מילה זאת מילה: השירים העבריים עם המילים הכי יפות
משירי משוררים מולחנים דרך הפוסט-אפוקליפטיות של האייטיז ועד לתסכול של דור ה-Y - בחרנו את עשרת השירים עם המילים היפות ביותר בתולדות המוזיקה המקומית
מילים.יש כאלה שזה הדבר הראשון שהם שומעים בשיר.יש כאלה ששוקעים למנגינה ואחר כך מתפנים להקשיב למילים.בין אם אתם כאלה או כאלה, הטקסטים במוזיקה הישראלית עברו דרך ארוכה,מהימים שבהם העברית נראתה כשפה קשה עד בלתי אפשרית לכתיבה, דרך כניסת השפה הדיבורית והיומיום אל תוך השירים.ניסינו לבחור עשרה שירים עם טקסט יוצא דופן, מעניין, מסקרן, חידתי, כזה שמושך את האוזן מעבר לטקסט רגיל.אז הנה עשרה שירים עם המילים העבריות הכי יפות שיש:
אריק איינשטיין – השיכור
אופנת שירי המשוררים ששטפה את ישראל בשנות ה70 הולידה לא מעט הלחמות מוזרות בין שירה שמיועדת לקריאה בלבד ולחנים מפותלים ומורכבים. אבל גם בגל הזה היו כמה יצירות בלתי נשכחות, ובראשן הרומן הלירי בין אריק איינשטיין ואברהם חלפי.חלפי, חבר של הוריו של איינשטיין, היה משורר ושחקן עם מבט של אאוטסיידר על החיים. איינשטיין זיהה את המבט הזה והזדהה איתו עמוקות. "השיכור", ללחן של יצחק קלפטר, תופס במילותיו את חווית האלכוהול במובן הכי מזוקק שלה, בלי להשתמש כמעט במילים מפורשות.״השיכור״ הוא טקסט קצר, שני בתים ופזמון שחוזר פעמיים, אבל הוא כולל כמה צירופי משפטים מרהיבים ומסתוריים, שאף אחד חוץ מחלפי לא יכול היה לכתוב: "כי מלא האויר נשימת ינשוף – אין לראות, אין לדעת שבילי מחר״ ״ואז אדמה, שהלילה ירד – ולבש גופי מגן".
יוני רכטר – שוב היא כאן
שירי אהבה הם, על פניו, הדבר הבנאלי ביותר שאפשר לכתוב. אבל עלי מוהר ידע תמיד לעשות את זה קצת אחרת. "שוב היא כאן", כמו שירים אחרים של מוהר, נכתב על רגע מאוד ספציפי. הרגע שבו הדובר רואה את אהובתי חוזרת. וזהו. אין התרחשות בשיר. רק מחשבות.
היופי ב"שוב היא כאן" הוא שלמרות שאין כאן סיפור או קונפליקט, מוהר אף פעם לא נופל לסנטימנטליות. המילים זורמות ורצות קדימה, ואפילו בקליימקס שגורם לכל שערה בגוף לסמור ("והכל פתאום אחר"), הוא ממהר לפרק את המתח ולא לעצור. במובן הזה, המנגינה של יוני רכטר (שבעצמה שווה כתבה נפרדת) הולכת עם הטקסט יד ביד באופן מוחלט. לא במקרה הם היו חברים ושותפים כל כך קרובים. המנגינות והמילים בשירים המשותפים משתלבות יחד באופן שהוא לא פחות ממושלם.
סוזן ופרן – לא דיברנו עוד על אהבה
אהוד מנור ומתי כספי הם עוד צמד שהמילים והמנגינות שלהם השתלבו אחד בשני בהרמוניה מושלמת. קשה למנות את כמות הקלאסיקות שהם כתבו יחד, אבל נדמה ש"לא דיברנו עוד על אהבה" הוא אחד הזיקוקים הכי טהורים של הדבר שאפשר לקרוא לו 'זוגיות'.אהוד מנור, אחד מכותבי הפופ הגדולים שהיו כאן, כתב (בלשון נקבה) על החוויה שבה שני בני אדם נפגשים וחיים את חייהם יחד, והכל רץ קדימה. בהתחלה זה אהבה, אחר כך זאת משפחה, ובסוף זה המוות. אפשר לנסות לברוח, לא לדבר, להדחיק. אבל הכל מגיע בסוף.
המסר הזה יכול להישמע קודר, אבל מנור מזכיר את הדבר שמשאיר אותנו שפויים מול החיים שרצים – הקירבה: "שים ראשך על כר".אגב, השיר הזה בוצע פעמים רבות, וזכור במיוחד בזכות הביצוע מפרק הלב של עפרה חזה וגידי גוב, אבל ראוי לתת את הקרדיט לביצוע המקורי והיפהפה של סוזן ופרן מ1973.
שמוליק צ'יזיק – אף אחד לא מזיל דמעה
בכתיבה של שמוליק צ'יזיק יש משהו שתמיד מרגיש קצת על הספקטרום. הרבה משיריו של הפזמונאי האבוד והמבריק, שסבל מקשיים נפשיים ואשפוזים ומת בגיל 42 בלבד, עוסקים בחוסר תקשורת. תחשבו על "סיוון", על "רוצי שמוליק", על "מה תאמרי", על "תני לי מחסה". בכולם הדובר אבוד. מול העולם, מול מושא אהבתו, מול השגרה.
ב1984 צ'יזיק החליט, לראשונה, להגיע למרכז הבמה. הוא הוציא תקליטון עם שני שירים קטנים ומקסימים, בהפקה מנצנצת ובביצוע קולי מוגבל אבל כזה שאי אפשר להישאר אדיש אליו. גם "אף אחד לא מזיל דמעה" עוסק באותה דמות אבודה, אבל הפעם צ׳יזיק מדבר על מישהו אחר. מישהי. אחת שיושבת לבד בחדר, מחכה, ולאף אחד לא אכפת.
הטקסט הזה היה כל כך עוצמתי, שהוא זכה לקאבר של לא אחר מאשר אריק איינשטיין. אדם שהבין, בעיקר בשנותיו האחרונות, את התחושה של לשבת בחדר ולהרגיש שבחוץ לאף אחד לא אכפת ממך.הגאונות בטקסטים של צ׳יזיק היא להכניס את כל המטען הזה לשיר פופ. פשוט, קליט ולא מסובך. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מזמזמים "האם תקדישי לי קצת זמן, עכשיו כשאת הרחק מכאן?".
מרגלית צנעני – חומות חימר
קודם כל, ונוציא את זה כבר בהתחלה, ההפקה המוזיקלית של "חומות חימר" הוא מלאכת מחשבת. אבל לא בכך עסקינן.רחל שפירא היא פזמונאית מבריקה שמזגזגת בלי להתרגש בין שירי זיכרון, שירי אהבה, שירים קלילים ושירים מורכבים. נדמה שהיא יכולה לכתוב הכל.ב"חומות חימר", שללא ספק נכתב במיוחד לביצוע של מרגול ומתאים לה כמו כפפה ליד, היא מכניסה משהו חדש לכתיבה המקומית – עוצמה נשית.
נכון שהיו קורין אלאל ויהודית רביץ וריטה וגלי עטרי, אבל השילוב בין הכתיבה הארץ-ישראלית של שפירא להגשה האוריינטלית של מרגול, ובעיקר הסיפור ההוא, על אותה דמות שבורחת ממשהו, וכולם בעקבותיה – יצר פופ נשי חדש.בסיפור של שפירא אין הפי אנד, וזה הופך אותו לעוד יותר עוצמתי. היא מזהירה אותה הגיבורה שלה – "אחות קטנה נפשך הצילי" – ומזכירה לה ש"חומות חימר את לא תפילי".
בניגוד ל"באה מאהבה" או "שביל הבריחה" – העוצמה כאן טמונה בריאליזם. שפירא ומרגול מכירות את תקרת הזכוכית, והן לא מנסות לצייר תמונה אופטימית או אידיאלית. אבל ברגע שמדברים על מה שבאמת קורה – זה השלב הראשון לקראת תיקון.
פורטיס – תחנה סופית
הכתיבה של פורטיס היא כמו ציור צבעוני ומבולגן שכולו מלא בשברי רעיונות ודימויים.קשה להאמין, אבל לפני "סיפורים מהקופסה" פורטיס לא כל כך כתב בעברית. הוא כתב את הטקסטים היותר אבסטרקטיים ב"פלונטר", עשור קודם לכן, וקצת טקסטים באנגלית מג'וברשת להרכב ז'אן קונפליקט.הטקסטים שלו ב"סיפורים מהקופסה", שנכתבו תוך כדי צפייה בטלוויזיה האירופאית, הם תמונת מראה לעולם הפוסט-אפוקליפטי של סוף האייטיז.
"תחנה סופית" הוא הטקסט הגדול ביותר באלבום. הוא לא שיר קונבנציונלי. אין בית ופזמון, אין אפילו פתיחה. פורטיס יורה את הדימויים שלו בלי הפסקה ובלי שליטה, מערבב מציאות וחלום, ידיעות חדשותיות, חוויות אישיות ותחנות רכבת עלומות (עם כל המטען של רכבות בתודעה הישראלית).אבל המנגינה לא מכה כמו המילים. להיפך, יש במוזיקה תנועה דומה לזאת שמבוטאת בטקסט. הם נעים ביחד עד לקליימקס הגדול בסוף, כשפורטיס מרעים בקולו – "תביט למעלה ותראה את השמיים צועקים".
להקה רטורית – סדר יום
שנות השמונים היו העשור המעצב של ישראל החדשה. עננת הציניות והייאוש הכבדה שמלווה אותנו נולדה אז, בלבנון, במשבר הכלכלי, באינתיפאדה, וגם בתל אביב האסקפיסטית. "סדר יום" של להקה רטורית שיקף בזמן אמת את התחושות האלו, וגם ניסה לראשונה להוציא את סצינת השוליים מהמועדונים למציאות הישראלית האמיתית.
חשוב להבין שבאותה תקופה הדגל שאותו נשאו להקות האנדרגראונד של תל אביב היה הניתוק. בלבנון נלחמים – והם עושים את שלהם. זה היה המרד לא רק בדור המדינה אלא גם בדור המחאה של מלחמת יום כיפור."סדר יום" מתאר בשפה יומיומית את חיי היומיום של צעירים תל אביביים, עם שימוש בביטויים שלא נכנסו לשירים עד אז ("יושב לשניה", "מסדר חיים"), ונותן מעין חלון לאלו שמנסים להישאר שפויים ולנהל חיים נורמליים בצל הענן השחור שמלווה את חיינו כאן.
טיפקס – עננה
בתחילת דרכו השוו אותו לדני סנדרסון, אבל קובי אוז היה נחוש להוכיח שהוא יודע לעשות כל מיני דברים. באלבום השני של טיפקס הוא פתאום מכניס שיר בסגנון אחר. רומנטי, איטי ומסתורי. "עננה" משלב בצורה יוצאת מן הכלל בין משלב לירי גבוה ("הרוח שתנשוב") לבין ה"איך את לא רואה שאת תקועה" הדיבורי. יש כאן המון יופי בטקסט, והמון מסתורין שמשאיר את המאזין עם סימני שאלה.בניגוד לשירים אחרים של טיפקס, אין כאן את משחקי הלשון, הקריצות המודעות לעצמן או פרודיות על דמויות משעשעות. אוז הגיע לשיר הזה, והוא הצהיר על כך, במטרה מוצהרת להציג פן אחר.
הדג נחש – זה לא אני
עלייתו של ההיפ הופ בתחילת שנות האלפיים שמה זרקור אחר על כל ההתייחסות לטקסטים במוזיקה הישראלית. פתאום אפשר היה לעשות ראפ אמיתי בעברית, ודור שלם של מוזיקאים ניסה לייבא את מה שאהב במוזיקה העולמית אל תוך המציאות המקומית.ב"לזוז", אלבומם השני מ2003, הדג נחש הביאו משהו חדש גם לסצינה המקומית. פחות גנגסטה-ראפ ויותר היפ הופ מסוגנן (בזמנו אמרו שהם מזכירים הרכבי ראפ צרפתיים) וכמובן מודע פוליטית.
אבל מכל להיטי הענק מאותו אלבום, דווקא "זה לא אני", השיר הסוגר, מגלם בתוכו את התמצית הכואבת של התקופה. סביב הסיפור על חבר של שאנן סטריט שנפל מרכב נוסע ונהרג, הדג זועקים על פיגועים, צה"ל, רגשות אשם, פשלות ישראליות טיפוסיות וההרגלים הרעים של כולנו.ועדיין, בין כל הקדרות, יש משהו מעט חלומי במוזיקה שמלווה את הפזמון. כמו מסר תת הכרתי שאומר "אנחנו שרים על דברים איומים ונוראים – אבל זה מה שיש, אז בואו לפחות נעשה מוזיקה יפה".
הילה רוח – תל אביב
כל כך הרבה שירים ניסו לפצח ולפענח את המטרופולין של ישראל, ולא מעט מהם עשו את זה בהצלחה רבה. אבל בשיר שסוגר את אלבומה הראשון, הילה רוח הצליחה לראות את תל אביב באור חדש. היא מדברת אליה ומסבירה לה מה מרגישים ילדי דור הY שהגיעו לעיר שכולם כל כך אוהבים להתלונן עליה, ללכלך עליה, לשנוא אותה, אבל חיים אותה עד הסוף. היא מתארת שברי חיים שכמעט כל מי שגר בתל אביב פוסט המחאה החברתית יכול לראות בהם את עצמו – שטיפת כלים, ביגוד אופנתי, אספרסו וכמובן החום. הו, איזה חום.
פלייליסט מלא:
