הפסטיבל ה-15 לסרטי תרבות ואומנות ייערך השבוע (23.4–27.4) בסינמטק תל אביב ובמוזיאון תל אביב. התכנית השנה נדמית מצומצמת יותר, וחלק מהסרטים עוסקים בקשר בין אומנות לבין המציאות הקשה שבה היא נוצרת. כך, למשל, "סינדרום המלט" מתאר קבוצת תאטרון באוקראינה שעובדת על עיבוד עכשווי לטרגדיה של שייקספיר, ושחקניה מתמודדים עם השאלה האקטואלית האם יש מקום לעשות תיאטרון בימי מלחמה. סרט הפתיחה, "הבמה שלהם", עוסק אף הוא בתאטרון, עם טוויסט – הוא עוקב אחר ההכנות להעלאת הצגה בתיאטרון הולנדי שכל שחקניו הם בעלי צרכים מיוחדים. רוב הסרטים תיעודיים, אבל יש גם סרט עלילתי על אדוורד מונק, שבו הצייר הנורווגי האקספרסיוניסטי מגולם על ידי ארבעה שחקנים שונים. להלן המלצות על שלושה מסרטי הפסטיבל.

>>

1. כרמן של סאורה

סרטו של קרלוס סאורה מ-1983 הופץ בזמנו בישראל תחת השם "אני אוהב אותך כרמן". עותק חדש של הסרט הנהדר הזה הוקרן לאחרונה בפסטיבל קאן, והוא נבחר לסגור את פסטיבל אפוס. זה היה השני בטרילוגיית הסרטים שסאורה הקדיש לאומנות הפלמנקו, והפעם הוא גם תיבל את המחול בסיפור.אנטוניו גאדס הגדול סיפק את הכוריאוגרפיה המלהיבה וגם כיכב בתפקיד אנטוניו, המעלה על במה בלט פלמנקו המבוסס על הסיפור מאת פרוספר מרימה, ועל האופרה שז'ורז' ביזה הלחין על פיה. קטעים מהאופרה מלווים את המחולות, אלא שהגיטריסט הגדול פאקו דה לוסיה, המופיע בסרט בתפקיד עצמו, מעניק לחלקם עיבוד ספרדי לוהט.

הדרמה מתחוללת על רקע החזרות לבלט, כשאנטוניו מתאהב ברקדנית הבוגדנית כרמן (לאורה דל סול מבעירה את המסך), וכך המציאות והמחול מתלכדים. קטעי המוזיקה והריקודים הסוערים והסקסיים צולמו לעילא, והם הופכים את "כרמן" לאחד מסרטי המחול הטובים ביותר מעולם. הקטע שבו אנטוניו המהמם רוקד לבד לעיניה של כרמן, רגע לפני שהם קופצים למיטה, הוא בלתי נשכח.

2. אגדת "קאובוי של חצות"

ב-1969 "קאובוי של חצות" היה לסרט היחידי בתולדות הוליווד שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר על אף דירוג X, שאותו קיבל בשל "שדה התייחסות הומוסקסואלי" ו"השפעתו האפשרית על צעירים". זה היה סרטו האמריקאי הראשון של הבמאי הבריטי ג'ון שלזינגר ("דרלינג"), שהיה אז בארון. הסרט תיאר את הידידות המתפתחת בין שני אנשי שוליים – ג'יגולו (ג'ון וייט) שמגיע מטקסס לניו יורק בתקווה לעשות כסף קל באמצעות סיפוק תאוותיהן של נשים עשירות, ונוכל אביון וצולע (דסטין הופמן).

ניו יורק הוצגה בו כמו שלא נראתה מעולם כעיר אוכלת יושביה, והסרט היה לאחד הבולטים בגל הקולנועי הבועט של סוף שנות השישים ותחילת השבעים, שהתבונן במציאות ובאמריקה בכנות נדירה. סרטה התיעודי של ננסי ברסקי מפרק את הסרט לחלקים ובוחן דרכו שלל נושאים – דימוי הקאובוי בתרבות האמריקאית, הקהילה הגאה, מצבה המדורדר של ניו יורק בשנות השישים, ועוד. ג'ון וייט הוא אחד המרואיינים הראשיים בסרט, מה שמדגיש את היעדרו של דסטין הופמן. אבל גם בלעדיו הסרט מרתק ומאיר עיניים.

3. יופי שקוף

נעמי קמפבל, אימאן, טייסון בקפורד – אלה חלק מהמרואיינים בסרט המוקדש לאישה הפחות מפורסמת מהם, ששברה הרבה תקרות זכוכית ושינתה את חייהם ואת עולם הדוגמנות בכלל. בראשית שנות השבעים בת'אן הרדיסון הייתה אחת הדוגמניות השחורות הראשונות שפרצו לחזית, למרות, אך גם בשל המראה הלא טיפוסי שלה. ב-1984 היא הקימה סוכנות דוגמנות, וסדרה קריירות לשלל דוגמנים ודוגמניות שאינם לבנים. אבל הרדיסון לא רצתה שחייה יסתכמו בייצוג דוגמניות, וב-1997 היא סגרה את הסוכנות ועברה למקסיקו. ואז הסיפור שלה נעשה ממש מעניין.

רוב חברות האופנה באותה תקופה הלכו על חזות אחידה ולבנה, והדוגמניות השחורות נדחקו הצידה. הרדיסון החליטה להפוך את עניין הייצוג לפוליטי, חזרה לארה"ב, והכריזה מלחמה שאותה ניהלה באופן פומבי ומאורגן היטב. היום, בת 81, סיפורה נפרש בסרט תיעודי שהיא עצמה ביימה יחד עם פרדריק צ'נג. בסרט מתראיין גם בנה, השחקן קאדים הרדיסון, שהתפרסם בצעירותו כשכיכב בסיטקום "עולה אחר". הוא כמובן גאה באמו האקטיביסטית, אבל התמקדותה במאבקים ציבוריים יצרה ניתוק ביניהם – לתחושתו היא הייתה יותר אמא בשביל נעמי קמפבל מאשר בשבילו. "לאמא שלי יש מספיק שאפתנות בשביל כל העולם", הוא אומר. בהתחלה הסרט קצת מתברבר, אבל הוא הולך ונעשה יותר ויותר מעניין ומעורר השראה.
>> פסטיבל אפוס ה-15, 27.4-23.4, סינמטק תל אביב/מוזיאון תל אביב.לתוכניה המלאה ורכישת כרטיסים

• המסך
• קולנוע
• פסטיבל אפוס
• נעמי קמפבל

• Facebook
• Twitter
• Email

באוקטובר האחרון התבשרנו כי מגזין פלייבוי יפסיק לפרסם תמונות עירום של נשים, ונפלה עטרת פטמתנו. המגזין האייקוני, שבשנת 1953 הרעיד את ארה״ב עם מהדורה ראשונה בכיכובה של מרלין מונרו, ושינה את האופן שבו אנחנו תופסים שפנים, ימשיך לפרסם כתבות לייף-סטייל, אבל בלי עירום. על שער העירום האחרון של המגזין שיראה אור ב-11 בדצמבר ויחתום את העידן שבו מגזינים מוסתרים מתחת למיטה של ילדים מתבגרים וסבים שובבים, מככבת פמלה אנדרסון, ככל הנראה מעיין הנעורים של יו הפנר, שבגיל 48 מסמנת וי על שער מספר 14 למגזין. קלוז׳ר מפואר אחרי שורה של כוכבות שהצטלמו למגזין בשנותיו החזקות, ביניהן קייט מוס, שרון סטון, נעמי קמפבל, מדונה ודרו ברימור. לא משהו שגרסה ישראלית של פלייבוי, שהגיחה אלינו במרץ 2013 ונסגרה כעבור שנה, הצליחה לעשות. הרי קרן מור לא יכולה לעשות פה מדונה, גם לא גלית גוטמן, פשוט כי הקהל הישראלי שמרן (וראו מה קרה לאלכסה דול שהשבוע העזה לחשוף פטמות באינסטגרם וספגה את כל הטוב שיש לטוקבקיסטי ארצנו להציע). שמרן שמרן, אבל חולה על פורנו.

ופה קבור הכלב שקבר את השפנפנה: בעידן שבו עירום הוא ברובו פורנוגרפי, בוטה וחינמי, אין עניין בתמונה עם גופייה ותחתונים או ידיים מסתירות שדיים. בעידן בו ניתן לראות כל בשר בכל תנוחה וללא כיסויים מעוררי סקרנות, אין מקום לאירוטיקה. עכשיו תגידו שפלייבוי הוא לא אירוטיקה, שהוא פורנו; שהוא הרעה החולה שנתנה לגיטימציה חברתית לראות בגוף האישה בשר ראווה פאסיבי שעובר מיד ליד, שהפנר אשם בכל. אבל הוא לא. הפנר, שבשנים האחרונות שעריו נהיו יותר ויותר בוטים (מתוך אותו רצון להישאר רלוונטי בעידן ה״כל חור בלילה הוא שחור״), דווקא חגג את הגוף הנשי. העריך אותו, העריץ אותו. כן, גם התעורר ממנו. אבל לחלוטין לא השפיל את אלה שבחרו להיחשף בו.

נכון, אף אחד לא באמת קרא את פלייבוי בגלל הכתבות (״בדיחת אבא״ פופולרית בכל העולם) אבל כנראה שאף אחד גם לא הסיק, לאחר עלעול בתמונות המגזין, שאנחנו סתם חור. רבות וטובות הן הנשים שהסכימו, בשיא הקריירה, לעטר את שער המגזין ואת עמודיו הפנימיים. אולי הן עשו זאת בשם האג׳נדה, אולי מתוך שיקולים כלכליים (25 אלף דולר עבור צילום לעמודי האמצע של העיתון, 100 אלף דולר נוספים למי שמוכתרת כ״נערת השנה״), ואולי בשביל הפאן – הכל לגיטימי. אבל זה נגמר, כי הקהל כבר רוצה יותר. הוא רוצה מצד אחד להטיף לעירום, לשמוח שרעה חולה כמו פלייבוי עולה על חיג׳אב, אך מצד שני הוא צורך את העירום שלו רטוב יותר, חולני יותר ומנוכר יותר, כל יום וכל הזמן. באתרי הפורנו המיינסטרימי שממשיך לנגוס לנו בתפיסות על גוף, מין, מיניות ואינטימיות (ונשים בצד את ז׳אנר הפורנו הפמיניסטי שמתפתח בעולם ומציג אופציות מגוונות ומרגשות באמת של פנטזיות נשיות, אנושיות), ברשתות החברתיות שמציעות רמיזות בוטות לא פחות מהשערים האחרונים של פלייבוי (רק בחינם ובגילאים צעירים שלא היו עוברים סלקציה באחוזה של הפנר) ובפרסומות ה״מגניבות״ סטייל ״בשר טרי״ של אגאדיר.

אז פלייבוי מפסיק עם העירום, ובכל זאת אין צורך לפתוח שמפניה ולשרוף את החוטיני. זה לא קורה כי עירום הפסיק למכור. זה קורה כי את העירום שאנחנו צורכים היום ממש לא נעים להדפיס על נייר.

• יו הפנר
• פלייבוי
• שרון סטון
• פורנוגרפיה
• נעמי קמפבל
• מדונה
• פורנו
• רתם איזק
• סקס ויחסים
• אירוטיקה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

בכרזת הסרט "זולנדר 2" (שייצא לבתי הקולנוע ב־17 במרץ) נראים הדוגמנים דרק זולנדר (בן סטילר) והנזל מקדונלד (אוון ווילסון) כשהם אוחזים בסמארטפונים ונועצים את המבטים המפורסמים שלהם במצלמות האישיות שלהם. כש"זולנדר" הראשון יצא בשנת 2001 הוא היה פרודיה על הרצינות התהומית שבה עולם האופנה בכלל והדוגמנים העובדים בו בפרט לוקחים את העבודה שלהם. היום המבטים האלה נראים כמו סתם עוד דאק פייס טיפוסי של נערות עשירות התופסות את הסלפי של הרגע. לעומתן, הדוגמניות של ימינו, שגדלו על "זולנדר", כבר עושות פרודיה על עצמן. הן לא רק מודעות לתדמית שלהן: הודות לרשתות החברתיות, שהפכו את דוגמניות העל לנגישות מאי פעם, הן שולטות בה יותר מתמיד. הן גם שמחות לכל הזדמנות לנפץ קצת את התדמית המגוחכת שסטילר עשה ממנה מטעמים.

כפי שטיירה בנקס הוכיחה היטב ב"טופ מודל הבאה" – המציאות של עולם הדוגמנות עולה על כל דמיון. גם סטילר עצמו לא היה יכול להגות דמות כה מופרכת כמו סופרסמייז, האלטר אגו של בנקס שלימדה את המתמודדות בתוכנית איך לחייך עם העיניים, ממש כמו המנטורית שלהן.

הניצולה האחרונה של עולם הדוגמנות הישן והרציני שעדיין עובדת היום כדוגמנית במשרה מלאה היא נעמי קמפבל, וקל מאוד לראות את ההבדל בינה לבין דוגמניות מהדור החדש כמו קארה דלווין, ג'יג'י חדיד, קנדל ג'נר וכריסי טיגן. כולן יודעות ליהנות מהחיים, בעוד קמפבל היא הגלגול הממשי של דרק זולנדר. היא מפרסמת תמונות קמפיינים מרוטשות במקום סלפי חמודים, מפארת את הקריירה של עצמה וממשיכה להתנהג אל חברותיה הדוגמניות כאילו כל מה שהן יודעות לעשות הוא לאיים על מעמדה כדיווה.

אפילו מעצבי העל ירדו מכס המלכות שלהם ב־14 השנים שחלפו. לא מתקיים עוד שלטון אימים של טיפוסים כגון ג'ון גליאנו, שהוא כנראה ההתגלמות הממשית הכי קרובה ליעקובים מוגטו המרושע והמטופש (וויל פרל). כיום בראש הפירמידה עומדים אנשים כמו קרל לגרפלד – גם הוא דיווה, אבל דיווה שהתאימה את עצמה לתקופה, עם קולקציות שמבוססת על החתולה שלו שוּפט, ובהתחככות תמידית ומתועדת היטב עם הדוגמניות הצעירות של התקופה; או כמו אלבר אלבז, ששם עצמו בפרונט של בית האופנה לנוון (שאותו עזב לאחרונה) והפך לדוד החמוד שכולנו רוצות שילביש אותנו לליל הסדר.

מעטים הם הסרטים הפרודיים שההשפעה שלהם בעולם האמיתי הייתה כמו זו של "זולנדר". הסרט הפך לקאלט לא רק עבור קהל הצופים הרגיל, אלא עבור עולם האופנה, והוא הרג לגמרי את דמות דוגמן העל הגברי המסוקס והמסתורי שמיירט מבטי פלדה למצלמה. מישהו יודע מה מרקוס שנקרברג עושה בימינו?

• מיוחדים
• בהתאם לתחזית: המדריך המלא לחורף 2015
• הנזל מקדונלד
• אוון ווילסון
• נעמי קמפבל
• ג'יג'י חדד
• יעקובים מוגטו
• וויל פרל
• וויל פארל
• קרל לגרפלד
• הטופ מודל הבאה
• קנדל ג'נר
• אוון וילסון
• ג'ון גליאנו
• קולנוע
• קארה דלווין
• סלפי
• דוגמנות
• זולנדר
• בן סטילר
• דיווה
• סרטים