• Facebook
• Twitter
• Email

בפרק השני בעונה השלישית של הסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה, "סדר אותי" ("High Maintenance"), יושבים במכונית "הבחור" (הגיבור נטול השם של הסדרה העוסק במכירת וויד) ושותפו לעסק, מתמסטלים ושומעים מוזיקה בזמן שהיא עוברת במתקן לשטיפת מכוניות. השניים מדברים על הא ועל דא ומעבירים ביניהם ג'וינט עד שהשותף אומר: "זה החלק הכי טוב", ולצלילי סימפוניה אלקטרונית ביזארית שנשמעת כמו שילוב של מוזיקה חללית ומה שהטלוויזיה מדמיינת שעובר בראש לסכיזופרנים מנצח עם הידיים על איברי מכונת השטיפה שמקציפים את השמשה.

"תזמנת את המוזיקה מעולה", מתרשם הבחור, והשותף מהסה אותו: "הנה זה בא, הנה זה בא". לפתע המוזיקה נפתחת באופטימיות משגעת בדיוק ברגע שהמכונית יוצאת לאור השמש לרקע קריאות ההתלהבות של השניים. "רוצה לעשות את זה שוב?", שואל השותף? "כן", הבחור עונה.

המוזיקה שנשמעת במכונית ומעלה בשתי הדמויות המסטולות ובצופים חיוך גדול כל כך היא קטע הנושא של האלבום "Mother Earth's Plantasia" שהוציא ב-1976 המוזיקאי האלקטרוני העלום Mort Garson. "התפוצץ לי המוח כששמעתי שהם השתמשו בזה, אני מתמסטל עם האלבום הזה ברגיל", כתב גולש בפורום של הסדרה ב-reddit. בתגובות לאלבום ביוטיוב כתב אחד הגולשים: "האלבום הזה הוא כמו אבוקדו". סטודיו לעיצוב בפורטלנד יצר חולצת מחווה ל"פלאנטזיה" ומוכר אותה אונליין. אם הם עשו את זה ביודעין או לא, יוצרי "סדר אותי" הריצו אינספור צופים לשזם ולגלות מחדש את מורט גרסון בדיוק בזמן המתאים.

זה נשמע כמעט כמו מחולל נושאים להיפסטרים, אבל גרסון יצר מוזיקה לעציצים, אסטרולוגיה, משחקי מחשב ומיסטיקה אזוטרית והקדים את הטכנו בכמה שנים טובות. הוא יצר את הפסקול לנחיתה על הירח, נתן השראה לאחת מפיסות מוזיקת משחקי המחשב המפורסמות בכל הזמנים ובמידה רבה עיצב את צלילי הג'ינגלים והפרסומות הגנריים שמחווטים לנו עמוק בתוך המוח. להגיד שהוא הקדים את זמנו זה אנדרסטייטמנט. מורט גרסון הוא אולי המוזיקאי הכי רלוונטי לחיים שלנו היום.

מדוריס דיי לצד השני

בשנים האחרונות מתרחשת חזרה מסוימת ליוצרים אלקטרוניים מוקדמים ועלומים משנות ה-60, ה-70 וה-80. אלבומי אמביינט יפני עושים קאמבק ואקזוטיקה אמריקאית של שנות ה-60 המוקדמות נכנסת בדלת האחורית דרך רימייקים של די.ג'ייז. כל הטווח הלאונג'י – ספייס אייג' פופ, מוזיקת קוקטיילים, אמביינט מוקדם – הוא היפסטרי מאוד. זה אסתטי, מוזר אבל משויף, לא מחייב, וייב, צ'יל ועוד מילים שמרגיעות את דור ה-Y בעולם הכאוטי.

בשנות ה-50 ותחילת ה-60, מוזיקה שעושה נעים ומזכירה מחוזות אוטופיים (החלל החיצון, איים טרופיים) הייתה מנת חלקם של גברים אמריקאים לבנים ואמידים שרצו להשוויץ במערכות האודיו החדשות שלהם שבדיוק החלו להתפתח. היום, כשהחלל החיצון נכבש על ידי חיל החלל האמריקאי וחברות מסחריות, ואיים טרופיים נעלמים אט אט מתחת למים, המוזיקה הזו מתקמבקת דרך גברים (בדרך כלל) אמריקאים (לרוב) לבנים (לפעמים), אבל דווקא מהמעמד היצירתי, הסטלן והמודע לעצמו. מוזיקה אוטופית בעולם דיסטופי.

מורט גרסון נולד בקנדה ב-1924 ולמד מוזיקה בג'וליארד בניו יורק. בזמן מלחמת העולם השנייה שירת בצבא ולאחר שחרורו החל לעבוד כמוזיקאי שכיר בהקלטות. מהר מאוד הוא החל לצבור לעצמו מוניטין כאיש אשכולות – מלחין, מעבד, מפיק ופסנתרן שמתאים לכל עבודת אולפן. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 הוא כתב כמה שירים לאמנים שונים וב-1963 כתב את אחד מלהיטי הלאונג' הגדולים של העשור – "Our Day Will Come" של רובי אנד דה רומנטיקס. הלהיט הזה הפך אותו למלחין ומעבד מבוקש מאוד, שעבד בין היתר עם כוכבת הענק דוריס דיי ועם מל טורמה והיה אחראי לעיבוד בלהיט "גוואנטנמרה" של הסנדפייפרס. כל זה עדיין לא מסביר איך הפך גרסון בגיל 43 לווירדו שמלחין מוזיקה אלקטרונית ניסיונית שתימכר ארבעה עשורים מאוחר יותר במאות דולרים, איך הגיע אדם שמקושר לאמריקאיות השמרנית של אחרי מלחמת העולם השנייה, מפיק פופ דביק ומתקתק, לפס הקול של סדרת סטלנים ב-HBO.

בריאיון שנערך איתה לפני מותו ב-2008 סיפרה בתו של גרסון שאביה היה אדם חיובי, משעשע ויצירתי ביותר. הוא תמיד ניסה לשמח את אשתו ויצר מוזיקה לטעמה. הפופ שהוא הפיק הכניס כסף ולכן המשיך לעסוק בזה בשמחה. עם זאת, אומרת בתו, הוא תמיד היה מעט מוזר והתעניין במה שקורה "בצד השני".

ההצלחה של גרסון הביאה אותו לחוף המערבי, לתעשיית המוזיקה לסרטים, לבברלי הילס, לחיים הטובים. אפשר רק לשער מה ראה וחווה שם באמצע שנות ה-60 איש המשפחה החביב, עם רגל אחת בעולם השמרני ורגל אחת בחלל שבראש שלו, עד שנתקל לראשונה בסינתסייזר החלוצי של Moog, שעודד שליטה ויצירה כמעט אינסופית של צלילים באמצעות מקלדת וחיווטים שאיפשרו חופש אדיר וחדש, ובעיקר סאונדים חלליים ופסיכדליים.

יהיה הנעלם הזה אשר יהיה (אפשר לזרוק כמה ניחושים), ב-1967 היה גרסון מהראשונים שהיה בבעלותם סינתסייזר עצום כזה בבית, והוא היה הראשון להקליט אלבום פופ (אם אפשר לקרוא לזה כך) עם המוג, אלבום בשם "The Zodiac: Cosmic Sounds" שכשמו כן הוא, הוקדש לגלגל המזלות והיה מלא בגיטרות פאזז, סיטאר, כלי הקשה רפטטיביים ושירה מדוברת, במה שהיום נשמע כמו פסטיש של פסיכדליה אבל אז היה כל כך מוצלח שסידר לגרסון חוזה עם חברת התקליטים A&M להוצאת 12 אלבומי אסטרולוגיה נוספים, אחד לכל מזל.

גרסון המשיך לצלול לעולם האלקטרוני והוציא פארודיה משונה על בסיס "הקוסם מארץ עוץ", אלבום עם גרסאות אלקטרוניות לשירי המחזמר "שיער", אלבום אלקטרוני עם גניחות של שחקנית פורנו ושני אלבומים שעסקו בצד ה"אפל" של המיסטיקה ("Lucifer – Black Mass" המצוין ו"Ataraxia – The Unexplained"). הוא אף הלחין את המוזיקה ששודרה בעת נחיתת האסטרונאוטים הראשונים על הירח ב-1969 (ביום הולדתו ה-45 בדיוק) וקשר לנצח בין מוזיקה אלקטרונית לחלל ("הצלילים היחידים שהולכים עם המסע לחלל הם צלילים אלקטרוניים", אמר ללוס אנג'לס טיימס לפני השידור). בין לבין הוא הקליט בלי סוף ג'ינגלים, אפקטים וצלילים שונים לטלוויזיה ולרדיו, סאונדים שכולנו מכירים היטב ולא מדמיינים בכלל שיש מי שהיה צריך להגות ולהקליט אותם.

המוזיקה שלו נעה בין קוטב שמשי לאפל, בין שימוש קלאסיציסטי בסינתסייזר המוקדם לקוועטש אוונגרדי, בין צ'ילאאוט מוחלט למקצבים שיכולים להשתלב בקלות בסט טכנו בקלאב תל אביבי. הרפרטואר שלו בשנות ה-60 וה-70 כל כך רחב שקשה להגיע לכולו, אבל אלבום אחד זוהר מעל כולם: "פלאנטזיה".

להוציא בגוניה לטיול

"האם צמחים מרגישים" היא אחת השאלות המרתקות שישנן, שמעסיקה ביולוגים ופילוסופים וגם חובבי מדע פופולרי רבים. לא לחינם כל מחקר חדש שמתפרסם בנושא מקבל את את 15 דקות התהילה שלו באינטרנט. אין גולש אינטרנט ישראלי שלא זוכר את כתבת "על מה פטריות חושבות" שפורסמה ב-2011 בכלכליסט, וספרים שעוסקים בשאלה הזו מנפצים פעמים רבות את תקרת הזכוכית של ספרי מדע פופולרי ומגיעים לקהל רחב באמת. "החיים הנסתרים של העצים" שיצא בשנה שעברה עורר לא מעט עניין ו"צמח – מה הוא יודע?" מ-2014 היה סוג של להיט, ובו פרופ' דניאל חיימוביץ אומר בבירור: צמחים מודעים לסביבתם.

אם בעבר עציצים היו לכל היותר קישוט בקופת חולים וצמחים היו משהו שמטפחים בגינות ציבוריות, היום צריך לסווג אותם כלא פחות מחיות מחמד. אין כמעט דירה תל אביבית – או בכלל – שלא מתהדרת בשרכים, סוקולנטים וצמחים אחרים שנתלים מהתקרה, עומדים על מזנונים ומתפרצים מהמדפים. זהו תור הזהב של המשתלות העירוניות. יש אינספור קבוצות פייסבוק שמוקדשות לטיפול וגידול עציצים ביתיים. אין היום מכירת בגדי יד שנייה בלי כמה סוקולנטים למכירה בצד. במובנים רבים, זהו העידן הירוק. כשהכל מסביב מתכסה בטון, הבתים מבקשים לחזור אל היער. וכמו שצמחים נולדים מדי יום בדירות תל אביביות קטנות, כך הם קומלים ומתים. נוסף על השאלה כמה מים ואור צריך לתת להם כדי שהם ישגשגו ולא יגוועו, בני אדם אובססיביים כבר עשרות שנים לסוגיית "חוש השמיעה" של הצמחים.

בשנות ה-60 פרסמה דורותי רטלק מחקר שלפיו צמחים אוהבים שמשמיעים להם מוזיקה קלאסית ושונאים את לד זפלין וג'ימי הנדריקס, במיוחד את המתופפים שלהם. ב-1973 יצא הספר "החיים המסתוריים של הצמחים" שטען שצמחים אוהבים במיוחד את באך ומוצרט ואף את ראווי שנקר. מחקרים אלה ואחרים שמציגים ראיות לכאורה לכך שצמחים נובטים מהר יותר ומגדלים עלים ירוקים יותר כשמשמיעים להם מוזיקה כזו או אחרת התגלו בסופו של דבר כלא יותר מקשקוש, ופרופ' חיימוביץ מציין בפירוש בספרו שצמחים אינם שומעים כלל. ובכל זאת, המחשבה שכדאי להשמיע לצמחים מוזיקה נעימה אהובה מאוד על חובבי העולם הירוק, והייתה כזו בעיקר בשנות ה-60 וה-70.

על רקע זה צריך להבין את העובדה שב-1976 עזב מורט גרסון נושאים אזוטריים כמו כישוף ואסטרולוגיה והחליט להקליט אלבום שמכיל "מוזיקת אדמה חמה לצמחים ולאנשים שאוהבים אותם", כפי שכתוב על העטיפה. עם שמות שירים כמו "Symphony For A Spider Plant" ו"You Don't Have To Walk A Begonia" גרסון הצליח ללכוד איזה הומור תמים, קצת "בדיחות אבא" אבל מאוד אוהב וחומל, כפי שזה מצטייר מהציור על העטיפה. התקליטים המקוריים אף כללו חוברת לגידול צמחים. אם לסכם את זה במילות מפתח: צבעי אדמה, סוודר סבא, וויד.

הקטעים האינסטרומנטליים שמרכיבים את האלבום הם מעין סימפוניית כיס שנעה בין שיאים פומפוזיים אך אנושיים למינימליזם. למאזין העכשווי זה נשמע בתחילה כאילו מדובר באלבום שלם של מוזיקה למשחקי מחשב, אלא שצריך לזכור: מדובר ב-1976.

גרסון הקדים את התעשייה הזו ואף תרם לה, במישרין ובעקיפין (המוזיקה של "זלדה", למשל, יותר ממושפעת מהקטע "Concerto for Philodendron or Pothos"), ובהאזנה מדוקדקת מגלים עד כמה מדובר במוזיקה מורכבת ומתקדמת, שאפשר לשמוע הדים שלה בטכנו, בפוסט-פאנק, ואפילו בלהקות ישראליות כמו טאטרן, גשם ודומותיהן חובבות הביטים והפיוז'ן. אין ספק שמדובר במוזיקה הכי יפה שנכתבה עבור צמחים אי פעם, וגם אם הם לא יצמחו מהר יותר וחזק יותר כשתשמיעו את האלבום, ברור שהקשר שלכם איתם רק יתחזק.

זה מה שכל כך יפה באלבום הזה, ובמורט גרסון בכלל: החיבור בין איש מעט מוזר לטכנולוגיה חדשה שאפשרה לו לתת דרור לכל הדברים שהוא לא ידע מה לעשות איתם, ובסופו של דבר להגיע איתה דווקא למוזיקה אלקטרונית-ירוקה, שהייתה גם אלבומו האחרון. הוא המשיך ליצור מוזיקה לג'ינגלים, סרטים ופרסומות, אולם כמעט כולה התפוגגה על גלי האתר.

היום, 11 שנים אחרי מותו, נראה שהמוזיקה המגוונת והמשונה של מורט גרסון סוף סוף מצאה תקופה שיכולה לעכל אותה, תקופה שבה גיקים של משחקי מחשב שמגדלים עציצים בבית ומתעניינים ברוחניות איזוטרית זה לא דבר ששמור לשוליים הסהרוריים של החברה, ושבה המוזיקה האלקטרונית מקבלת לתוכה שוב השפעות אורגניות וירוקות. גם אם "סדר אותי" לא תסדר לאלבומיו של גרסון רנסאנס, כל עוד יש אוהבי צמחים יש מי שיאהב את "פלאנטזיה".

• תרבות
• מוזיקה
• מוזיקה אלקטרונית
• סדר אותי

• Facebook
• Twitter
• Email

החברה הגאונה

הדבר שאנחנו הכי מחכים לו בחורף הזה: מיני סדרה על פי הספר הראשון בסדרת "הרומנים הנפוליטניים" של אלנה פרנטה. זוהי הפקת ענק משותפת של HBO עם שתי רשתות טלוויזיה איטלקיות, שכמו הספרים צפויה ללוות את מערכת היחסים המורכבת של שתי חברות, לילה ואלנה, במשך עשורים. העונה הראשונה נפתחת בהיעלמותה של לילה, שגורמת לחברתה להעלות על הכתב את הזיכרונות מילדותן בנאפולי של שנות ה50.

HOT VOD וסלקום TV, כל העונה זמינה החל מ19.12

האחיות המוצלחות שלי עונה 3

שובן של האחיות אורית, נטלי ומור, שגורמות תמיד לחיים שלנו להיראות בוגרים ושלמים בהשוואה אליהן. מור משתחררת סוף סוף מצה"ל ומגלה שגם החיים האמיתיים די מטומטמים; אורית חוזרת למערכת החינוך ומתמודדת עם מצב משפחתי חדש; נטלי יוצאת להגשים את עצמה, או לנסות להבין מה זה אומר עבורה. בונוס כיפי: אורנה בנאי בהופעת אורח בתפקיד עצמה.

yes, ינואר

אהרוני וגידי באמריקה

עד שיהיה לנו כסף לקואסט טו קואסט, נסתפק בטיול האמריקאי של ישראל אהרוני וגידי גוב. הזוג הבולס עובר לרשת 13 עם עונה חדשה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (של דברים שאפשר לדחוף לשמן עמוק). המסע יתפרש מניו יורק דרך כל האמריקנה עד סן פרנסיסקו, ואנחנו כבר רואים בעיני רוחנו את הפרצוף של גידי גוב כשיציעו לו תבשיל תנין.

רשת 13, דצמבר

עוד כתבות מעניינות:
הטרנדים המוגזמים (והכיפים) לחורף הקרוב
הסרטים שכולם ידברו עליהם
יינות שישמחו את לבבכם בעונה הקרה

מונא

סדרה שיצרה מירה עוואד בהשראה אוטוביוגרפית. מונא חווא ("לא פה, לא שם") מככבת כצלמת פלסטינית שנבחרת לייצג את ישראל בתערוכת צילום חשובה, רגע לפני שפורץ מבצע צבאי בעזה. כדי להשלים את העבודה שתציג היא צריכה לחזור לכפר הולדתה ולחדש את הקשר עם אביה, ובמקביל מפתחת קשר בינה לבין סוכן אמנים יהודי.

כאן 11, החל מה-7.1

סדר אותי עונה 3

סדרת הרשת שהפכה לאנתולוגיה הכי כיפית בטלוויזיה חוזרת לסיבוב נוסף עם שמונה פרקים חדשים. בן סינקלייר, יוצר הסדרה יחד עם קטיה בליכפלד, עולה על האופניים ומדווש שוב ברחבי ניו יורק כדילר חסר שם. מדי פרק הוא זוכה להשתלב לרגע בחיים ובסיפורים של לקוחותיו, כשעם הזמן נחשף עוד פרק קטן מחייו שלו.

HOT, yes וסלקום TV, החל מ־21.1

ומה עושים כשנמאס לראות טלוויזיה?

תערוכה – נעמה צבר, "מנגינות של נזק ודאי (אופוס 3)"

נעמה צבר שעושה חיל מעבר לים זה עשור כמעט (למשל במוזיאון גוגנהיים בניו יורק), מגיעה לארץ לתערוכה שאפתנית שתהפוך את חלל המרכז לסביבה פיסולית מבוססת סאונד עשויה כולה מגיטרות. על הדרך יוזמנו המבקרים וגם אורחים מיוחדים לנגן על הכלים באירועי פרפורמנס שונים.

המרכז לאמנות עכשווית, פתיחה: 22.12

תערוכה – "זירת האירוע"

האם זאת תהיה תגובת הנגד המוזיאלית הראשונה לחוק הנאמנות הקרב ובא? שמונה מהאמנים הבולטים בזירת האמנות המקומית, בני דורות שונים, בהם מיכה אולמן, צבי גסטון איצקוביץ, עודד בלילטי ונורית ירדן, יפתחו תערוכות יחיד חדשות שלטענת האוצרים מטרתן "להפנות מבט ישיר למציאות חיינו ולשגר אותות של אזהרה ודאגה".

מוזיאון הרצליה, פתיחה בדצמבר

ספר- "מחר ניסע ללונה פארק" מאת אילנה ברנשטיין

"שחיטת פרות קדושות", מונח אהוב על אנשי יח"צ בעולם התרבות, הולך ונשחק ככל שיצירות מקבלות אותו על עצמן ביתר קלות. ספרה החדש של אילנה ברנשטיין נדרש לפרה קדושה באמת, הקדושה ביותר בעידן המשפחה הבורגנית: האימהות. "מחר ניסע ללונה פארק" הוא ספר רב אומץ על הלא מודע האימהי, או במילים אחרות, על מה שקורה באמת מאחורי התמונות המשפחתיות שעולות לפייסבוק חדשות לבקרים וסוחטות את הלייק שלכם.

כנרת זמורה ביתן, 94 ש"ח

ספר – "עשר אגורות" מאת לאוניד פקרובסקי

דמות הסינדרלה הנצחית של ביצת הספרות הישראלית, לאוניד פקרובסקי, בקובץ סיפורים חדש המתחרה על תואר היצירה הטובה ביותר של הסופר עד כה. בקובץ נפגשות דמויות מכל רובדי החברה הישראלית, תוך מידה של ביקורת ואירוניה שיכול לייצר רק מי שחווה על בשרו את חבלי העלייה לישראל.

ספרית פועלים, 88 ש"ח

• חם מהרגיל
• סדר אותי
• החברה הגאונה
• מונא
• האחיות המוצלחות שלי
• המסך
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הפרק האחרון בעונה השנייה של "סדר אותי" (השם הצולע משהו של "High Maintenance" בישראל) מציג המוני אנשים שנוהרים למדשאות העצומות של סנטרל פארק כדי לצפות יחד במאורע בסדר גודל קוסמי – ליקוי חמה. בפרק הראשון של העונה תושבי ניו יורק מנחמים זה את זה ברחוב אחרי אירוע נורא – ספק אירוע טרור גדול ספק ניצחונו של טראמפ – שעליו אנחנו לומדים רק מהשיחות ביניהם. "סדר אותי" היא אנומליה בנוף הטלוויזיוני הכאוטי של השנים האחרונות, שמקדש את הדרמה, המתח, הקליף האנגרים; את הפעולות ולא את הדמויות. היא עושה משהו שכבר כמעט לא נחשב בטלוויזיה: היא אוהבת אנשים ומראה את זה. היא מתעקשת לצייר דמויות לעומק כאילו המדיום הוא ספרות ולא טלוויזיה.

עוד כתבות מעניינות:
האבולוציה של המריחואנה בטלוויזיה
"ארץ פראית מאוד" לוקחת את הייצוג של כת על המסך לאקסטרים
דוקו חדש מחזיר לתודעה את הקומיקאי הענק גארי שנדלינג

כבר יותר משנה שהטלוויזיה הולכת לכיוון של אנתולוגיות במקום דרמה שמתפתחת לאורך עונות. "מראה שחורה", "חלומות חשמליים", "איזי", "חדר 104" – הטלוויזיה חוזרת למקורות. בשנות ה־50 וה־60 לא היה חריג להציג בכל שבוע סיפור חדש לגמרי עם דמויות חדשות תחת שם סדרה קבוע, אבל בשנות ה־80 וה־90, כשהטלוויזיה החלה להתפוצץ עם סדרות איכות, היה קשה לגרום לצופים לחזור בכל שבוע בלי סיום מותח של פרק. האנתולוגיות, העונתיות והשבועיות, ירדו מהמסך. היום הן חוזרות כי התעשייה השתנתה. לא צריך להשאיר צופים במתח משבוע לשבוע כי גם ככה יש בינג' וסטרימינג. יש יותר מדי סדרות וקשה להתחייב, בטח כשרובן בינוניות במקרה הטוב וכולם מבטיחים לך "חכה לעונה השלישית, זה משתפר". למי יש זמן לזה? חוץ מזה, פרק אחד טוב בעונה שלמה של "מראה שחורה" יכול לספק לה דלק לחודשים קדימה, בעוד סדרה כמו "סיפורה של שפחה", למשל, לא יכולה להרשות לעצמה פרק טוב אחד בלבד בעונה.

התחרות המטורפת בין הרשתות בונה על רעיונות מורכבים יותר ודרמה גדולה יותר, ומשכיחה את הדבר החשוב ביותר אולי, מה שמרחיק לא מעט חובבי ספרות מהטלוויזיה וגם סתם אנשים שהתעייפו מלרדוף אחרי "הסדרה הגדולה של הרגע" – דמויות. הסדרות הגדולות הולכות על העצבים החשופים של הצופים שמגיבים לדרמה (או מתרגלים לשפה של סיטקומים בינוניים כמו "המפץ הגדול") וכמעט לא מתארות עולם פנימי עשיר של דמויות. האנתולוגיות מספקות אלטרנטיבה לזה. הן יכולות ליצור מיקרו עולם אנושי ורלוונטי לחיינו בדיוק מפני שהן לא מחויבות לקו עלילה גדול. הן משמשות בית מוגן לתסריטאים לא לפחד להיות יצירתיים ולהמציא את עצמם מחדש בכל פרק. מעל כל האנתולוגיות היום עומדת "סדר אותי".

עד העונה הנוכחית, שהיא השנייה שמפיקה HBO (קדמו לה שש עונות קצרצרות כסדרת אינטרנט), לא הייתה ב"סדר אותי" עלילה כלל. ישנו "הבחור" (בן סינקלייר, אחד משני יוצרי הסדרה), סוחר הוויד שהוא הדמות היחידה שחוזרת ומקשרת בין הסצנות והסיטואציות השונות אך איננו יודעים עליה דבר, ויש אינספור דמויות שאנחנו נכנסים לחייהן בכל הכוח בלי הכנה ובלי אקספוזיציה ונפרדים מהן ברגע שהפרק נגמר (לעתים עוד לפני כן). בעונה הנוכחית אנחנו יודעים שהבחור היה נשוי בעבר, והיד השבורה שלו מתאונת אופניים חוזרת בכמה פרקים. בסדרה כזו מדובר בעלילה מסועפת ברמה של רומן רוסי מסוף המאה ה־19.

הבחור אוהב אנשים. הוא מנומס ואדיב (באנגלית יש מילה מדויקת יותר לזה: kind). הציניות האורבנית שהיא גם מנת חלקו לא הרעילה אותו לגמרי. אהבת האדם שלו היא המנוע מאחורי אהבת האדם של הסדרה כולה. כשהוא נתקל בקשיש בחדר המדרגות שמבקש ממנו לעזור לו לפתוח את הדלת, הוא מתקשה לומר לו שהוא חייב ללכת ומוצא את עצמו עוזר לו לסדר את ביתו המטונף ולמעשה להפיג את בדידותו. הסצנה הזו בפרק השמיני הופכת למופת לאמנות הסיפור הקצר בטלוויזיה כשהקשיש מאמין שהבחור הוא בנו. כל פרק הוא חגיגה של אנשים. כמעט תמיד יגיחו רקדנים, דראגיסטים, אמנים; יש סקס מכל הסוגים ומסיבות מבוימות היטב; הדיאלוגים שוטפים ואמינים עד כדי כך שקשה להאמין שהם מתוסרטים. המצלמה, כמו המבט של הבחור, לא שופטת שום דמות ומוצאת את היופי בכל התנהגות אנושית אפשרית, גם בקפריזית או המעצבנת ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

לאחר שהוא שובר את ידו הבחור מעביר את העסק ליום אחד לחברו, שמציע לבצע את המכירות בתוך המכונית. "אבל אז אתה מפסיד את פנים הדירות, שזה החלק הכי טוב", הוא משיב לו. הבחור צריך אנשים בחייו, והפרק היחיד בעונה שמתמקד בו, שבו הוא נשאר מגובס בבית ומסתובב בעיר דלוק על פטריות משעמום כי אין מי שיבלה איתו, הוא דווקא אחד הפרקים החלשים בעונה – בדיוק מכיוון שאנחנו לא פוגשים כמעט דמויות. אבל הפרק מכמיר הלב הזה (וזה שאחריו, שבו הוא חוזר לעבודה ופוגש דמויות מהעבר שהתגעגעו אליו) הוא המפתח ל"סדר אותי". הבחור צריך אנשים, הסדרה צריכה אנשים ואנחנו צריכים אנשים. בעולם של דרמה ויחסים פגומים בין בני אדם, אנחנו צריכים יותר סדרות כאלה.

הפרק האחרון של "סדר אותי", HOT HBO ו־yes Oh, רביעי (28.3) 22:55; HOT VOD וסלקום TV, שבת (24.3)

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

• המסך
• High Maintenance
• סדר אותי
• תרבות