצמה, בארכיטקטורה המינימליסטית, היא מצליחה לברוא עולם שלם של חוויות אישיות וקולקטיביות ולהעביר את הקורא דרך מנעד רחב של רגשות. בניגוד למצופה, החידוד והצמצום בשיריה של מרקוביץ לא מציבים מעצורים אלא עושים את ההפך המוחלט – הם מציעים לקורא חוויה פרועה ומרוממת נפש. הליריקה מלווה בהומור וההומור מלווה בסרקזם. מרקוביץ מציעה לקוראיה לצלול אל הרבדים העמוקים שמסתתרים בשירים על טבסקו, על בורקס ועל קיפולי נייר, ובו זמנית משחררת אותם מהנטל להתייחס אליהם ברצינות יתרה. אף שהיא רק בת 28 ושמדובר בספר ביכורים, מרקוביץ היא כבר מזמן לא משוררת אנונימית. בחמש השנים האחרונות היא פרסמה במגוון רחב של כתבי עת, באנתולוגיות ובעיתונים. לקהל קוראי השירה היא לא ממש זרה, ובעצם יש משהו מפתיע בכך שהספר הראשון שלה מתפרסם רק עכשיו. ״הספר הזה יצא לגמרי במקרה״, היא אומרת. ״השירים שלי הסתובבו בהרבה במות שונות והייתי בסדר עם זה, לא הרגשתי צורך לאגד אותם. יום אחד נתקלתי ברוני סומק והראיתי לו כמה שירים שלי. הוא שאל מתי אני מתכוונת להוציא ספר, ומאז התחלתי לעבוד על זה. זה היה מהלך די מקרי, אבל הייתה כמובן גם בשלות כלשהי, הרגשתי שאני כבר יכולה לעמוד מאחורי נתח ממני שיסתובב בעולם״.
בשלב הזה רוב השירים כבר היו קיימים?
״בהחלט, רוב השירים נכתבו כבר, והעבודה העיקרית על הספר הייתה תהליך של ניפוי. הרגשתי חובה מוסרית לקרוא את כל השירים שלי לפני שאני מחליטה מה להכניס, ומדובר בהמון חומר כתוב. אני כותבת מאז ומתמיד – עוד לפני שלמדתי לכתוב פיזית הכתבתי לאימא שלי שירים. בסוף, באופן לא מפתיע, הבחירה הייתה מצומצמת מאוד. כשקיבלתי את הספר מההוצאה וראיתי כמה הוא דק הרגשתי כאילו נולד לי פג, אבל עם הזמן הבנתי שזה מתאים מאוד לשירה שלי״.
הספר מקבץ בתוכו שירים שמרקוביץ כתבה כשהייתה בת 17 בצד שירים מהתקופה הנוכחית, ואפשר לראות בבירור שעם הזמן מגמת הצמצום החריפה. את הצום המילולי שגזרה על עצמה מרקוביץ מקשרת להיותה קופירייטרית. ״למדתי לא לקחת כמובן מאליו את הקשב של הקורא״, היא מסבירה. ״הדף הזה הוא המיקרופון שלי, ולקבל מיקרופון זו זכות גדולה. עכשיו מתחיל הזמן שלי להגיד משהו ואני אגיד אותו בכמה שפחות מילים וכמה שיותר חזק. אני לא רוצה לגנוב ׳זמן מסך׳ מיותר. אפילו אין כאן תהליך של עריכה, ההידוק של השירים נעשה תוך כדי תהליך הכתיבה. אני לא עושה אודישנים למילים ומחליטה מי תישאר ומי לא, אלא מלכתחילה לא מאפשרת ליותר מדי מילים להיכנס. השיר בצורתו נופל כמו בטטריס והמילים פשוט מתיישבות במקום שלהן על הדף״.
השיר ״מלצרית״, שמופיע בספר והתפרסם כבר לפני כמה שנים באחד מגיליונות כתב העת ״מעין״, מדגים באופן מובהק את מהלך הכתיבה של מרקוביץ. הוא מורכב מכותרת ומשתי שורות: ״מלצרית״, ״כל מה שהם אומרים / תעשי הפוך״. באמצעות שיר שהוא כמעט סלוגן היא מצליחה להעביר את חוויית המרד האישית עם האמירה הפוליטית. כך גם בשאר השירים, שמבוססים על חומרים פרטיים מאוד, יש פמיניזם, מחאה, איתור וחשיפה של חוליים סביבתיים בלי לנקוט עמדה פוליטית. ייתכן שדווקא אי נקיטת העמדה היא שמאפשרת לכל אלה להשתקף בטבעיות מתוך שיריה. ״השירים שלי לא נכתבים במודע כשירי מחאה או מתוך רצון מכוון לעסוק בנושא כלשהו. אני לא בוחרת על מה לכתוב. החוויה שלי בעולם, בדיוק כשמו של הספר, היא מאוד ׳טבסקואית׳, מעקצצת. אנשים אומרים לי שהכתיבה שלי חדה מאוד, אבל זו לא רק הכתיבה, אלה החיים שלי. אני כל הזמן מרגישה את הפינות החדות, את השפיצים של העולם. אני נתקלת בהם וכותבת את זה. השירים שלי נוצרים מדברים שחוויתי ושהכאיבו לי, ואני מביאה אותם כמו שהם. לכתוב זו פעולת מחאה בפני עצמה״.
מרקוביץ היא לא משוררת במובן של העיסוק הטוטאלי והאינסופי בכתיבה. פרט להיותה קופירייטרית בחיי היומיום שלה, יש לה גם בלוג אופנה שנקרא ״פָּיֶט, על אופנה להתפייט". אמנם אופנה היא לא העניין המרכזי בבלוג, אבל זה מספיק כדי להוציא אותה מהשירה אל העולם שבחוץ. ״זה נראה לי מאוד לא בריא לעסוק בשירה פול טיים״, היא מסבירה, ״לפחות לא בשבילי. יש משוררות ומשוררים שחוקרים ומלמדים ואני מקנאה בידע המסודר שיש להם. יש גם המון יופי בלעשות משהו עד הסוף ולהפוך אותו למרכז החיים. אבל אצלי זה לא עובד, אני צריכה לחיות, ואז לכתוב על זה. מהצד האחר אני חושבת שאופנה דווקא מתכתבת עם שירה, גם מילים וגם בגדים הם סוג של כיסוי בעיניי. שניהם לא מאפשרים עירום מלא״.
הבחירה הזו של חיים לפני שירה מזוהה מאוד עם קבוצת ״מעין״ שמרקוביץ משתייכת אליה. הסגנון הקליל שלא תופס את עצמו יותר מדי ברצינות, הכתיבה הנגישה מאוד והקריצה שמלווה את שיריה – כל אלו מצביעים על צינור ההזנה הדו כיווני שעובר בינה לבין הקבוצה. ״׳מעין׳ זה באמת בית ואני מאוד אוהבת את מה שקורה שם. לא רק את העשייה אלא גם את האווירה הזו של החבורה. אנשים נוטים לדמיין את המשורר כאדם מיוסר שיושב לבד בחושך, ובמובן הזה אני חושבת ש׳מעין׳ עשה מהפכה של ממש. יש שם קלילות והומור אבל גם דברים רציניים וחשובים מאוד. יכול להופיע שם שיר קשה על יוקר המחיה ולצדו יופיע שיר על צ׳יפס. זה היופי, שאין שם היררכיה של נושאים ואין שם נושאים קטנים מדי כמו שאין נושאים גדולים מדי".
השבוע שלחו עורכי "מעין" מכתב למשרד התרבות והספורט ובו הם מבקשים להפסיק את התמיכה בכתב העת לנוכח האירועים האחרונים. "יש עכשיו הלך רוח שרואה בתרבות משהו שתפקידו לשעשע, לבדר ולחזק את המוסכמות הקיימות", אומרת מרקוביץ. "אמנם תרבות קיימת גם בשביל לבדר, אבל גם כדי לערער והיא בעיקר אינה תלויה בדבר. אני מבינה את הזעקה ואת רוח המחאה של 'מעין'. מאמינה שכתב העת ימשיך לפעול ואני סומכת על צ'יקי שינווט את זה נכון. אני גאה לחיות במדינה דמוקרטית שמתקיים בה חופש ביטוי ומחאה, והייתי רוצה שהרוחות וההתלהמויות יירגעו ושנמשיך ליצור בשקט".
חיי הטבסקו דנה מרקוביץ, הוצאת אבן חושן, 48 עמודים
