בשירותים, לפני שליברמן נהיה שר ביטחון | עוזי וייל
לקח לי שניה להבין שקרה משהו בזמן שהייתי בשירותים. ושכולם מדברים על זה. ושאף אחד בשולחן לא יהיה פנוי עכשיו לשמוע את סיפורי על הילד והקרח. פאק, חשבתי, גם הסיפור אבוד וגם ליברמן אבוד
ברור שפדופיליה זה לא דבר טוב. ברור. כבר סגרנו שזה משהו שממש לא כדאי לעשות, ועוד יותר לא כדאי שיעשו לך. אבל מה קורה כשזה בא מהכיוון הנגדי? כי בשבוע שעבר,
אני נכנס לשירותים באחת המסעדות היותר מעונבות בעירנו, ניגש לאחת המשתנות, ומיד אחרי נכנס פנימה ילד בן… שש? שבע? שמונה נמוך? בכל אופן, ילד שראיתי אותו מחכה ליד השירותים מזה רבע שעה,
עוקב אחרי כל מיני גברים בתצורות שונות, נכנס אחרי ונעמד להביט בי. עכשיו, אם זה בנאדם מבוגר, אתה פשוט אומר לו סליחה, טעית, אני רק דומה למה שאתה חושב, כי אני קורא שירה ואוהב מחזות זמר – אבל אני לא מה שאתה חושב. בדרך כלל זה מספיק. מעבר להבהרה המינית, הם מבינים מיד שאני חתיכת פלצפן, שמי רוצה בכלל להיכנס איתו למיטה.
אבל מה אתה אומר לילד? מה אתה אומר כשזה הפוך מפדופיליה – זקנופיליה? יש דבר כזה? אז ניערתי, הכנסתי למכנסים ואמרתי:
“מה קורה?"
והוא אמר: “כלום."
“לא מסתכלים על אנשים משתינים," אמרתי לו.
הוא הסמיק. שטפתי ידיים.
“לא הסתכלתי," אמר הילד. הבטתי בו דרך המראה, וחשבתי שאולי כדאי לסיים את המפגש הזה. מה שלא תהיה הבעיה שלו, לא נראה לי שניתן לפתור אותה בשיחה. אבל אז אמר הילד: “הסתכלתי על הקרח."
ואכן, המשתנות היו עמוסות בקוביות קפואות.
“כשעושים פיפי על הקרח," הסביר הילד, “הוא מתקטן."
“נמס."
הוא חשב על זה. “לא," אמר, “מתקטן."
“אוקיי," ויתרתי לו, “אז תעשה את זה בעצמך. אתה לא חייב להסתכל על אנשים אחרים עושים את זה."
“עשיתי כבר," אמר בעצב, “נגמר לי כל הפיפי."
“אז… אתה יכול לשפוך מים חמים. זה גם יעבוד."
הוא הביט בי בחשד: “לא, אני לא חושב."
“תנסה," אמרתי, והצבעתי על ברז המים החמים. היה שם כד קטן לנטילת ידיים. מילאתי אותו, והגשתי לילד.
הוא הביט לעבר המשתנות ואמר: “אבא שלי אמר שבאלה מותר רק פיפי."
לקח לי שניה להבין.
“זה בסדר," אמרתי, “הוא התכוון ש… זה בסדר."
הילד לקח בחשש את הכד מידי, ובזהירות ניגש אל המשתנה הקרובה. אחרי היסוס קל גברה הסקרנות המדעית על הסמכות ההורית, והוא שפך לתוכה מעט מים חמים. הקרח עשה מה שקרח עושה במקרים כאלה. הילד הביט, מרותק, ושפך עוד. ועוד.
“לא יותר מדי," אמרתי, “שלא תהיה הצפה." אבל הוא כבר היה בענייניו, וחשתי שזה הרגע שלי להסתלק.
יצאתי וחזרתי למקומי ליד השולחן רב הנוכחים, התיישבתי ליד מישהו (שם בדוי), ואמרתי לו: “תשמע, זה פסיכי,"
“כן, אה?" – אמר המישהו –
“ליברמן!"
“מה?"
“ליברמן… וואו."
לקח לי שניה להבין שקרה משהו בזמן שהייתי בשירותים. ושכולם מדברים על זה. ושאף אחד בשולחן לא יהיה פנוי עכשיו לשמוע את סיפורי על הילד והקרח. פאק, חשבתי, גם הסיפור אבוד וגם ליברמן אבוד, כי אם אכן הוא יתמנה לשר הביטחון ברור שינסה להיות הכי ממלכתי שאפשר, וברור שהבנטים יזנבו בו אלקטורלית, כך שכאשר בעוד שנה הוא יקלע לאירוע בטחוני חמור ומתגלגל הוא יגיב בעוצמה חזקה מדי, וימצא את עצמו במיני־מלחמה רבת הרוגים שבסיומה הכל יחזור להיות כשהיה, רק יותר גרוע, ובנט יגיד שאם רק היו נכנסים ביותר כוח וכו', ולכן בבחירות הבאות ליברמן יעוף ובנט יהיה שר הביטחון, שיקלע גם הוא לאירוע בטחוני שיתגלגל למלחמה קטנה, וסמוטריץ' יגיד שאם רק היינו נכנסים יותר בכוח וכו', וחוזר חלילה, עד המלחמה הגדולה באמת. או עד שרוג'ר ווטרס ישכנע אותנו להפסיק עם זה, מה שיבוא קודם.
ועוד אני חושב את המחשבות האלה, אני קולט שמבעד לדלת השירותים מתחיל לזרום נחל קטן.
“אוי," אמרתי, “אסון."
“להפך," אמר חברי, “שיפציץ את סכר אסואן, נראה אותו."
וחשבתי להציע לעבור לדבר על משהו אחר, אבל כולם בשולחן המשיכו לדבר על ליברמן עד שהנחל מהשירותים הפך לנהר וכולם קפצו ממקומם.
