כמה זמן את גרה בעיר?

"שש או שבע שנים. ומהרגע שהגעתי להחלטה שיהיו לי ילדים, הייתה לי תחושה די חזקה שהם יגדלו פה. אני מודה שהתלבטתי אם להקים את המשפחה שלי דווקא במקומות שזוגות להט"בים עם ילדים זה מראה פחות נפוץ ולעשות שינוי. בסוף הקריירה והנוחות הכריעו".

למה לגדל ילד בתל אביב?

"יש משהו מאוד כיפי בעיר להורים חד מיניים. התכנים שהילדים מקבלים במסגרות יותר קלים. אין אבא של שבת ואמא של שבת. יש שיח פתוח, מאפשר ולא חושבים שילד עם שתי אימהות הוא מוזר אלא שיש כל מיני סוגים של משפחות. הילדים כאן גדלים באווירה שהכל מקובל ומתאפשר, הם רואים את העולם כמו שהוא, על כל המגוון שלו. אין מערכת של נורמות שמגדירה איך צריך להתנהל, מה רגיל ומה נורמלי. זה בעיקר על העולמות של חינוך".

מה מאפיין אימהות תל אביביות?

"זאת אמא מאוד מודרנית. זו אישה שעד הצהריים מנהלת משהו גדול ומפואר, מתקתקת את זה ובשלוש כבר חובקת את הילד ושותה איתו קפה בשדרה. בעידן בלתי אפשרי ועיר בלתי אפשרית היא מצליחה להיראות הכי רגועה שיש, לשמור על הביחד ולהיות נוכחת בחיים של הילד. האמא התל אביבית היא לגמרי סופרית".

טיפ זהב לאמא תל אביבית?

"הגן, הגינה של שינקין, ההורים והילדים והאווירה הכמעט קהילתית הזאת. גם יש את האירועים שהעירייה מארגנת למשפחות עם ילדים. אני אוהבת את הטירוף, העניין והאקשן שהעיר הזו מספקת. הקרבה להכל במרחק של כמה דקות הליכה. אין לי רגע שאני ובת הזוג שלי חושבות לעבור לקיבוץ".

איך חלוקת התפקידים מתבצעת בבית שאין בו תפקידים מגדריים?

"אפשר להגיד שיש לי כמה חברות סטרייטיות שהבינו שמדובר בקונספט גאוני, כי הוא מאפשר שותפות מלאה ושוויון מלא. יש מצבים בהורות שמביאים אותך לקצה גבול היכולת וזה מייצר קושי ותסכול, אבל אנחנו לא מוציאות אותו אחת על השנייה. להפך, אנחנו מעדיפות להיות פרטנריות מכילות, מנחמות ומחבקות וכל אחת עוזרת ולשנייה בהמון אהבה.אני יכולה להיות ערה עד שלוש בלילה והיא תתעורר ותמשיך אותי. יש רצון אמיתי לעזור ולהוריד אחת מהשנייה אנחנו צוות מנצח וביחד עם נגב אנחנו בלתי מנוצחות. אני לא חושבת שהמגדר בהכרח אישיו, אבל משערת שבין שתי נשים שמראש עם תבונה רגשית יותר מפותחת, אנחנו מגיעות לשעה 11 בלילה, יושבות רגל על רגל ומאושרות בחלקנו".

איך מתמודדים עם הדחף להתרסק על הספה אחרי העבודה?

"נגב הוא הדלק שלי. לא משנה איזה יום נוראי היה לי ואם אני מרגישה שחבטו בי. בשנייה שאני רואה אותו העיניים שלו בורקות והכל נעלם. אני רוצה רק ללכת איתו ברחוב ולשחק איתו בגינה. זה כבר ממלא את הלב באנרגיה, אהבה ומשמעות שמניעה אותי לנהל שיחות טלפון קשות ולענות ל-50 מיילים לפני השינה".

לתשומת לבכן: חלב אם הוא המזון הטוב ביותר לתינוק

• עירוני
• הורות
• משפחה אלטרנטיבית
• אמהות אורבניות
• האימהות של תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

אני יושבת על הרצפה עם בלון צהוב ומנסה להוציא ממנו את האוויר בלי שיהיה בום – מיומנות מורכבת אבל אפשרית. אני מסתכלת מסביב. הבית שלי גדוש במתנות, מלוכלך מתינוקות, שיכור מצבע מאכל ומבינה: עשינו את זה. היא בת שנה. אכלנו את העוגה, שרנו את השירים, שלחנו את התמלוגים לסמדר שיר, וזה הזמן להישען אחורה, להרים את הרגליים ולהגיד: "זהו? זה כל הסיפור???".

לא, נו, באמת. אין מצב שגידלתי עכשיו לבדי תינוקת במשך שנה תמימה ועדיין לא הגעתי לקטע הקשה. משהו בי עדיין מחכה שהוא יגיע, הקשה הזה. שנה שלמה שחיפשתי אותו – וכלום. כולה שש שעות של צירים, הנקה מוצלחת ומחטבת, אפס כאבי בטן, שיניים שפשוט צצו להן בלי צרחות ובעיקר – אני אימא שישנה. לילה שלם. כן, כן.

הבטיחו לי שאהיה עייפה כל הזמן, סיפרו לי מעשיות על טלטולים, רקחו לי כדורים לדיכאון אחרי לידה. גם אני הכנתי את עצמי לקשה מכל: גייסתי את כל המרירות הפנימית מבעוד מועד, עם מניפסטים פמיניסטים – מ"למה החברה לא דואגת לאימהות?", עד "למה לא נותנים לנו להיניק בציבור?" – וכלום. הציבור היה אדיש לפטמותיי, החברה נראית לי חולה כרגיל, בלי קשר לאימהות שלי או של אחרות.

יצאתי מחדר היולדות כמו מאמא קנגורו עם תינוקת קטנה בכיס, ולאחר שנה היא עדיין שם. כל מה שאני עושה, היא עושה לידי בקטן יותר. היא לא מפריעה, הילדה שלי. היא משדרגת, מכניסה נפח, נוכחות, סיפוק לחיים. אז נכון שהיא בורחת לי בדרך לאמבטיה והפיפי בורח לי בדרך לשירותים, אבל בסך הכל אין תלונות.

יש דבר כזה תינוקות קלים, ואני זכיתי. אבל לא קיבלתי טלפון מאראלה, אפילו לא רמז שזו מציאות ממשית ולא הזיה. הזולת מנסה דווקא לשכנע אותי שאין מצב שזה באמת קורה לך. בכל פעם בשנה האחרונה שסיפרתי כמה איילת מתחשבת בי, מישהו היסה אותי: אל תגידי! אל תשוויצי! היא שומעת אותך ותכף תתהפך עלייך!". אחרים העדיפו למקם אותי על ציר של זמן: "חכי חכי", הם איימו. היא עוד תצרח, היא עוד תכאב, אתן עוד תגיעו למיון, לקלינאית תקשורת, לשחרר אותה בערבות אחרי שתברח עם מקועקע בשם צ'יקו. עד שהודעתי שנמאס לי. העובדות מלמדות שהבת שלי היא אדם מושלם, שהחיים איתה קלים בהרבה מאשר בלעדיה. נא לא לבלבל לי את העובדות עם תיאוריות.

ואולי באמת צריך לשתוק. הדיבור הפוליטי העכשווי מבקש כי אנשים "יהיו מודעים לפריבילגיות שלהם" לפני שהם מספרים על הצדדים היפים של החיים. אבל הפריבילגיה הגברית, האשכנזית או ההטרוסקסואלית היא כאין וכאפס לעומת פריבילגיית האימא החדשה שישנה לילה שלם. כולי הזדהות עם אימהות רוטנות, כועסות, עייפות. בקלות גם אני יכולתי להיות כזאת, ואני באמת מלאת הכרת תודה. אלא שכנראה יש כאן דבר נוסף: אני אימא יחידנית. חד הורית מבחירה. הבאתי אותה מתרומה של אדם שלא הכרתי, ושהדבר העיקרי שצריך לדעת עליו הוא שמעולם לא היה מעורב בפרויקט מוצלח יותר. ממחקר לא רשמי שערכתי אצל חברותיי היחידניות, נדמה לי שכולנו מאושרות באופן בלתי סביר מהתינוקות נטולי האב שיצאו לנו.

לא כי אבא זה רע, חלילה, אלא בגלל מה שמגיע בחבילת היחידנות. התינוקת לא הרסה לי את הזוגיות כי לא הייתה זוגיות להרוס. אנחנו ישנות יחד, אז כשהיא קצת מקטרת בלילה אני מנדבת שד וממשיכה לחלום. ואם יוצא שקצת קשה, מעצבן, רטוב או מלוכלך – אין לי למי לצעוק ש"עכשיו תורך", אני מטפלת במחדל בעצמי ושוכחת מיד שהוא קרה. הדיל של היקום מצטייר כך: כדי להצליח באימהות רצוי להיכשל בזוגיות. נסי ותהני.

• אם יחידנית
• משפחה אלטרנטיבית
• עם הילדים
• הורות