Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

עצב

כתבות
אירועים
עסקאות
עצוב אז צועקים. נעם רותם (צילום: צליל חנוכה)

ים של דמעות: 15 שירים עצובים בעברית שיאווררו לכם את הרגש

ים של דמעות: 15 שירים עצובים בעברית שיאווררו לכם את הרגש

עצוב אז צועקים. נעם רותם (צילום: צליל חנוכה)
עצוב אז צועקים. נעם רותם (צילום: צליל חנוכה)

"זה לא בושה להיות עצוב" שר לנו אריק איינשטיין, והתקופה האחרונה מזכירה את זה יותר מתמיד. מכיוון שלפעמים הדרך הכי טובה לעבד עצב היא לעבור דרכו, אספנו את השירים הכי עצובים שאנחנו אוהבים בשפה העברית. מסחטת דמעות בקטע טוב

התקופה האחרונה היא כזו שנותנת מקום גדול לעצב – גם הקולקטיבי, אבל גם האישי. וגם במקרים כאלה, מוזיקה תמיד נמצאת שם כדי לפרוק, להקל על הכאב, לשחרר אותו ואולי אחרי הכל, גם לראות קצת אופק. הנה 15 שירים שהעצב הוא ליבם, כל עצב והסיפור שלו, שעוזרים להתמודד עם זה שנהיה כאן די עצוב.

>>הסנסציה של 2025: סרט שהכניס כבר 1.9 מיליארד דולר ורק הסינים ראו

מגיע לי טוב – איה זהבי פייגלין

יש שירים שהם כמו חברים טובים. כאלה שלא שופטים או מחפשים להוכיח אותך, אלא כאן בשבילך תמיד. "מגיע לי טוב", מתוך האלבום "החיים שלי קצרים מדי וארוכים נורא" (מה שמופיע גם בשיר) שיצא ב-2020, הוא כזה. זהבי-פייגלין סיפקה שיר שמלווה אותך הביתה אחרי יום קשה. היא זורקת פנימה גם רמז על הדמות שלה כאישה, אבל גם על הרצון להילחם יותר מדי. ובסוף המסקנה – שכל כך לא פשוט להגיע אליה בעולם שלנו – שמגיע לנו טוב. רק טוב. הכי טוב.

כאבי גדילה – אביב גדג'

בימים אלה, השיר הזה כמובן נטען באלפי משמעויות – כשיר געגוע, אולי גם שיר פרידה. תשע שנים כבר עברו מאז שהשיר יצא, והוא נכנס למערכת הדם של השירים העצובים בחיינו –כולל קאבר מעלף שעשה לו שולי רנד, שש שנים אחר כך. ומעל הכל, בסוף הוא גם מנסה לנחם. דמעות שמחה אמנם כואבות בגרון בדיוק כמו דמעות של עצב, אבל לפחות הכוונה היא אחרת.

סתם – טיפקס

ואם כבר שירים שנטענו במשמעות. בפודקאסט (המצוין) "חיים בלאפה" שיצא ב"כאן 11", קובי אוז סיפר איך השיר הזה נכתב בעקבות רצח יצחק רבין ב-1995, אבל הוא הצליח להסוות אותו ולהתעלם מכך שהמניע לשיר היה הטראומה הלאומית הגדולה. וכך הוא נשאר איתנו גם לטראומה הלאומית הנוכחית. "סתם" חזר לתודעה אחרי שטיפקס ניגנה אותו בלווייתו של עומר חרמש ז"ל, שנרצח ב-7.10, ולפתע המילים האלה, שנשמעות טריוויאליות אחרי שנים של השמעות, נטענות מחדש במשמעות הנסתרת.

השיר על התוכי יוסי – אריק איינשטיין

סליחה מכולם, אבל כנראה שזה השיר הכי עצוב שנכתב כאן. בעיקר, בגלל שהיו בו שלוש שכבות – הטקסט המופתי של המשורר אברהם חלפי, טקסט מפואר על בדידות ועל מוות; הלחן של מיקי גבריאלוב, שסיפק לו את השקט הדרוש – ומעל כולם אריק איינשטיין, המבצע והשחקן הגדול מכולם, במופת של הגשה שקורע את הלב בכל האזנה. גם כמעט 40 שנה אחרי שהשיר יצא במקור.

מילאנו – שקל

סוגה נוספת בעולם השירים העצובים היא שירי הפוסט פרידה – לא שירי ה"עזבת אותי", אלא השירים שנוצרו מתוך המציאות שבאה אחר כך. הריקנות הגדולה שמרימה את ראשה רק שם. שקל, שעד אז זוהה בעיקר עם הקופצנות וההרמות של רביד פלוטניק בימיו כנצ'י נצ', מביא כאן טקסט שמתאר את זה בצורה הכי פשוטה, והכי חדה, בלי מטאפורות: "אז אני שוכב מתחת למיטה, מתחבא ממך ומיקיצה/ הזכרון של אתמול חד כמו הדיסק ששברת, מביך כמו הקרע בחולצה/ מחכה שתמצאי אותי ותספרי לי על היום שלך, ואת לא כאן/ את לא יודעת איך עוברים הימים/ איך עוברים השנים". לפעמים הדברים הפשוטים ביותר חותכים הכי עמוק.

ושוב לבד – תיקי דיין

"Alone Again" של הזמר האירי גילברט אוסאליבן היה להיט לא קטן בשנות השבעים, ואהוד מנור ז"ל, אחד המתרגמים הגדולים שהיו כאן, הביא אותו לישראל בתרגום לטובת התכנית הישנה "שלכם לשעה קלה", בה כיכבה דיין – אז בעיקר קומיקאית ולא ממש זמרת. אבל ברגע הזה הטקסט הטראגי, האובדני, שמנור רק העצים בשפתו העשירה התחבר לדיין כמבצעת, והביאו את שניהם לשיא חדש.

חרב דמוקלס – נועם רותם

עוד דוגמא לטקסט מתורגם – הפעם של לו ריד – אך במקרה של נעם רותם התרגום הוא גם שיר אוטוביוגרפי לגמרי, שכן גם רותם ליווה את אשתו לאורך הטיפולים במחלת הסרטן בה חלתה, וכתב את התרגום הזה לה. את העצב העמוק אפשר להרגיש מכל מילה שלו, והביצוע קורע לב בשיאו של אלבום קורע לב. רותם תמיד היה איש שידע לכתוב רגש בצורה מופלאה, אבל הפעם הוא נועץ את החרב עם כל צדדיה, הישר בלב.

היכן החייל – אהובה עוזרי

המוזיקה הישראלית של 1975 היתה שונה מהותית מזו של היום. מי ששלטו בגלי האתר היו שירי זיכרון, באופן טבעי אחרי הטראומה הכואבת של מלחמת יום כיפור. אבל רוב השירים היו עדיין שירי גבורה – שירים שהונדסו על ידי צבא ההגנה לישראל, ועסקו בלוחמים ובתושייתם. אליפלט פינת שיר הרעות. עוזרי, דרך המוזיקה הים תיכונית, הצליחה בפעם הראשונה לתת מקום לאבל הטהור – את הקול של האישה, שמחכה לאהובה שלא חזר. בכך, היא עשתה עוד דבר גדול שנשאר איתנו עד עצם היום הזה.

החצר האחורית – שיר האביונים

יש שירים שהולכים איתך, שיושבים עליך בבטן, שלא עוזבים. כזה הוא "שיר האביונים", שכתב יענקל'ה רוטבליט האגדי ל"חצר האחורית", הפרויקט שהחזיר אותו לתודעה של המוזיקה העברית. ל"חצר", לאורך השנים, היו כמה שירים מאוד נוקבים – אבל בניגוד לשירים הפוליטיים הגדולים (שייח ג'ראח, הסיפור הגדול, האם נדע להיוולד שוב מחדש), הפעם הנקב שנשלח הוא אל בני האדם. או אולי יותר נכון, אל ההתנהגות האנושית – "את שיר הקבצנים פושטי היד/ אל חלונות המכונית בצומת/ והנהג עיניו חומקות מן המבט/ אל הבטחה גדולה בשלט של פרסומת". זה שיר כואב, כי הוא מראה לך את מה שאתה משתדל להדחיק כל החיים. ואולי גם מאיר משהו על שרירות הלב של כולנו, במקום הכי קטן – בצומת ההיא, באמצע הלילה, כשמישהו רק מחכה לאיזה שקל עזוב.

קצר פה כל כך האביב – יהודה פוליקר

שיר שהמציא מחדש את האבל – אחרי שנים שבהם התרגלנו שיום הזיכרון לחללי צה"ל מלא בשירים הישנים, "הרוסיים", עם הבללייקה ברקע והחליל של הלהקות הצבאיות, פוליקר הצליח להביא משהו חדש שמרגיש כמו מפעם, אבל למרבה הצער מגיע מהעכשיו. את השיר כתב דוד גרוסמן על בנו אורי, שנהרג במלחמת לבנון השנייה – אבל הלחן של פוליקר הצליח לייצר משהו שונה בנוף. אי אפשר להתעלם מהכאב שבמילים, הן זועקות החוצה – אבל הלחן כמעט משדר משהו אופטימי. הוא לא דכאוני לגמרי, ודווקא זה מה שהופך את המילים לכל כך חזקות.

כהן@מושון – שיר הדרופ

"ימים ארוכים", האלבום השלישי של צמד הראפרים, הוא אלבום תגובה מאוד ברור לאירוע שהתרחש כמעט שלוש שנים קודם – מותו של אריק איינשטיין ז"ל, שהיה קשור למושונוב דרך הקשר החם וארוך השנים עם אביו, מוני. האלבום רצוף בסימפולים של האיש והאגדה, אך כנראה שהגדול מכולם הוא בשיר הזה, מתוך "זה לא בושה להיות עצוב". כהן@מושון, שהיו ידועים עד האלבום הזה עם ראפ יותר מרים ושמח, הצליחו לתת אור לתחושות המתסכלות ולמשמעות המשפט החזק הזה בעידן הראפ המודרני. מוריד לקיר אגרוף, כי כולם מתים בסוף. אפרופו דברים שנשארים אקטואליים.

חנן יובל – גשם אחרון

כשאתה עצוב, יש רגעים שבהם אתה לא מחפש פשר. אלא רק לצלול כמה שיותר עמוק, להרגיש את העצב עד לשד עצמותיך. כמו הגשם בשיר הזה, שהלחין יאיר רוזנבלום לטקסט המופלא של אהוד מנור. שיר אובדני, אבל כזה גם שמסוגל לפרוק את הדמעות בימים ההם, שבהם אתה מרגיש את כל העולם על הגב. הרבה חושך היה בשיר הזה שכתב מנור, בעיקר בגלל המוות של אחיו הצעיר יהודה; ואת החשכה הזאת, לפעמים צריך לקחת. אולי גם כדי לגלות שבסוף יש גם אור.

רביד פלוטניק – חסידה צחורה

לצד היכולות המופלאות של רביד כראפר, ככל שהשנים התקדמו הוא ידע גם להתחבר לרגש – בין אם זה לבטי הקבלה העצמית ב"בדיוק כמו שאני", ובין אם בשיר הזה, בו כתב בצורה מאוד בוגרת וכואבת את הגעגוע לאמו שנפטרה. באמצעות הרפרנס המוזיקלי לשיר הישן באותו השם של צלילי הכרם, רביד כותב את הכל – את רגשות האשמה, את האהבה, וגם את הכעס על כך שהיא הלכה מוקדם מדי. איכשהו, כל האמיתות של החיים צפו בשיר הזה. שיר בכי טהור, שתמיד מפרק אותי מחדש. "לא אמרת לי שאהיה לבד לאורך המסע".

אל תפחד – אהוד בנאי

לצד היכולת לפרוק רגשות, יש גם את המקום שבו מוזיקה לוקחת את המדרגה הבאה – והיא הרצון לראות את האופק אחרי החושך. במסגרת שירי "בדרך הביתה", גם השיר הזה תופס את המקום: שיר שמדבר אל המקום שבו התפספסת, שבו אתה מרגיש שזה סוף העולם, והוא כאן בשבילך. "אז תאמין שאם קלקלת, אתה יכול גם לתקן". יש רגעים שבהם אתה יודע את האמת הזאת, אבל לפעמים צריך לשמוע אותה עוד פעם אחת.

ג'ימבו ג'יי ופול טראנק – סתלבט בקיבוץ

ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית מלאה בשירים שמחים שנטענו במשמעות אחרת עם השנים. "ארץ טרופית יפה" תמיד ייזכר בתור השיר שנוגן שנייה לפני היריות בכיכר, "לב זהב" של שרית חדד נמחק מהרפרטואר שלה בגלל שהתנגן במהלך אסון ורסאי; וגם השיר החמוד הזה, שאפילו היה שיר השנה העברי של גלגלצ ב-2022, נמחק מאז הרעש המחריש של ה-7.10. קצת קשה לשיר על השקט המתוק של הקיבוץ, בטח הקיבוץ שג'ימבו ג'יי בא ממנו, כשבזיכרון שלנו צרוב כל הכאב של קיבוצי הדרום. זה שיר יפה, קליט ואפילו משעשע לפרקים; זאת רק המציאות הנוראית מאז, שהפכה אותו לשיר כל כך עצוב.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

"זה לא בושה להיות עצוב" שר לנו אריק איינשטיין, והתקופה האחרונה מזכירה את זה יותר מתמיד. מכיוון שלפעמים הדרך הכי טובה...

מאתאבישי סלע28 בפברואר 2025
גארדן. צילום: לירון אראל

יהיה בסדר ואולי אפילו יותר מזה

יהיה בסדר ואולי אפילו יותר מזה

העתיד הקולקטיבי אולי יתפוצץ לנו בפנים, אבל כאינדיבידואלים, אין אלא להישיר מבט למציאות של הווה מורכב ועבר מכוער, ולשלוח אותה להזדיין

גארדן. צילום: לירון אראל
גארדן. צילום: לירון אראל

בסרט "חצות בפריז" של וודי אלן, שמלא בפגישות של אושיות יצירה ותרבות היסטוריות בסיטואציות סוריאליסטיות של מסע בזמן, אומרת דמותו של פול: "נוסטלגיה היא הדחקה של הווה כואב". זה משפט יפה ושגוי. הנוסטלגיה היא שקר וצריך לירוק לה בפרצוף.

השבוע ציינתי את יום הולדתי ה־29, וחשבתי על השנה האחרונה וגם על אלה שלפניה, על צמתים שחלפתי על פניהם ועל חוויות, חיוביות ושליליות, שעברתי. נזכרתי איך בגיל 8, כשהייתי יתום מאב כבר שלוש שנים, למדה איתי ילדה שאביה גסס מסרטן. קיוויתי ששותפות הגורל הזו תקרב בינינו ותוציא אותי ממעגל הבדידות נטול החברים שהייתי בו – דמיינתי תרחיש שבו אשתף אותה בסיפור שלי על כך שאין לי אבא. טעיתי. אבא שלה מת והיא לא שמה עליי. לא היינו קרובים, אז נגררתי לעצבות, לא על האובדן שלה, אלא על הפספוס שלי, שאמנם לא היה תלוי בי, אבל כיוון שהייתה לי הזדמנות שלא התממשה, תפסתי את עצמי כמפסיד הגדול בסיטואציה הזו.

21 שנה אחרי, בחשש רב בהתחלה, חגגתי יום הולדת עם חברים. הגיעו הרבה אנשים שציפיתי לראות וגם כמה שהנוכחות שלהם הפתיעה אותי לטובה. אולי הם רק חלפו שם, אבל אני הרגשתי טוב. גם הקיר בפייסבוק התמלא בברכות, חלקן מושקעות ואחרות גנריות (וזה בסדר ממש). גם אם האלגוריתם של פייסבוק הוא שדחף אנשים לחשוב עליי, ולו לרגע, ולהשקיע את המאמץ המינורי בכתיבת "מזל טוב!", זה היה עולם ומלואו, כזה שלא זכיתי ליהנות ממנו בעשור וקצת הראשונים של החיים שלי, בדיוק בתקופות שבהן הרגעים הכואבים מורגשים, חרתים ומעצבים את האישיות במלוא עוצמתם.

העתיד הקולקטיבי אולי יתפוצץ לנו בפנים, אבל כאינדיבידואלים, אין לאלה מאיתנו שאינם רוצים לשקוע בדכדוך אלא להישיר מבט למציאות של הווה מורכב ועבר מכוער ולשלוח אותה להזדיין. כל שנה, עם ההתרחשויות והקטסטרופות שלה, גרועה יותר מקודמתה, או לפחות ככה נדמה בזמן אמת. זה השקר שאנחנו מספרים לעצמנו – שאת החרא הנוכחי יכסה חרא חדש. אבל זה לא מה שיהיה. גם אם לא נצליח לעצב את המציאות כרצוננו, אנחנו שולטים בתחושות שלנו, ומניסיון העבר (הלא תמיד מוצלח), דבר אחד ברור – יהיה בסדר ואולי אפילו יותר מזה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

העתיד הקולקטיבי אולי יתפוצץ לנו בפנים, אבל כאינדיבידואלים, אין אלא להישיר מבט למציאות של הווה מורכב ועבר מכוער, ולשלוח אותה להזדיין

מאתאלכס פולונסקי26 באפריל 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!