אמנות של קולנוע: 3 סרטים מצוינים שכדאי לראות בפסטיבל אפוס

הפסטיבל ה-15 לסרטי תרבות ואומנות ייערך השבוע (23.4–27.4)  בסינמטק תל אביב ובמוזיאון תל אביב. התכנית השנה נדמית מצומצמת יותר, וחלק מהסרטים עוסקים בקשר בין אומנות לבין המציאות הקשה שבה היא נוצרת. כך, למשל, "סינדרום המלט" מתאר קבוצת תאטרון באוקראינה שעובדת על עיבוד עכשווי לטרגדיה של שייקספיר, ושחקניה מתמודדים עם השאלה האקטואלית האם יש מקום לעשות תיאטרון בימי מלחמה. סרט הפתיחה, "הבמה שלהם", עוסק אף הוא בתאטרון, עם טוויסט – הוא עוקב אחר ההכנות להעלאת הצגה בתיאטרון הולנדי שכל שחקניו הם בעלי צרכים מיוחדים. רוב הסרטים תיעודיים, אבל יש גם סרט עלילתי על אדוורד מונק, שבו הצייר הנורווגי האקספרסיוניסטי מגולם על ידי ארבעה שחקנים שונים. להלן המלצות על שלושה מסרטי הפסטיבל.

>>

1. כרמן של סאורה

סרטו של קרלוס סאורה מ-1983 הופץ בזמנו בישראל תחת השם "אני אוהב אותך כרמן". עותק חדש של הסרט הנהדר הזה הוקרן לאחרונה בפסטיבל קאן, והוא נבחר לסגור את פסטיבל אפוס. זה היה השני בטרילוגיית הסרטים שסאורה הקדיש לאומנות הפלמנקו, והפעם הוא גם תיבל את המחול בסיפור. אנטוניו גאדס הגדול סיפק את הכוריאוגרפיה המלהיבה וגם כיכב בתפקיד אנטוניו, המעלה על במה בלט פלמנקו המבוסס על הסיפור מאת פרוספר מרימה, ועל האופרה שז'ורז' ביזה הלחין על פיה. קטעים מהאופרה מלווים את המחולות, אלא שהגיטריסט הגדול פאקו דה לוסיה, המופיע בסרט בתפקיד עצמו, מעניק לחלקם עיבוד ספרדי לוהט.

הדרמה מתחוללת על רקע החזרות לבלט, כשאנטוניו מתאהב ברקדנית הבוגדנית כרמן (לאורה דל סול מבעירה את המסך), וכך המציאות והמחול מתלכדים. קטעי המוזיקה והריקודים הסוערים והסקסיים צולמו לעילא, והם הופכים את "כרמן" לאחד מסרטי המחול הטובים ביותר מעולם. הקטע שבו אנטוניו המהמם רוקד לבד לעיניה של כרמן, רגע לפני שהם קופצים למיטה, הוא בלתי נשכח.

2. אגדת "קאובוי של חצות"

ב-1969 "קאובוי של חצות" היה לסרט היחידי בתולדות הוליווד שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר על אף דירוג X, שאותו קיבל בשל "שדה התייחסות הומוסקסואלי" ו"השפעתו האפשרית על צעירים". זה היה סרטו האמריקאי הראשון של הבמאי הבריטי ג'ון שלזינגר ("דרלינג"), שהיה אז בארון. הסרט תיאר את הידידות המתפתחת בין שני אנשי שוליים – ג'יגולו (ג'ון וייט) שמגיע מטקסס לניו יורק בתקווה לעשות כסף קל באמצעות סיפוק תאוותיהן של נשים עשירות, ונוכל אביון וצולע (דסטין הופמן).

ניו יורק הוצגה בו כמו שלא נראתה מעולם כעיר אוכלת יושביה, והסרט היה לאחד הבולטים בגל הקולנועי הבועט של סוף שנות השישים ותחילת השבעים, שהתבונן במציאות ובאמריקה בכנות נדירה. סרטה התיעודי של ננסי ברסקי מפרק את הסרט לחלקים ובוחן דרכו שלל נושאים – דימוי הקאובוי בתרבות האמריקאית, הקהילה הגאה, מצבה המדורדר של ניו יורק בשנות השישים, ועוד. ג'ון וייט הוא אחד המרואיינים הראשיים בסרט, מה שמדגיש את היעדרו של דסטין הופמן. אבל גם בלעדיו הסרט מרתק ומאיר עיניים. 

3. יופי שקוף

נעמי קמפבל, אימאן, טייסון בקפורד – אלה חלק מהמרואיינים בסרט המוקדש לאישה הפחות מפורסמת מהם, ששברה הרבה תקרות זכוכית ושינתה את חייהם ואת עולם הדוגמנות בכלל. בראשית שנות השבעים בת'אן הרדיסון הייתה אחת הדוגמניות השחורות הראשונות שפרצו לחזית, למרות, אך גם בשל המראה הלא טיפוסי שלה. ב-1984 היא הקימה סוכנות דוגמנות, וסדרה קריירות לשלל דוגמנים ודוגמניות שאינם לבנים. אבל הרדיסון לא רצתה שחייה יסתכמו בייצוג דוגמניות, וב-1997 היא סגרה את הסוכנות ועברה למקסיקו. ואז הסיפור שלה נעשה ממש מעניין.

רוב חברות האופנה באותה תקופה הלכו על חזות אחידה ולבנה, והדוגמניות השחורות נדחקו הצידה. הרדיסון החליטה להפוך את עניין הייצוג לפוליטי, חזרה לארה"ב, והכריזה מלחמה שאותה ניהלה באופן פומבי ומאורגן היטב. היום, בת 81, סיפורה נפרש בסרט תיעודי שהיא עצמה ביימה יחד עם פרדריק צ'נג. בסרט מתראיין גם בנה, השחקן קאדים הרדיסון, שהתפרסם בצעירותו כשכיכב בסיטקום "עולה אחר". הוא כמובן גאה באמו האקטיביסטית, אבל התמקדותה במאבקים ציבוריים יצרה ניתוק ביניהם – לתחושתו היא הייתה יותר אמא בשביל נעמי קמפבל מאשר בשבילו. "לאמא שלי יש מספיק שאפתנות בשביל כל העולם", הוא אומר. בהתחלה הסרט קצת מתברבר, אבל הוא הולך ונעשה יותר ויותר מעניין ומעורר השראה. 
>> פסטיבל אפוס ה-15, 27.4-23.4, סינמטק תל אביב/מוזיאון תל אביב. לתוכניה המלאה ורכישת כרטיסים