מרתון בנק לאומי תל-אביב של עיריית תל אביב-יפו יוזנק לדרכו הארוכה ביום שישי הקרוב, 27 בפברואר, ועוד לפניו הוזנקו לדרך הקיטורים התל אביביים הקבועים על הכבישים החסומים, הרצים האובססיביים והחולצות המנדפות, ולצידם הקיטורים המסורתיים על המקטרים עצמם, במה שהפך זה מכבר לחלק מהריטואל העירוני סביב המרתון. מה שפחות מסורתי זה שהפעם מדובר באירוע הספורט הגדול ביותר בתולדות המדינה, כשעם תום ההרשמה הבטיחו מעל 50 אלף רצות ורצים את השתתפותם בכלל המקצים.

>>

במסגרת האירוע מנפץ השיאים, גם מקצה המרתון המלא (42.2 ק"מ), יהיה הגדול ביותר שנערך בישראל מעולם עם יותר מ- 3,000 רצות ורצים, וכך גם מקצה חצי המרתון שובר שיא של כל הזמנים עם יותר מ-12 אלף רצות ורצים והמקצה ל-10 ק"מ עם מעל 20 אלף רצות ורצים. שיא נוסף שינסו לשבור כאן הוא שיא מרתון תל אביב שנקבע במרתון 2023 על ידי הרץ הקנייתי דומיניק קיפנהנו מיביי ועומד על 02:10:11 שעות. לאחר שנתיים, ולמרות המלחמה, צפויים להשתתף במרתון 15 רצי עילית מחו"ל, בהם רצים מקניה ומאתיופיה, שיתחרו במקצה המרתון המלא במטרה לשבור אותו.

אבל כמובן שמה שמעניין מבחינת מגזר הפדלאות עליו נמנה רוב הציבור, זה איך כל היופי הזה ושיאיו ישפיעו עלינו ועל ההתניידות ברחבי העיר. ובכן: לרגל המרתון יחולו הסדרי תנועה וחניה מיוחדים סביב יום האירוע, מהשעה 04:00 בלילה ועד לשעה 13:30 בצהריים. בין השעות האלה, אסורה החניה ותנועת כלי רכב בצירים הבאים:

בצפון: שד' רוקח, רח' אבן גבירול, רח' ש"י עגנון, רח' לוי אשכול, רח' פרופסור יובל נאמן, רח' עמיחי יהודה, רח' בתיה לישנסקי, רח' יצחק ארצי, רח' 2040, רח' שושנה פרסיץ, טיילת תל-ברוך, נמל תל-אביב, רח' כ"ג יורדי הסירה.

במערב: רח' הירקון, ציר החוף הרברט סמואל.

במרכז: רח' דיזנגוף, שד' בן גוריון, שד' תרס"ט, כיכר התרבות, שד' רוטשילד, רח' מרמורק, רח' הוברמן, רח' המלך ג'ורג', רח' אבן גבירול, שד' בן ציון.

בדרום: רח' קויפמן יחזקאל, רח' גולדמן נחום, כיכר השעון, רציף העלייה השנייה, נמל יפו, רח' נמל יפו.

בנוסף, ייחסמו לתנועת כלי רכב כל הרחובות שגובלים לצירי הריצה ואלה שחוצים אותם, ואיסור חניית כלי רכב בצירי הריצה עצמם יכנס לתוקף החל ביום חמישי, 26 בפברואר, בשעה 18:00. מומלץ להגיע למתחם הכינוס בפארק גני יהושע בתחבורה ציבורית, רכבת ישראל תתגבר את הקווים המגיעים לתחנת האוניברסיטה (פרטים באתר הרכבתובמוקד שירות הלקוחות *5770). למתעקשים להגיע ברכב פרטי: הגישה לחניוני מרכז הירידים ולחניוני הדרייב-אין תתאפשר רק עד לשעה 06:00 בבוקר, אחר כך תוכלו לנסות את מזלכם בחניון אצטדיון רמת גן, חניון א.ת בני ברק, חניוני קריית שאול, חניוני אצטדיון האתלטיקה, חניון רפידים, חניוני אוניברסיטת תל-אביב, חניון רכבת (מרכז) סבידור, חניון קניון אילון וחניון רמת החייל.

לרגל המרתון, עשרות ספסלים ברחבי העיר – בפארק המסילה, שדרות רוטשילד, שדרות חן וטיילת בבלי בפארק גני יהושע – עוטרו במדבקות גדולות המזמינות את היושבים לקום ולהצטרף לריצת המרתון. בפארק גני יהושע תוקם עיר המרתון עם בימת חימום קצבית עליה ינגנו מיטב הדי.ג'ייאים בישראל, יריד EXPO עם מיטב המציגים ומתחמי שיווק חווייתיים. בנוסף, יוצבו עמדות מוזיקה ולהקות לאורך המסלולים. השנה תהיה גם הטבה מיוחדת בבתי עסק למשתתפות ולמשתתפים כאשר בהצגת מדלית השתתפות תינתן הטבה מיוחדת במעל מאה בתי עסק.

>> מרתון בנק לאומי תל אביב של עיריית תל אביב-יפו בהפקת חברת "כפיים", 27.2 החל מ-06:00 בבוקר, ילווה לאורך כל המסלול בכ-5,000 אנשי הפקה, אבטחה, סדרנות ורפואה.מידע נוסף ,עדכונים ומפת המסלולים כאן.

• הבועה
• מרתון תל אביב
• עיריית תל אביב
• ספורט
• עם הילדים
• ריצה

הנה וידוי: קוראים לי אבישי, ומאז ילדותי אני חולה ספורט.
זה משהו שגדלתי איתו, וברבות השנים גם הפך למקצוע. בסתר ליבי, אני חושב שמי שאוהב ספורט באמת (בין אם כמשתתף פעיל או כצופה, כמוני), מבין משהו קצת יותר עמוק על החיים. יש משהו בספורט שמשמש כאלגוריה על החיים, שלפעמים דרכו אפשר להסביר דברים עמוקים יותר. העולם הלכאורה-אלטרנטיבי שהוא משקף הוא כמו צילום רנטגן למה שעובר בפנים. לשנאות ולאהבות שלנו, לדעות הקדומות, למקום שלנו בעולם. אין קלישאה חבוטה יותר מזו שסוברת ש"ספורט הוא מראה של החברה" – אבל כנראה שיש סיבה שהקלישאה הזאת קיימת.

>> טיים אאוט 2018: דני אבדיה יגיע ל-NBA. רק תנו לו שנה-שנתיים
>> שגרירים של הצלחות: 14 השפים הישראלים שהכי מצליחים בחו"ל

במקרים רבים ספורט משמש מטאפורה מושלמת גם לתרבות שאנחנו חיים בה. וכן, הגיע הזמן לדבר על דני אבדיה. בזמן שכולנו ישנים, אבדיה בשנים האחרונות לא מפסיק לשבור תקרות זכוכית ב-NBA, ליגת הכדורסל הטובה ביותר בעולם. בכל פעם מחדש, הוא מגיע לנקודה שהוא לא חווה בעבר, נקודה שמעטים הספורטאים הישראלים שחוו אי פעם. זו הזדמנות נדירה לראות ישראלי, יליד קיבוץ בית זרע, הופך במו ידיו לאחד הספורטאים הטובים ביותר במקצוע שלו. בעולם. כמה כאלה היו לנו? אפשר לספור על יד אחת. אם בכלל.

אז איפה מגיעה המטאפורה? ובכן, היא מגיעה לא רק ממנו – כסמל של ניצחון אנושי, של כוח רצון ושל אמונה פנימית יוקדת; אלא גם מהסביבה שלו. מאיתנו. ובעיקר מהעובדה שעל אף שבעולם הגדול תמיד ידעו להעריך את אבדיה, דווקא מבית היו יותר מדי אנשים שאהבו לגמד ולהמעיט בערכו. שלגלגו על "הסיקור הפרובינציאלי", שטענו ש"מנפחים אותו בשביל גאווה לאומית". ששלפו את המילה העתיקה מכולן, והאהובה עליהם מכל – "אוברייטד". מסתכלים על ספורטאי ישראלי ענק, וכל מה שהם יודעים זה רק לצקצק, להניד בראשם ולהתנשא על "הישראלים האלה" שמתאהבים במישהו רק כי הוא ישראלי.

ואבדיה הוא לא הראשון – למדינת ישראל יש מסורת מפוארת ללגלג, לגמד ולהמעיט בערכם של כל מי שמצליח. גם הספורטאים האולימפים שלנו שהביאו מדליות סבלו מנחרות בוז של "ספורטאים בלי נעליים". גם כשמכבי תל אביב או הפועל תל אביב מצליחות בכדורסל האירופי, תמיד יהיה את הצדקן שיסביר כמה הסגל של הקבוצה השנייה פצוע וחסר, כמה הניצחון פגום ולא באמת שווה משהו. גם כשמכבי חיפה נתנה 0:3 למנצ'סטר יונייטד, היו מי שידעו לשלוף היטב את העובדה שיונייטד עלתה בהרכב משני. ועוד ועוד ועוד.

וזה, כמובן, גולש גם מעבר לספורט. גם האירוויזיון, שבו ישראל ממחישה פעם אחר פעם את היכולות המדהימות שלה בתחום הפופ, הוא מטרה שאוהבים לחבוט בה בארץ. גם הישגים גדולים כמו המקום השני של יובל רפאל, או ההישגים האדירים של עדן גולן או נועה קירל, לא התקבלו רק בחיבוק – אלא בהרבה מבטים מזלזלים על התחרות ועל החלקים היותר שטותניקיים שלה. אף מבט על התמונה הגדולה. אף הסתכלות על הדבר הרחב יותר, על הישג שאפשר גם לחבק ולהסתכל עליו באהבה, ולא רק להמעיט בערכו.

השורש הוא, כמובן, הפחד להיתפס כ"פרובינציאליים". לאהוב מישהו ישראלי ולהתלהב מהישגיו רק כי הוא ישראלי. אבל האם זאת המצאה שלנו? לא ממש. לכל מדינה, באופן טבעי, יש קשר חזק למי שמייצג אותה. בוודאי למדינות בסדר הגודל שלנו שלא משופעות בספורטאים גדולים. סרביה מאוהבת בנובאק ג'וקוביץ' (ותמכה בו גם כשהיה שנוי במחלוקת) – כי הוא סרבי. מרקוס בגדאטיס, הטניסאי היווני שזכה בווימבלדון, התקבל באהבה אין קץ במדינה שלו כשחזר – וזה עוד במדינה שהמציאה את הספורט. במצרים, מוחמד סלאח הוא גיבור לאומי. בפורטוגל מעריצים את רונאלדו. בארגנטינה עד היום זוכרים את מראדונה ז"ל, והפכו אותו לקדוש של ממש. והמחשבה הזאת, שרק ישראלים הם קרובים אצל עצמם ומתלהבים מהישראליות של עצמם, היא דבר כל כך… פרובינציאלי. זאת המילה.

איכשהו, בכל העולם יודעים להעריך ולאהוב את הספורטאים הגדולים שלהם – וזה לא נראה להם מוזר. הם לא מעקמים את האף, אלא מתמסרים למישהו גדול מהחיים שהוא "משלהם". כן, קודם כל כי הוא באמת משלהם. כולנו רוצים להרגיש חלק ממשהו גדול מאיתנו – וזה לא פסול. להפך. לפעמים, דווקא ההישגים הגדולים של הספורטאים הענקים שלנו הם משהו שיכול לתת לנו כוח כאינדיבידואלים. לשאוף ליותר, ללכת קדימה, לחלום רחוק ולהגשים. היופי שבספורט הוא בדיוק כל הדברים האלה. בלעדיהם, באמת שהקלישאה ההיא על 11 חוליגנים שרודפים אחרי כדור נכונה (והיא לא).

וזאת הבעיה עם יותר מדי גורמים בשיח הנוכחי: הם הפכו את הרגש למשהו בזוי. אסור להיסחף אחרי הרגש. לא להתלהב. אנחנו חייבים, תמיד, "לשמור על פרופורציות" ולהיות מאוזנים ואובייקטיבים ולזכור שיש צד אחד ויש צד שני. אבל החיים לא באמת עובדים ככה. בסוף, אנחנו בני אדם והרגש הוא חלק מהותי, בטח מאהבת הספורט. מי שמסתכל על ספורט בלי רגש לא ימצא בו הרבה. וחלק מהרגשות הם גם רגשות פטריוטיים – רגשות שמתחברים למישהו כי הוא בא מהמדינה שלך, מהשכונה שלך, מהבית שבו גדלת. לכן אנחנו אוהבים קבוצה, לכן אנחנו מעודדים נבחרת ולכן אנחנו מתחברים לספורטאים "משלנו".

מלך החמוצים. בנימין נתניהו (צילום מסך: x.co)

בנימין נתניהו הוציא שם רע מאוד למילה "חמוצים". הוא השתמש במילה הזאת כדי לתאר את כל מי שמעז לבקר אותו או לחשוב שההתנהלות שלו אינה סופר מושלמת. אבל האמת היא שפה ושם יש "חמוצים" אמיתיים – כאלה שיידעו להסתכל על כל דבר מהזווית העקומה שלו. הצורך להטיל ספק (שהוא מבורך בתחומים מסוימים) הפך אצלם לדת, למשהו שחזק מהכל, עד שלפעמים מרוב ספק הם לא מצליחים לראות את האמת הפשוטה. והאמת היא שלפעמים, קורים פה גם דברים טובים, שיש פה מספיק כישרון ואמונה כדי להצליח אפילו בספורט, שאף פעם לא נחשב לתחום החזק שלנו.

האמת הפשוטה היא שדני אבדיה הוא אולסטאר. לא רק כי הוא נבחר למשחק (הקצת מטופש, בוא נודה), אלא בעיקר כי הוא כיום מהטובים בעולם בתחומו. האמריקאים לא מתים להודות בכך שיש אירופאי שיותר טוב מהם, אבל ברובם הגדול הם מתייחסים בהערכה עצומה לאבדיה. פשוט כי הוא ממש טוב בכדורסל. גם הנתונים האובייקטיביים תומכים בכך. וכל מי שזלזל והמעיט בערכו, גם בתקופות שבהן היה קשה לראות את זה, נראה מגוחך ממש עכשיו.

אולי הלקח הוא לשמור את הספק ואת הציניות למקומות שצריכים אותם ולדעת מדי פעם גם לכבות אותם. להתמסר לרגש, כי אין בו שום דבר רע. גם אם טיפה נסחפים זה בסדר. אף אחד לא מת מזה שאחרי כמה שנים שבהן היה די מחורבן להיות ישראלי (מכל כך הרבה סיבות), יהיה לנו סמל שמראה שאפשר – עם חשיבה נכונה ועם התמדה – גם להגיע הכי רחוק שאפשר, במקום הכי גבוה שיש, על הבמה הכי גדולה שיש.אז כן, אני קודם כל בעד דני אבדיה ואוסקר גלוך ומנור סולומון וארטיום דולגופיאט, וגם עדן גולן ויובל רפאל ונועם בתן (שייסע השנה לייצג אותנו באוסטריה) כי הם ישראלים. וכי אני ישראלי. ואוהב את המדינה הזאת ומקווה שהיא תצליח בכל דבר. ושאולי משהו בהצלחה שלהם כאינדיבידואלים שיעזור לנו לדעת שאפשר להצליח גם במקומות אחרים. לא רק בספורט, בהכל.

• טור דעה
• ספורט
• כדורסל
• NBA
• ישראלים בחו"ל

הטלוויזיה הישראלית, אם נשתמש לרגע בהכללה, לא מחוברת יותר מדי למסורות של יצירות על ספורט. מה לעשות, אנחנו כנראה עסוקים יותר באתוס צבאי. אז נכון, היה לנו את "האלופה" (טלנובלה) ואת "אנחנו על המפה" (מערכונים), אבל כנראה שהאתוס הצבאי שלנו בא על חשבון האתוס הספורטיבי, ואם תרצו לראות יצירה ישראלית שעוסקת חבורת אנשים שמתאחדים לכדי קבוצה – עדיף שתחפשו את זה בדוקומנטרי ("ליגה ג'" היא אחלה התחלה) או בסדרות נוער ("שלי הכובשת"). אבל בכל הנוגע לעלילתי למבוגרים? שיהיה בהצלחה.

לכן מעניין לראות שדווקא "כל האימהות משקרות", שעולה הערב בכאן 11, היא הראשונה שבוחרת להשתמש במסורת הוותיקה – שלא לומר, קלישאה אמריקאית – של "קבוצה של חדלי אישים שעושה את הבלתי יאמן". מעניין, גם כי זו סדרה שעוסקת באימהות שמחפשות משמעות, וגם כי זו סדרה שנוצרה כולה על ידי קבוצת נשים – יעל כץ, נעם נבו, נטלי מיכאלשווילי-דרור על התסריט, עטרה פריש ("המפקדת") על בימוי – שעקפו את הגברים בכל הנוגע לטלוויזיה על ספורט. למרות שכמו בכל סדרה על ספורט, גם כאן הספורט הוא לא העיקר – אלא מה בונים בעזרתו.

אבל לפני הכל, "כל האימהות משקרות" עוסקת באם יחידנית ועייפה – אלי (מאיה מרון, "כנפיים שבורות"), שמנסה להראות לבנה הצעיר איתמר דוגמה ולהפסיק להירקב בבית מול סדרות שהיא לא אוהבת. כך היא מוצאת את עצמה כאחת מהשחקניות של "קבוצת הכדורשת הכי גרועה ביפו", שמורכבת כולה מנשים שבורות, כל אחת בדרכה. אגם רודברג, דיאנה גולבי, רינת מטטוב ובת אל מוסרי בתפקיד שאר השחקניות, כשעוד תמצאו בקאסט את עדי עזרוני בתפקיד של שחקנית יריבה, את שלום מיכאלשווילי כבן הזוג של רודברג ואת צחי הלוי בתפקיד מאמן הקבוצה שהוא גם במקרה האקס המיתולוגי של אלי. הדיבור עליה חם במיוחד, ונראה לנו שמדובר בעוד להיט מצוין מבית כאן 11. קדימה לניצחון!
"כל האימהות משקרות", פרק 1, כאן 11, 21:30

• מה רואים הלילה
• כאן 11
• ספורט
• יפו

"צ'אד פאוורס", קומדיית הספורט של Hulu (שגם זמינה בדיסני+) לא מנסה להביא משהו חדש מדי לשולחן, ולהגנתה היא גם מודה בזה די מהר. בעיקרון מדובר ב"גברת דאוטפייר" לשחקני פוטבול – ראס הולידיי, שחקן פוטבול שהרס לעצמו את הקריירה במעשה טיפשי במיוחד (שמערב ילד חולה סרטן), מחליט להתחפש לאדם חדש בשם המאוד מטופש צ'אד פאוורס, ולהשיק קריירה חדשה לגמרי בזהות בדויה. למעשה, את הרעיון לכך הוא מקבל מפוסטר של הסרט "גברת דאוטפייר", כך שברור שיוצרי הסדרה הבינו שהם לא מביאים שום דבר חדש. ובכל זאת, הם עושים את זה מאוד טוב.
>>השיר החדש של ויתרתי מתאר איך מדור השלום הפכנו לדור אבוד

מאחורי הסדרה החביבה הזו – שמתפתחת לדרמה קומית עם לב במקום הנכון ומודעות עצמית – עומד גלן פאוול ("טופ גאן: מאווריק" ו"היט-מן"), שגם מככב בתפקיד הראשי (הכפול) של ראס/צ'אד, וגם כתב את הסדרה יחד עם מייקל וולדרון ("לוקי"), אבל ההשראה דווקא לא מגיעה מ"גברת דאוטפייר", אלא ממתיחה שנוצרה עבור תוכניתו של כוכב הפוטבול איליי מאנינג, "Eli’s Places", במסגרתה כוכב הפוטבול הסווה עצמו בתחפושת והשתתף במבחני קבל לקבוצת פוטבול בקולג'. באופן מפתיע אולי, הפרמיס הזה מצליח להתפתח לעונה בת 6 פרקים בצורה די טבעית ומוצלחת.

הסיבה לכך היא שפאוול השכיל להפוך את שחקן הפוטבול ראס הולידיי לדושבג קצת טמבל וקצת קונספירטור, אבל עדיין חביב מספיק כדי שנהיה בעדו. בגלל זה, כשהולידיי צריך להעמיד פנים ולהמציא את פאוול על המקום, גם הדמות שלו יוצאת טיפשה. הטיפשיות האינהרנטית הזו דווקא עובדת נהדר, והתפקיד הכפול של פאוול מצליח להיות מעניין בשני חלקיו, וגם כשהוא מתחיל להתפרק בהמשך. עם חיזוק משחקני משנה כמו סטיב זאן הנהדר ואילי מאנינג עצמו (שגם חתום כמפיק), יש פה בינג' קצר שעומד כרגע על 4 פרקים, עם עוד שניים אחרונים שיגיעו בשבוע הקרוב.
"צ'אד פאוורס", עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• ספורט
• דיסני+
• קומדיה