כך נראה הלילה של נדב יהלומי, צלם הבית בברקפסט קלאב
פותח בדרינק בלוינסקי, ממשיך לצילומים בברקפסט ומסיים בשעות הקטנות - ליווינו את נדב יהלומי לאורך הלילה ושמענו ממנו על צילום, מסיבות ומה שביניהם. מדור לילה חדש
לבלות:ביום טוני ואסתר, בלילה ברקפסט
לשמוע:Boy Harsher – Face the Fire– "אנשים יכולים לחשוב שהוא מוריד, אבל לי הוא מרים בקטע הפוך על הפוך".
ללבוש:אול בלאק!"כי לא רואים כשנשפך עלייך הדרינק"
למאנצ'ז:AM:PM סניף העלייה
לשתות:לא בקטע של קוקטיילים, יותר פרנה על קרח
22:00שום דבר לא חולף על פניי נדב יהלומי. הוא שם לב לאנשים, פרצופים, אומר שלום בחיוך בכל מקום שהוא נכנס. הוא שומר על קשר עין כשהוא מדבר עם אנשים, מגייס את כל גופו לשיחה, לא מפחד להחמיא או להתחיל שיחה עם אדם שאינו מכיר. בושה היא לא פקטור. כל אלה תכונות חשובות לצלם ששולט במסדרונות מועדון הברקפסט. הוא שותה כוס יין לבן, תמיד עם קרח, תמיד בלואו בול. רגיל לגלגולי העיניים של המלצרית, כמו זו בבר המונדו ברחוב לוינסקי שבו הוא יושב. "זה לא הווייב התל אביבי אסלי של דרום תל אביב, אבל זה יעשה את העבודה", הוא מתנצל על בחירת המקום. "בעצם", הוא מסתייג. "מה אכפת לי? אז אין פה אנשים עם הרחבות, ביג פאקינג דיל. לא באתי לכאן בשביל אף אחד חוץ מהפאן של עצמי".
23:00כשהוא מדבר על הברקפסט, הכבוד למקום ניכר בטון ובבחירת מילותיו. "בתוך המסדרונות האלה חוויתי את גיל ההתבגרות האמיתי שלי", הוא נזכר. "הייתי גיי בארון עד גיל 20. מצאתי בית בלילה. הייתי יוצא בטירוף. לא מצאתי את מקומי במסיבות גייז פרופר, אני אוהב להסתובב עם בנות ורבים מהחברים שלי הם סטרייטים. בתור הומו, לשים את עצמי בחדר מלא גייז שכולם יודעים לשם מה התכנסנו ושכל הזמן יש פוטנציאל מיני למשהו – זה מכניס אותי להתקף חרדה".
"בברקפסט מצאתי אווירה פחות מחייבת. הם בכלל רצו שאני אייחצן בהתחלה", הוא צוחק. "אני? יחצן? זה סוליסטי כל כך. השתמשתי בקשר שנוצר כדי לנסות לייצר מיתוג חדש ולחזק את האינסטגרם שלהם. הם לא רצו. הברקפסט מעוניינים בחוויית בילוי משוחררת, והדבר האחרון שאתה רוצה כבליין זה שמישהו יבוא לך עם פלאש בפנים. סיכמנו שאני אשאר במסדרונות ובשירותים. חוויה מטורפת. זה מביא לי דרייב מטורף שמגבילים אותי".
24:00יהלומי ממריא: "איזה מגניב זה לתלוש מישהו מהסיטואציה לרגע, 'היי, מה קורה? אתה ממש יפה בעיניי'. זה רגע שמרגש אותי. יש משהו אוטומטי שמייצר אצל האדם אובר מודעות כשזר בא אליו עם מצלמה. נוצר איזה רגע, ולרגע זה רק אני והוא והבן אדם משתחרר ויש אינטימיות מדהימה. אנשים מוקירים את העובדה שמישהו אחר שם לב אליהם, זה מתוק בעיניי. ככה צילום במועדון אמור להיות. לא רוצה להיכנס למשבצת של צילום רחוב רנדומלי, אני לא רוצה רק רגעים’ אני רוצה להציג את האינדיבידואלים שבאים לפה במיטבם. אנשים פה בעיר כל כך יפים, מדליקים ומעניינים – למה לא לנצור את זה?".
הוא מזמין עוד כוס יין וצ'ייסר פרנה, השעון מראה על חצות. עדיין מוקדם מדי לברקפסט. "תל אביב היא עיר בה אנשים מצליחים לבטא את עצמם בעיקר בחיי הלילה", שוטח יהלומי את משנתו. "הכל מתרכז בלילה כי זה המקום היחיד בו אפשר להתבטא בצורה חופשית, מגוונת וחסרת עכבות".
1:00הלילות מתחילים מאוחר מדי. "זאת עיר עובדת", הוא אומר, "אנשים רוצים להתפרק ולא תמיד יש להם את הפריבילגיה להתחיל את הערב לפנות בוקר. אני אומר: בואו ניקח את זה למוקדם. תביאו לי מקום בווייב טוב שאפשר לרקוד בו בחצות, או מסיבה שמתחילה בשבע בערב. כולם עייפים, ממשיכים לעשות קוק, מכונת הקפה של הלילה – כאילו זו מדינה שמאפשרת לנו לייף סטייל כזה". כבר נהיה מאוחר והמונדו מתמלא. זה הקיו של נדב להתחיל לצעוד לכיוון הברקפסט. "כשהתחלתי לצאת בזמנו, היה איזה גל של טכנו וזה הרגיש ש'אומיגאד, זה קורה, זה מבעבע, זה ברלין'. זה היה חדשני, אבל לצד הטכנו היה גם הרבה שפע. היה פחות דארק".
1:30הוא מברך לשלום את הסלקטור וחולף בחיוך על פני שורות של תיירים גרמנים שהגיעו לראות את אנגלמאיר בדמותה של שושקה באותו הערב. הוא נבלע במקום ומפציע שוב עם לואו בול ביד לאחר שביצע את סבב ה"שלומים" הקבוע. "אני משווה את הלילה לגייז", הוא משווה. "הקהילה קיבלה יותר לגיטימציה ונהייתה יותר מיינסטרימית מבחינה תרבותית. שריריים יותר, סטיגמתיים יותר, צרים יותר. כולם נראים אותו הדבר. הלילה הולך למקום הזה. אנשים מחקים אחד את השני במקום לבוא מצורך ורצון לייצר משהו אחר".
2:30"יש לי הרבה ביקורת אבל אני גם לא שוכח להסתכל על התמונה המלאה. אני עוד רגע בן 30, אני לא אותו נדב של גיל 21. אולי זאת עונה שחונה, אולי החיים השתנו, אולי אני השתנתי. יכול להיות שסף הריגוש עלה יותר מדי. סמים תמיד היו חלק בלתי נפרד מהלילה אבל היום זה באקסטרים: אין כזה דבר אפטר פארטי, כל היום הוא הפארטי – מהלילה, עד הצהריים ואפילו עד היום שאחרי. לא מעניין אותי לבלות ככה. מה שכן מעניין אותי זה להגיע לברקפסט ולחוות אנשים בכל מיני סיטואציות באווירת המסדרון שלי".
3:00אחד האריתראים העובדים במקום נשען על הקיר במסדרון, נדב נדרך ושולף את המצלמה הקטנה שלו. "אל תצלם!", צועק עליו הבחור. נדב ניגש אליו, שם עליו יד והם נכנסים לשיחה חברית. אחרי כמה דקות הוא חוזר ומושך בכתפיים: "לא נורא. יש גם כאלה שלא אוהבים שזר בא אליהם עם מצלמה".
