בזהירות המתבקשת (שנובעת מהאיזור שאנחנו חיים בו), אפשר להתחיל ולתת סימנים ב"טלוויזיית פוסט המלחמה". קצת כמו הצופים שלו, גם המסך הישראלי עבר רשמית ליום שאחרי. לצד הסרטים הדוקומנטריים והסדרות שעוסקות ב-7.10 ובמה שקרה אחריו ישירות, אפשר להתחיל ולראות איך היום האסוני – והשנתיים שבאו בעקבותיו – השפיעו על הטלוויזיה בארץ.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ממגנטות שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> "כל האמהות משקרות": הרפתקה של אמא בתחתית שרשרת המזון

ואם יש כותרת על רוב התוצרים שיוצאים בימים האלה, על משקל השיר של אריק איינשטיין: הטלוויזיה משדרת את אותם הדברים, אבל לאט. קצת יותר מהורהר, קצת פחות נחרץ או נוצץ – והרבה יותר ריאליסטי. לא סתם "מקום שמח" של התאגיד כל כך הצליחה – הדמויות שגילמו נועה קולר ותיקי דיין שיקפו לאנשים את עצמם היום. לא סתם הדוקו החדש על אביתר בנאי קנה כל כך הרבה לבבות – זה נגע בתודעה הישראלית של 2026. אנחנו כבר לא כל כך בטוחים, יודעים שאנחנו לא יודעים, ובעיקר עוסקים בנושא אחד שצף מעל הכל: שבירות החיים. זה הסאבטקסט שהותיר אחריו האסון הגדול שחווינו. הידיעה שהכל יכול להיגמר. בבת אחת. בלי שנרגיש.

ועכשיו, גם קשת המסחרית והנוצצת מביאה למסך סדרה שכזו. קוראים לה "ריסט", והיא התוצר החדש מבית היוצר של הג'וקר האהוב בישראל, אדיר מילר. האיש שעמד (יחד עם רן שריג) מאחורי הלהיט הגדול "רמזור" ומאחורי "צומת מילר" המודעת לעצמה והמשעשעת, מגיע הפעם עם מטען כבד יותר. "ריסט" אמנם מתרחשת לכאורה באותו יקום סינמטי, עם יסוריו של הגבר הנשוי, בדיחות ואבחנות קומיות, ואפילו ליאור כלפון (איצקו מ"רמזור") שחוזר עם דמות מאוד דומה לאבטיפוס של הדמות הלוזרית ההיא. ועדיין, יש כאן משהו אחר.

כי "ריסט", בניגוד ל"רמזור" ו"צומת" שברחו לעולם הדאחקיונרי ולפאנצ'ליינס, מישירה מבט לדבר עצמו, מה שכולנו למדנו על בשרנו בשנתיים וקצת האחרונות: החיים רחוקים מלהיות מובנים מאליהם ומה שבא בקלות, באותה הקלות יכול להיעלם. זו המדרגה הבוגרת שנראית בבירור בסדרה החדשה של מילר.בלב הסדרה עומד אדם מבוגר – גידי, נגד בשירות קבע בצה"ל, שיום אחד בשורה קשה מטלטלת את חייו, כזו שגורמת לו להבין שלא נשאר לו זמן רב לחיות – והגיע הזמן לחיות איתם כמו שצריך. בבת אחת, הוא גודע את כל הקשרים לעולם הישן, כדי להתחיל את שארית חייו מחדש, עד שמגיעה עוד בשורה מטלטלת, שאומרת לו שהכל היה סתם. וכאן ניצבת הדילמה: האם לברוח מהכל ולהתחיל מחדש כאדם בריא, או לנסות ולתקן את השברים שגרם?

גם על גידי, כמו על אדיר, אפשר לראות את השנים. זו כבר לא דמות הלוזר החביב של "רמזור" שמפחד להתבגר, אלא מישהו שמבין שהזקנה כבר דופקת לו בדלת. בניגוד לאמיר של "רמזור" או אדיר של "צומת מילר", הוא לא מתלבט בין העולם הצעיר לעולם המבוגר. הוא כבר עם שתי הרגליים בעולם המבוגרים, עם קריצה לעולם הקשישים ממש, והמחשבות בהתאם: מה עושים כשהסוף מתקרב? ועד כמה אפשר בכלל להתחיל מחדש, מאפס?

במובן הזה, "ריסט" קרובה הרבה יותר למצולקות ולציניות של "מקום שמח" מאשר ליצירות הקודמות של מילר. היא הרבה פחות נוצצת, סקסית או גברית והרבה יותר מהורהרת, כמעט פילוסופית. באופן אבסורדי זה לא פוגם באיכות של הבדיחות. זה משפר אותן. כי דווקא מתוך הכאב המסוים, "ריסט" מצליחה להתחבר יותר לרגש וגם הצחוק נשמע חזק יותר. היא כורתת ברית של אמת עם הצופים שלה בחלקים החשוכים והכנים, וזה מאפשר להם הרבה יותר להזדהות גם עם החלקים המוארים והמחויכים יותר.

גם ברמת הליהוק יש כאן כמה הברקות ובחירות מעניינות. דמות האישה, למשל, עוברת תהליך בשלושת חלקי הטרילוגיה – מליאת הרלב הקומית והססגונית, דרך אדוה בולה ודקלה הדר הקצת יותר מיושבות, כשהפעם נבחרה מירי מסיקה הקצת יותר נוירוטית, קצת יותר מפוכחת, מין תמונת ראי לתהליך שעבר על הגיבור. חוץ מזה, כיף לראות שוב את אלונה סער, הפעם כשהיא יוצאת מחליפת הברזל של "המפקדת" למשהו קצת יותר משוחרר שמוציא ממנה את הכיפיות שאנחנו רואים במקומות אחרים (למשל, ב"מה שתגידו").

באופן כללי, המוד הוא בגרות. "ריסט" היא סדרה מבוגרת משמעותית יותר מהיצירות שקדמו לה – היא כבר לא 24 דקות ולא מחפשת להצחיק כל שנייה ולא חיה מריגוש לריגוש. היא קצת יותר ארוכה (הפרק הראשון היה 48 דקות נטו, שעה ברוטו כולל הפסקות פרסומות) ומכילה בתוכה רגעים כואבים ממש, בידיעה שהקהל כבר מוכן לזה ביצירה של אדיר מילר. כי גם הצופים שלו שהיו בני 20 ב"רמזור" ונקרעו מהשיגועים של חפר, כבר מוכן למשהו הרבה יותר עמוק. מה שפעם היה קומדיה נטו, הפך לדרמה קומית. הגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר: החיים.

במילים אחרות, אם שיר הפתיחה של "רמזור" צעק ש"אני לא רוצה להתבגר", "ריסט" אומרת לנו שאם נרצה או לא נרצה הבגרות והזקנה הן עובדה. אנחנו לא מי שהיינו לפני המלחמה, הזמן רשמית השיג אותנו אחרי שכל כך ניסינו לברוח ממנו. ועכשיו הגיע הזמן להגיד את האמת על השבריריות, על הבולשיט, על השקרים של העולם הצעיר. הפאנץ' נשאר אותו פאנץ', אבל הסט אפ בהחלט השתפר. ולכן "ריסט" שווה את הצ'אנס גם של מי שלא התחבר בעבר להומור המילרי. כי היא אמיתית הרבה יותר, וכתוצאה מכך – גם מצחיקה וכובשת יותר את הלב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• קשת
• סדרות מומלצות
• סיטקום

רוב האנשים יזהו את ברט קריישר בתור הסטנדאפיסט השמנמן נטול החולצה עםהסיפור המטורף על הטיול שלו במוסקווה. הוא אף פעם לא היה ג'רי סיינפלד או כריס רוק, אבל הוא די בלט בסצנה האמריקאית בשנים האחרונות בזכות הרשתות החברתיות. כעת הוא עובר לשלב הבא באבולוציה של קומיקאים אמריקאים – סדרה המבוססת על חייו בנטפליקס בשם "ישוחרר ברט".

>> אני מטא: "וונדר מן" של מארוול מצליחה במקום בו רבים נכשלו
>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם

הסדרה עוקבת אחרי הניסיון של משפחת קריישר להשתלב בשכונת בברלי הילס ובבית ספר פרטי אליטיסטי, אליו נרשמות שתי בנותיו של ברט. המשפחה עצמה מורכבת מברט בתפקיד האב המביך של המשפחה, אשתו ליאן קריישר (ארדן מירין הנהדרת) ובנותיו. הבכורה היא ג'ורג'יה (אווה ריאן) שסובלת מבריונות והצעירה היא איילה (לילו לאנג) הישירה ובעלת לקויות הלמידה. הדילמה המרכזית של ברט, לאחר שהוא מסב נזק תדמיתי לבנות שלו בבית הספר, היא האם להישאר נאמן לעצמו או ליצור לעצמו תדמית חדשה ולנסות להשתלב בחברה שהוא רחוק מלהתאים לה.

מיד בהתחלה אנחנו רואים את חוסר ההתאמה של ברט לקהילת בית הספר בהתנהלות מול ההנהלה ומשפחת ואנדרתל, משפחה עשירה שהעומד בראשה, לנדון (כריס וויטאסקה) הוא מנתח פלסטי עשיר שעומד גם בראש החבורה אליה ברט רוצה להתקבל. קריישר הצליח לכתוב פה דמות כל כך מעצבנת במהות שלה, שאתם תרצו לתת לה אגרוף לפנים דרך המסך בכל פעם שהיא פותחת את הפה. עם זאת, הוא חייב להיות נחמד אל ואנדרתל כדי להיכנס למעגל הפנימי ולקבל השפעה.

עם כל קומיקאי אחר זה כנראה לא היה עובד. לקריישר יש פשוט מספיק קסם אישי ומספיק חוצפה כדי שזה לא יהפוך למאוס תוך שני פרקים. לא מדובר באיזו קומדיה סופר מבריקה, אבל הוא עושה עבודה מצוינת בלחשוף כמה מעצבנים יכולים להיות אותם הורי אליטה ובכלל, יש פה ביקורת חברתית די חריפה וכמעט לא מעודנת על מערכת החינוך ובתי הספר הפרטיים ועל החברה האמריקנית. קריישר אמנם לא מציג גזענות, אבל לגמרי נכנס באפליה על רקע מעמדי-תרבותי. זאת אומרת, מי שלא מתיישר עם הנורמה החברתית ועם המעמד הכלכלי, הוא מוקצה.

לאורך הדרך הבת הצעירה ביותר, איילה, משמשת לו כמעין מצפן מוסרי ותזכיר לו שהיא אוהבת את אבא שלה בדיוק כפי שהוא, עם חולצה, בלי חולצה, בעיקר בלי חולצה, וולגרי ומשולח רסן. יותר מהכל מהנה התחושה הקרינג'ית שנוצרת כשרואים דמות שעומדת לעשות משהו שהיא ממש, אבל ממש לא אמורה לעשות, ואתם אומרים בקול "לא-לא-לא-לא-לא!", מה שקורה כמעט בכל שנייה שבה קריישר נמצא על המסך. זאת תחושה שלא חוויתי זמן רב בטלוויזיה ואני חייב להגיד שזה עובד מצוין עם ההומור האדג'י שלו.

עם זאת, אחרי 30 שנה הטרנד של קומיקאים ו/או מוזיקאים שיוצרים קומדיה על חייהם מתחיל קצת להימאס. קריישר מצליח לחמוק מזה כי הוא יצר סדרה די כיפית עם דמויות די מבדרות, וגם אם עולים ממנה ניחוחות של ימין אמריקאי היא עדיין קורעת מצחוק. קריישר הולך עד הסוף עם הקומדיה שלו, ואפילו שכל הסדרה עסוקה בזה שהדמות שלו מתנצלת על כך, הוא לא מתנצל על זה לרגע. זה גם סוד הקסם. "ישוחרר ברט" היא קומדיה לא מתוחכמת, לא עדינה ולא מתפשרת. אבל מיצינו את הקונספט. הרעיון שחוק. חיים של קומיקאים זה לא כזה מעניין. בואו נגיד שאם זאת תהיה סדרת הקומדיה האחרונה שמבוססת על חייו של סטנדאפיסט, ספק אם מישהו יצטער.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• סיטקום

בתחילת 2023 זאת עוד הייתה סנסציה: הריסון פורד הולך לשחק בסדרת טלוויזיה. אחד מגדולי כוכבי הקולנוע בכל הזמנים, גיבור סרטי פעולה שהתעלה לתפקידים דרמטיים אדירים, מקבל תפקיד קבוע בסדרת טלוויזיה שבו הוא מגלם פסיכולוג זקן. ועוד בסיטקום. והוא אפילו לא הכוכב הראשי של הסדרה, רק סיידקיק של ג'ייסון סיגל שמגלם פסיכולוג מזדקן. והנה "שרינקינג" כבר חוזרת לעונה שלישית באפל TV. תראו כמה שהיא גדלה.

>> פברואר מפחיד: 8 סדרות שבטח תרצו לראות החודש בנטפליקס
>> מה חדש בדיסני+: 14 סדרות וסרטים שבטח תרצו לראות בפברואר

בעונה השלישית הנוכחות של פורד כבר כמעט טריוויאלית, ו"שרינקינג" מרגיש כמעט כמו סדרת אנסמבל על שלל דמויות המטופלים הצבעוניות שלה. מה שחמק לרבים מתחת לרדאר זה שג'ייסון סיגל הוא יוצר הסדרה ולמעשה תפר אותה למידותיו שלו עצמו יחד עם ברט גולדשטיין (הלוא הוא רוי קנט מ"טד לאסו"), ויחד עם ביל לורנס (הלוא הוא היוצר המוערך של "סקראבס" ו"טד לאסו"). ואם זה לא מספיק הולסום בשבילכם, זק בראף (הלוא הוא הכוכב של "סקראבס"), מביים שני פרקים בעונה הזאת של "שרינקינג". בקיצור, אין ומעולם לא הייתה דרך שבה זאת יכולה לא להיות קומדיית פיל גוד שתגרום לכם לחשוב על החיים ולרצות לחבק את הקרובים אליכם.

ובאמת, "שרינקינג" אולי לא תיכנס לפנתאון של הקומדיות הגדולות בכל הזמנים, אבל היא לגמרי משתלבת בקטלוג הקומדיות האינטליגנטיות רגשית של אפל TV והיא עושה את העבודה בחימום הלב. בעונה השלישית מתמודדות כל הדמויות עם הצורך (ועם חוסר היכולת) לעבור הלאה ולהמשיך הלאה, כולל הופעת אורח מרגשת במיוחד של מייקל ג'יי פוקס (שביל לורנס הוציא ממנו את מיטבו ב"ספין סיטי"). וצריך גם להגיד: הריסון פורד מצחיק. באמת.
>> שרניקינג // עונה 3 11 פרקים (פרק בכורה כפול ואחר כך פרק בשבוע) // עכשיו באפל TV

• המסך
• מה רואים הלילה
• אפל טיוי
• סיטקום
• סדרות מומלצות

סיטקומים הם כמו צמחים – צריך לתת להם זמן לגדול. בעידן הסטרימינג עמוס התוכן שלנו, המהירות לשפוט יצירה טלוויזיונית מונעת מסדרות להתפתח ולמצוא את הסגנון שלהם. הפרק הראשון חייב להיות ממגנט, ואם נתוני הצפייה צונחים לאורך העונה, ספק סדרה תשרוד גם לעונה שנייה. תעשייה אכזרית היא הטלוויזיה. אבל הבעיה מכך היא שסיטקומים צריכים זמן כדי לגדול – תחשבו על הפרקים הראשונים של "המשרד" האמריקאית, או חלילה על העונה הראשונה המוזרה של "מחלקת גנים ונוף". לעזאזל, אפילו "30 רוק" המופתית התחילה באיזה 3-4 פרקים לא מושלמים.
>>"ארץ נהדרת" חזרה כדי לעשות שמח. זה לא כל כך עבד לה

אנחנו מזכירים זאת כי אם נודה באמת, לא ממש התלהבנו מהפתיח של הסיטקום החדש של רשת CBS שעוסק במשרד הרישוי האמריקאי – שהגיע היום ל-yes (וסטינג TV) תחת השם הנכון "משרד הרישוי" ול-HOT (ונקסט TV) תחת התרגום המיושן "מהומה במשרד הרישוי". מדובר בסיטקום מצלמה אחת במתרחש במקום עבודה שבאופן מסורתי, נחשב למקום המשעמם עלי אדמות. הפרק הראשון מרגיש בעיקר עמוס ומבולגן, עם כמיה מקרטעת בין השחקנים ותחושה שכולם מתאמצים קצת יותר מדי – אפילו הכותבים. אבל נשבעים, יש לנו סיבות להיות אופטימיים בנוגע לזו.

בואו נתחיל מהקאסט הקומי המצוין שמוביל את הסדרה: הארייט דייר (האישה שיצרה וכיכבה ב"קולין מהנהלת חשבונות"), טיז מדוז (אחד מהפנינות הנסתרות של SNL והדבר הכי מצחיק ב"פיסמייקר"), טוני קבלרו (שהיה נפלא ב"משפחת ג'מסטון") ועוד קומיקאים אחרים, שלא היו מצטרפים לפרויקט הזה אם לא היה להם אמון. מעבר לכך, מאחורי הסדרה עומדת דנה קליין, שהיתה כותבת ומפיקה ב"חברים", "בקר" וסיטקומים קלאסים נוספים, ולא פחות חשוב מזה – נראה שגם ב-CBS מאמינים בסדרה, כי הם כבר הספיקו להזמין ממנה פרקים נוספים ליצירת עונה עתידית בת 20 פרקים. אה, והכי חשוב – הפרק השני כבר מראה התקדמות, כך שיש מגמה טובה. תישארו בסביבה, אולי זה עוד יתפתח למשהו.
"משרד הרישוי", שני פרקים עכשיו ב-Yes וסטינג TV, וב-Hot ונקסט TV. פרק חדש מדי יום חמישי

• מה רואים הלילה
• סיטקום
• קומדיה

ההומור של טים רובינסון הוא לא לכולם, בעיקר כי הוא ממש טוב בלקחת את הקרינג' למקומות שטרם חווינו בטלוויזיה. סדרות קרינג' הן לא דבר חדש, ו"המשרד" כבר הביאו את הז'אנר לשיאו, אבל בעוד במרבית סדרות הקרינג' יש דברים אחרים שמפצים עליו, במקרה של טים רובינסון אין שום דבר כזה. הוא משתמש בקרינג' באופן אלים ודוחק את התוכניות שלו למחוזות כמעט בלתי ניתנים לצפייה. הקומדיה החדשה של HBO, "חברת הכיסאות", היא בדיוק מסוג הקומדיות האלה. היא לא נעימה לצפייה, היא מוזרה, היא לא ידידותית למשתמש וכיאה לרובינסון, היא ממש מטופשת ומצחיקה.

במרכז הסדרה עומד וויליאם רונלד טוספר, אותו מגלם רובינסון. וויל, אם תרצו, הוא איש משפחה שבדיוק קיבל קידום והפך להיות המנהל של קניון חדש שאמור לעשות מהפכה בתרבות הצרכנות. במהלך הצגת הקידום בחברה, רגע אחרי שנשא נאום חשוב, וויל חוזר לשבת כשהנורא מכל קרה – הכסא נשבר תחת ישבנו אל מול כל צמרת החברה וגורמת למבוכה חסרת תקדים עבור טוספר המסכן.

המבוכה כל כך גדולה, שהוא מחליט לרדת לשורש העניין ולעשות את מה שכל אדם הגיוני היה עושה – לשלוח תלונה לחברת הכיסאות. הבעיה היא שהוא לא מצליח להשיג אותם. הוא מצליח להשיג את שירות ההודעות שלהם, אתם יודעים האנשים המעצבנים האלה שמקבלים שיחות עבור חברות ואומרות להם שהם מעבירים את זה הלאה ושוכחים שהתקיימה השיחה, ולמרות שהם עושים בדיוק את זה הוא לא מוותר וממשיך עד שהוא חושף שלב אחר שלב את הקונספירציה שעומדת מאחורי החברה המסתורית, קונספירציה שיכולה לעלות לו גם במחיר הקידום החדש.

זאת חוויה די מוכרת, וכמו רבים אחרים, אני יכול להגיד שהייתי בשתי הקצוות שלה:הייתי נותן שירות, בין היתר גם במוקד הודעות, והייתי בצד של הלקוח שמתלונן ושולח מכתב זועם. אני יודע כמה לקוחות יכולים להיות אנשים מתישים, בין אם מדובר בלקוח שרוצה לדבר ישירות עם עורך הדין שלו בלי להשאיר הודעה, לקוח שמתלונן על כך שלא קיבל רטבים עם המנה או נוסע שרוצה לבטל את הטיסה שלו בדקה התשעים ולקבל החזר מלא. זה סיוט ויש שם אנשים אובססיבים כמו וויליאם, שלא מפסיקים להתקשר ולהציק בגלל בעיות אישיות שלהם שלא תמיד קשורות אליך. מנגד אני מכיר גם את הצד השני היטב.

>> מסך מפלצת: דירוג 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> עכשיו אפשר לצחוק: הסדרות הקומיות הכי טובות בדיסני+

אני לא לקוח קל. פעם אפילו החזרתי המבורגרים למטבח כי הם הגיעו לי מפורקים (מה הקטע עם זה? אם הייתי רוצה להרכיב את המנה של עצמי הייתי מכין אותה בעצמי בבית), ולא פעם יצא לי להתמודד עם שירות לקוחות נוראי. הדוגמה שהכי הולמת את הסדרה זה שירות הלקוחות המזעזע של וולט. כמעט בכל הזמנה יש עיכוב, טעות או שההזמנה לא מגיעה כמו שצריך ואלה עוד הבעיות הקטנות של החברה. יש את המחירים הגבוהים, את דמי התפעול, דמי המשלוח וכמובן התחושה התמידית שלא משנה מה קורה בהזמנה – הם מנסים לזיין אותך. ככה בדיוק וויליאם מרגיש בכל פעם שהוא מנסה ליצור קשר עם חברת הכיסאות.

התחושות שעולות מהסדרה הן מאד מוכרות, ועדיין אין לי שמץ של מושג לאן הסיפור הזה הולך, יצא רק פרק אחד אחרי הכל, אבל ברור מאד מה החוויה שיוצרי הסדרה רובינסון וזאק קנין ניסו ליצור: ביקורת על עולם של צרכנות עיוורת. זה לא רק המחירים, זאת גם חוויית השירות כולה שהפכה למעין בירוקרטיה קפקאית שנעה בין מענים אוטומטיים מזעזעים לבין כתובות מייל שהן למעשה חור שחור להודעות. זאת חוויה יומיומית מתישה, ולמרות שאין לדמות הראשית אף תכונה שכיף להתחבר אליה, זה מאד מבדר ומעורר הזדהות כשרואים אותו מתחרפן מאותו הרגע שבו הכיסא פשוט מתרסק על הבמה.

"חברת הכיסאות" היא קודם כל סדרה על צרכנות ושירות, אבל היא גם קומדיית קרינג' אלימה. לא בגלל שהיא מציגה אלימות (למרות שיש בה גם קצת מזה), אלא בגלל שכל רגע בה מרגיש כמו סטירה של קרינג' לתוך הפנים של הצופה. עם זאת, יש בה אמירה אמיתית על תרבות שירות הלקוחות שהתפתחה לא רק בוולט בארץ, אלא גם בעולם. נושא הצרכנות והניצול שכרוך בו הוא דבר כל כך טריוויאלי בחיי היומיום, שלנו שמלבד להתלונן עליו אנחנו לא עושים נגדו שום דבר. אם כבר, אנחנו ממשיכים לחזור ולקנות אצל אותן חברות שמתעללות בלקוחות שלהם. "חברת הכיסאות" נוצרה כדי להעלות את זה למודעות, כך לפחות זה מרגיש מהפרק הראשון. . תנסו להילחם בחומות הקרינג' שהציב רובינסון, כי מאחוריה מסתתר מסר חשוב.

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• סדרות מומלצות
• קומדיה
• סיטקום
• קרינג'