אמש יצא לדרך פסטיבל זמן פיוט, שמציין 13 שנים של חיבורים בין עולמות – מצד אחד אוצרות הרוח והשירה היהודיים, מצד שני עיבודים מוזיקלים עדכניים שמבליטים את היופי העל-זמני שלהם – ועשה זאת אתמול שוב כשעל הבמה של מופע הפתיחה עלתה נונו, כאורחת של אברהם טל במופע מיוחד של שירים מהמקורות. את זה כבר הפסדתם. אל תעשו את הטעות הזאת שוב.

הפסטיבל הוא אירוע של מרכז ברודט לתרבות יהודית של עיריית תל אביב-יפו, ובמהלך שנותיו אירח כבר את מיטב היוצרים בארץ לצד אמנים חדשים שפרצו בו, מברי סחרוף ושלומי שבן ויוני רכטר ועד דיקלה ומירי מסיקה ושי צברי למאש-אפים בלתי שגרתיים בין רוק, פופ, אלקטרוני ומוזיקת עולם לבין המקורות. נאמן לאותו חזון, מארח הפסטיבל גם השנה מופעי מקור של אמנים מהשורה הראשונה עם שילובים בלתי שגרתיים וייתן במה למוזיקאים ומוזיקאיות מבטיחים בהפקות מקור ומופעים מיוחדים לרגל הפסטיבל.

>> זכות הצעקה: פסטיבל 2 הוא הפסטיבל שקריית המלאכה צריכה
>> אל תאבדו את הראש: 27 תערוכות להחזיק איתן מעמד השבוע

בין המופעים הבולטים: הרכב הפיוז'ן "פנחס ובניו" מארח את שירן אברהם הנהדרת במופע פיוטים אנרגטי בהשראת להקת צלילי הכרם; נגן הג'אז המוערך דניאל זמיר ולהקתו מארחים את שם טוב לוי במופע של פיוטים וניגונים חסידיים; אורי כל טוב, יוצר צעיר שפרץ לאחרונה לתודעה עם שני אלבומים חדשים שיצרו באזז ומופע גדול בהיכל התרבות, במופע של חומרים עכשווים לצד פיוטים ששמע בבית סבו; הפסטיבל יציע לראשונה גם משבצת לילדים עם קבלת שבת מוזיקלית של שירי פיוט בהובלת אוהד בן אבי שיאר את הקראש שלנו מהניינטיז אלינור אהרון.

את הפסטיבל יוזם ומפיק מרכז ברודט לתרבות יהודית, מרכז ייחודי של עיריית תל אביב-יפו, הפועל במטרה ברורה לקרב בין הישראליות העכשווית, כפי שהיא מתרחשת בתרבות ובאמנות, לבין הרוח היהודית והמסורת רבת השנים של יצירה יהודית.אנחנו ממליצים מאוד לקרוא את הטורשכתבה לנו המנהלת האמנותית של מרכז ברודט, שירה סיון מונסונגו, כדי להבין קצת יותר לעומק את הרעיון. לא יזיק לכם קצת יותר עומק.
>> פסטיבל זמן פיוט, עד ה-12.9 // מנהלת אמנותית: שירה סיון מונסונגו // ייעוץ אמנותי: דן יפת // מרכז ברודט, צייטלין 22 תל אביב // עוד פרטים ורכישת כרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• יהדות
• מרכז ברודט

אני מנהלת את מרכז ברודט לתרבות יהודית של עיריית תל אביב-יפו. הוא הוקם בשנת 2003 והוא הראשון מסוגו בארץ לשמש כמרכז שמחבר בין התרבות היהודית לתרבות הישראלית העכשווית. אני באה מבית דתי, אבל כל החיים שלי תמיד חיפשתי את מקומות המפגש. בחרתי שלא ללכת למקומות המוכרים והבטוחים בהם אפגוש רק אנשים כמוני. למדתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב ותמיד הייתי קצת שונה בנוף, אבל בסוף גם התעצבתי מזה.

כיום, אחרי 20 שנה שאני עובדת בתל אביב, אני מרגישה שאני כבר פחות תבנית נוף הולדתי, למרות שיש לי עדיין אהבה גדולה לירושלים, ואני תוצר של התחנות שעברתי בדרך. הבית שלי היה תמיד בית שוחר אמנות ותרבות. ההורים שלי ילידי אנגליה והבית היה מאוד קוסמופוליטי. לאבא שלי, בוגר אוניברסיטת אוקספורד, יש דוקטורט בנושא השפעת התנ"ך על הציוויליזציה והתרבות העולמית ויש לו ידע אנציקלופדי בכל תחום של תרבות והיסטוריה. בתור ילדה לא הייתה לי סבלנות לשמוע על זה, אבל ככל שהתבגרתי הבנתי שמה שספגתי ממנו הוא נכס.

אמא שלי לקחה אותי מגיל צעיר לתערוכות במוזיאונים בארץ ובעולם. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה מתפעלת מהמחזמר "יוסף וכותונת הפסים" של טים רייס ואנדרו לויד וובר בפסטיבל אדינבורו בסקוטלנד. זו הייתה אולי הפעם הראשונה שראיתי בצורה מוחשית איך אפשר לקחת סיפור מקראי ולתת לו אינטרפרטציה מודרנית ולהפוך אותו להכי אטרקטיבי שאפשר. בהמשך למדתי אמנות באוניברסיטה למשך שנה אבל בסוף ההנאה שלי התפוגגה כשהייתי צריכה לחפש יצירות בספריה ועברתי ללמוד פסיכולוגיה ותקשורת בתואר הראשון ותואר שני בלימודי עבודה. לבסוף התגלגלתי להיות דוברת מוזיאון ארצות המקרא בירושלים למשך תקופה קצרה ומנהלת הדרכה עסקית. הבסיס הזה נתן לי את הרקע לעבודה שלי – שילוב של אהבה לאמנות ותרבות עם מיומנויות ניהול ומדיה.

הגעתי למרכז ברודט כשעוד היה מעטפת ריקה וחדשה, נוצצת אמנם, אבל חסרת זהות מגובשת. גיבשתי את החזון שלו כמרכז שמחבר בין תרבות יהודית לתרבות הישראלית העכשווית. הוא היה כאמור הראשון מסוגו בארץ לחבר בין התחומים האלה שנראו בזמנו חסרי קשר. במובן הזה הקדמנו אפילו את בית אבי חי בירושלים.
להיות מנהלת מרכז תרבות בעיר כמו תל אביב זה תפקיד מרתק, כיוון שחלק גדול מהמגמות ותהליכי העומק שמתרחשים בה, משפיעים ומעצבים את התרבות בארץ כולה. המקום שלי כמנהלת מוסד עירוני שמוקדש לתרבות היהודית ואינו שייך לתנועה מסוימת, מאפשר להנגיש אותה לקהלים רחבים שלא תמיד מרגישים בה בבית במקומות אחרים.

השאיפה שלי היא לקחת את אוצרות הרוח, התרבות וההיסטוריה היהודית ולחבר אותם לחיי היומיום של הקהל התל אביבי. השותף שלי בהפקות הוא אמן תל אביבי צעיר בשם דן יפת שהוא מוזיקאי בעצמו. הוא עוזר לי לחוש את הדופק וגם מסייע בחיבור עם אמנים צעירים, וביחד אנחנו מפתחים פורמטים שיש להם די.אן.איי עכשווי ומשלבים בהם דוברים ודוברות מעניינים. השנה למשל, פנינו לחיה גלבוע, שהיא מנחה מוערכת לתלמוד בקרב אמנים, ופתחנו יחד איתה בית מדרש ליוצרים וליוצרות סביב טקסטים מהגמרא. במקביל פועל אצלנו גם בית מדרש לצעירים לזכרו של רס"ן אייל שומינוב, שנפל במלחמת חרבות ברזל, שיזמו פקודים שלו לזכרו.

יש גם מסורות שהתפתחו לאורך השנים, כמו תיקון ליל שבועות שעוסק בנושאים אקטואליים מזווית יהודית (השנה עסקנו למשל בחוק הגיוס תוך התייחסות למקורות); "מכים על חטא" בתקופת הסליחות בו דוברים מוכרים ממגוון הקשת הישראלית עורכים חשבון נפש אישי ומתוודים על החטאים שלהם (מבלי להכות על חזם של אחרים, כפי שמקובל); "זכור" שבו יוצרים ישראלים מציגים את כאב השואה, שהוא אחד מהאירועים הגדולים בעיר בערב יום השואה, פסטיבל "יוצאים מגדר הרגיל" לתרבות יהודית חדשנית ועוד.

בשנתיים האחרונות של המלחמה ההרגשה היא שהטקסטים האלה שעברו במסורת במשך דורות – יש להם ערך מיוחד לתת נחמה וכוח

בימים האלה אני מנהלת אמנותית של פסטיבל מוזיקה קצת שונה בנוף המקומי – פסטיבל "זמן פיוט", שלוקח טקסטים יהודיים עתיקים בני אלפי שנים ומפיח בהם חיים חדשים באמצעות עיבודים חדשים ומנעד אמנים לא צפוי. השנה הפסטיבל מציין את שנתו ה-13 וזו כברת דרך ארוכה. זה אחד הפרויקטים שאני הכי גאה בהם. יזמתי אותו כשהגל של מוזיקה יהודית פופולרית עוד היה בחיתוליו ואני חושבת שיש לו חלק במהפכה התרבותית של הפיכת המוזיקה הזו לחלק מהפסקול הישראלי.

זכיתי לעבוד בפסטיבל הזה לצד האמנים הכי איכותיים שיש, חלק התחילו בפסטיבל כשעוד היו פחות מוכרים ומאז הקריירה שלהם נסקה. שי צברי למשל, העלה את אחד המופעים הראשונים שלו כיוצר עצמאי במופע בפסטיבל, וגם הוציא שיר "תפילת הדרך" בעקבות המופע הזה. חנן בן ארי הופיע לצד אמנים אחרים ובתחילת דרכו עם אבא שלו במופע המרכזי של הפסטיבל, "פיוט משפחתי"; ברי סחרוף הופיע בפעם הראשונה עם פיוטים וניגונים ממסורת אשכנז במופע "ניגון מכוון" יחד עם דניאל זמיר. כשאני מסתכלת לאחור על המופעים האלה אני מרגישה סיפוק שעשינו משהו. יחד איתם יש סוללה של אמנים איכותיים שכבר לקחו חלק בפסטיבל, דיקלה, ברי שלומי שבן, יוני רכטר, מירי מסיקה ועוד רבים וטובים.

בכל שנה אני נלחמת כדי לקיים את הפסטיבל ובכל פעם מחדש, תוך כדי העבודה עליו, אני נשבעת שזו תהיה הפעם האחרונה. זה מאמץ אדיר שמצריך גיוס משאבים, מציאת אמנים שיהיו נכונים לעבוד קשה כדי להפיק משהו חדש, ניהול אמנותי, קידום ושיווק והמון שלבים שנדרשים להעלות הפקות מקור חד-פעמיות. מה שנותן לי את הכוח לחזור על זה לאורך זמן הוא התגובות של הקהל והידיעה שבאמת חוללנו משהו בנוף התרבותי. בשנתיים האחרונות של המלחמה ההרגשה היא שהטקסטים האלה שעברו במסורת במשך דורות – יש להם ערך מיוחד לתת נחמה וכוח.

השנה הפסטיבל מתקיים בסמוך לחגים, בראשית ספטמבר, בתקופה הכי מתאימה למסורות האלה. משתתפים אמנים מעולים שאני מעריכה על הנכונות לעשות משהו אחר. הם בוחרים טקסטים שונים מאוד מהחומרים הרגילים שהם רגילים להופיע איתם, כאלה ששרדו במשך מאות ואלפי שנים, ונכנסים לחזרות כדי ליצור מופע חדש עם פרשנות משלהם. מי שלוקחים חלק השנה הם אברהם טל, שמעלה לראשונה מופע מיוחד של שירים מהמקורות לצד השירים המוכרים שלו ומארח את נונו במופע המרכזי של הפסטיבל במוזיאון תל אביב, וגם פנחס ובניו שמארחים את שירן אברהם למופע משירי צלילי הכרם, דניאל זמיר שמארח את שם טוב לוי, אורי כלטוב במופע מיוחד ועוד.

בימים בהם יש קרע פנימי הולך וגובר, כשלעיתים המריבות סובבות סביב נושאים דתיים, יש ערך גדול במקום כמו שלנו בתל אביב שמגיע אליו קהל מכל הגוונים לעסוק בתרבות יהודית, ומוכיח שהתרבות היהודית יכולה להיות מקום מקרב ומגשר ולא מפריד ומפלג.
>> פסטיבל זמן פיוט, 12.9-4.9, מרכז ברודט לתרבות יהודית, צייטלין 22.עוד פרטים וכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• יהדות
• מרכז ברודט
• נונו