Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
שבועיים אחרי פסטיבל פרימוורה האהוב, תארח ברצלונה פסטיבל מוזיקה נוסף: סונאר, שמתהדר בליינאפ עמוס ושווה במיוחד. השנה ישתתפו בו מאסיב אטאק, ננה שרי, לייקה לי, קאריבו, בונאבו, ג'יימס מרפי, פור טט, רויקספופ ורובין, טוד טרייה ועוד המון די.ג'ייז ומפיקים מלהיבים.
הפסטיבל המסורתי בטנסי חוגג השנה בר מצווה, עם הרבה שמות גדולים ובמות עם שמות מטופשים כמו "That Tent", "What Stage" או "Cafe Where". השנה תמצאו שם את הארקטיק מאנקיז, אלטון ג'ון, קניה ווסט, ג'ק ווייט, ניק קייב, ומפייר וויקנד, פליימינג ליפס, די אנטוורד ועוד הרבה אחרים.
פסטיבל היפ הופ, פופ ואלקטרוניקה המתקיים במקביל בלונדון ובברמינגהם. חלק מהמועדים הלונדוניים כבר סולד אאוט, אבל כרטיסים לשלושת ימי הפסטיבל בברמינגהם עוד זמינים (הם גם זולים יותר). במשתתפים: קניה ווסט שיארח את פארל ווליאמס, דרייק, ברונו מארס שיארח את אאוטקאסט, אזיליה בנקס, אנג'ל הייז, איגי אזיליה, אלי גולדרינג, רובין טיק ועוד.
שש במות ו־125 משתתפים הם סיבה לא רעה לקפוץ לליסבון. חובבי הרוק יקבלו את ארקטיק מאנקיז, הבלאק קיז, אימייג'ן דראגונז, אינטרפול ואלבו, הקלאברים יחגגו עם ניקולס ג'אר, דיפלו, קאריבו, סבטרקט, נינה קרביץ וג'יימי XX.
יחד עם רדינג ולידס (ע"ע), פסטיבל הענק הסקוטי הוא התחליף הכי קרוב לפסטיבל גלסטונברי הנחשק, שגם השנה אזלו אליו הכרטיסים לפני שמישהו הספיק לומר “אני לא זוכר איפה השארתי את האוהל". תוך כדי התפלשות בבוץ תוכלו לראות את פיקסיז, פרנץ פרדיננד, רד הוט צ'ילי פפרס, ביפי קליירו, בומביי בייסיקל קלאב, אלבו, טיים אימפלה ורבים אחרים. וגם ארקטיק מאנקיז, ברור.
גם ככה כולנו רק מחפשים תירוצים לנסוע ליפן, ופסטיבל רוק ואלטרנטיב בכפר סקי בהרים (Naeba) הוא סיבה די טובה. יופיעו ארקייד פייר, לורד, קניה ווסט, אאוטקאסט, דיימון אלברן, מאניק סטריט פריצ'רז, פרנץ פרדיננד, סנט וינסנט וכמתבקש – יוקו אונו.
הפסטיבל הקנדי מתקיים באי סמוך למונטריאול באותו סוף השבוע כמו לולהפלוזה, ומציע ליין אפ לא פחות שווה: ארקטיק מאנקיז, אאוטקאסט, ניק קייב, בנד אוף הורסס, ג'ק ווייט, מודסט מאוס, לורד, גוגול בורדלו, דה ריפלייסמנטס ועוד המון אמני אלטרנטיב ואינדי.
חוץ מארקטיק מאנקיז, בפסטיבל הצרפתי ישתתפו השנה פורטיסהד, פרודיג'י, קווינז אוף דה סטון אייג', לנה דל ריי, בלונדי, די אנטוורד, ט'רסטון מור, סטיבן מלקמוס ועוד.
"למה לא? היינו בכל כך הרבה פסטיבלים שאני שמח לנסות כל דבר שהוא לא צפייה בהופעות של להקות אחרות. חץ וקשת נשמע טוב. אני בטח אהיה מוצלח בזה".
מה היה הפסטיבל הראשון שלך?
"זה היה גלסטונברי, בשנת 97' או 98'. הייתי בן 16. הכל היה קצת מטושטש אבל מדהים'".
איך מתלבשים באופן פרקטי אבל יפה לפסטיבל?
"כשהייתי בפסטיבלים כמתבגר, חשבתי שאולי אצליח להתנשק שם עם בחורה. אבל בלתי אפשרי להיראות אטרקטיבי בפסטיבל מוזיקה. אז אני פשוט לובש את מה שהכי נוח – מכנסיים עמידים למים ומעיל גשם גדול. אני לא הולך לפסטיבלים במחשבה שאיראה במיטבי".
סיים את המשפט: הדבר המצחיק ביותר שראיתי אי פעם בפסטיבל היה…
"כשגנבו למישהו את האוהל. מישהו פשוט הרים אותו ורץ. הייתי מתבגר, ולא ידעתי מה לעשות. שמעתי את בעלי האוהל חוזרים מאוחר יותר באותו הלילה, והם ממש בכו. האמת היא שזה הדבר העצוב ביותר שראיתי בפסטיבל".
מהם חמשת פריטי החובה בפסטיבלים, לדעתך?
"שק שינה באיכות גבוהה. כיום, צריך גם הרבה כסף אם אתה רוצה לקנות אוכל. צריך לוודא שיודעים מה קורה בליין־אפ, ולהביא צ'ופרים קטנים לאוהל כמו חטיפי שוקולד. ופאוץ'. זה כל מה שאני לוקח".
אם היית צריך לבחור בין אוהל קמפינג, אוהל מונגולי עגול, קרוואן או מלון – מה היית בוחר?
"אם אתה הולך לפסטיבל אתה צריך לישון באוהל. מדובר בשלושה ימים בשנה, עדיף שתעשה את זה כמו שצריך!"
פסטיבל ווילדרנס, 8.7־8.01, פארק קורנברי, אוקסופרדשייר, 143.5 ליש"ט ליום
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בקרוב תגיע לכאן רכבת אווירית שתביא איתה הופעות של הרולינג סטונז, ניל יאנג, לנה דל ריי, הפיקסיז, סאונדגארדן ועוד רבים וטובים איך תתמודדו עם כל הטוב הזה? או! בשביל זה אנחנו פה. קבלו קורס מזורז שיכין אתכם להופעות הקיץ - האלבומים שחייבים להכיר, השירים שכדאי לשנן, הציפיות שיש לתאם והמשפטים שיוציאו אתכם מבינים. לכם נשאר רק לאמן את עור התוף
מערכת היחסים של הקהל הישראלי עם הרולינג סטונז היא פחות רומן סוער ויותר הערכה מרוחקת. כולנו מכירים את הפרק מדברי ימי הרוק על הלהקה שעיצבה מחדש את הז'אנר ושנחשבת לגילום האולטימטיבי של רוחו, אך עדיין לא מדובר ברוקרים מהסוג המוערך באופן מסורתי בישראל. הסטונז מקדשים פשטות ויוצרים מוזיקה פחות שכלתנית או הרפתקנית מזו של הפינק פלויד, הביטלס, קינג קרימזון או The Who; מיק ג'אגר רחוק מלהיות משורר רוק מעדת בוב דילן, לאונרד כהן או ניק קייב האהודים, ותחושות הווידוי והכנות הצורבת החביבות כל כך על הקהל בארץ הן מהם והלאה. הסטונז לא עולים לבמה כדי לחשוף לבבות מדממים. הם באים להעביר מחלות מין. אולי זאת הסיבה שהכרטיסים להופעה הזאת לא ממש עפו בקצב המצופה עבור אצולת רוק מהדרגה הזו (זה, והמחיר, שאליו נגיע בהמשך).
הרולינג סטונז
חימום
רמי פורטיס. בחירה משונה בהתחשב בדיסוננס המוזיקלי המוחלט בין השניים. בעולם מתוקן היינו מקבלים את הבחירה המתבקשת של שלום חנוך. ובכל זאת, עדיין יהיה משמח לראות את פורטיס על במה כזו.
תמורה לכסף
695 ש"ח בדשא, 1,690 ש"ח בגולדן רינג. 200 ש"ח יותר מההופעה של מקרטני, 300 יותר מניל יאנג. מחיר אסטרונומי אך צפוי. הסטונז מתפקדים כבר שנים כלהקת מורשת שמשקיעה את מלוא המרץ, אולי יותר מכל קולגה אחרת מהביטלס ועד דילן, בניקוז ארנקי המעריצים דרך רצף בלתי נגמר של אלבומי אוסף פחות או יותר זהים, הוצאות מחודשות שלא מחדשות דבר וגם, כמו שכבר הבנתם, מחירי כרטיסים לאוליגרכים בלבד. עם זאת, תמיד אפשר לטעון שהם הרוויחו את הזכות הזאת ביושר. כשתכתבו אתם את "Gimme Shelter" קחו איזה מחיר שאתם רוצים על כרטיס.
תיאום ציפיות
אין כאן מה להתבלבל יותר מדי. פורמט ההופעות של הסטונז פחות או יותר זהה מאז שנות ה־80 המוקדמות, והקהל יודע בדיוק מה הוא הולך לקבל.
מי בקהל
65% תוהים אם הם ימותו לפני קית' ריצ'רדס.
30% אחוז אנשים שעדיין קוראים להם האבנים המתגלגלות.
100% בני מזל שבסופו של דבר הולכים לחזות בהופעה היסטורית.
מילה של מומחה
"מצדי שיוותרו על 'It's Only Rock'n'roll', ויתנו במקום קצת כבוד ל'Through The Lonely Nights'".
סט ליסט
כמו בכל הופעה של הסטונז בשלושת העשורים האחרונים – כל הלהיטים יהיו שם, ויש מספיק כאלה בשביל למלא שלוש שעות ושני הדרנים. היינו שמחים לקבל מתוך "Exile On Main Street" עוד משהו חוץ מ"Tumbling Dice", או משהו מתוך "Aftermath" שאיננו "Let It Bleed", אבל כנראה שהם ינגנו בדיוק מה שאתם חושבים שהם ינגנו.
שיעורי בית
"!GRRR":הסטונז הוציאו במהלך הקריירה 29 אלבומי אולפן ו־32 אוספים/הוצאות מורחבות/שאריות מחוממות. הפורמט הזה של אוסף להיטים הוא כנראה הדרך הטובה ביותר לצרוך את הלהקה הזאת שלא פעם החביאה קלאסיקה אחת או שתיים באלבומים בינוניים. ואם כבר אוסף, כנראה שנלך על המהדורה החגיגית מ־2012 שנועדה לציין יובל פעילות. 50 קטעים מסודרים כרונולוגית שמלווים את הסטונז כל הדרך, מקאברים מוקדמים לשירי דלתא בלוז, דרך תור הזהב היצירתי שלהם בין 1968 ל־1972 ועד לדעיכה היצירתית של שנות ה־80.
תור הזהב:ארבעת האלבומים שקנו לסטונז את הזכות לעשות פחות או יותר מה שבא להם מעתה ועד עולם ועדיין להיחשב בעיני רבים לפנים של הרוקנ'רול. "Beggar's Banquet" ניפץ לרסיסים את בועת השלום והאהבה של הסיקסטיז והמיר את כל הנטיות הפסיכדליות שהסטונז צברו בתחילת הדרך בבלוז סליזי, פוליטי ואלים. "Let It Bleed" אמנם לא חף מקטעים מיותרים אבל גם כולל כמה מהפזמונים הטובים, המשכנעים והעצובים ביותר בהיסטוריה של הרוק. "Sticky Fingers" המחורמן והמסומם הוא האלבום השלם ביותר של הסטונז – רצף מבריק ומרושע של רוק, בלוז, קאנטרי וסול שבלבו גם אחד, "Wild Horses", שישבור לכם כל פעם את הלב. ולבסוף, "Exile On Main Street" הרדוף, המרסק, המאיים, החלוד, המייאש, המתפרס, המחלחל. המושלם. ארבעה אלבומים שמהווים את אחת מהפסגות היצירתיות הגבוהות ביותר במוזיקה הפופולרית.
"Gimme Shelter":סרט המתעד את הלהקה בשיאה במהלך סיבוב הופעות ב־1969 והופך לפתע טרגי. במהלך ההופעה הידועה לשמצה באלטמונט חברי ה־Hell's Angels (שהלהקה שכרה כמאבטחים ללא כל שיקול דעת) הורגים אחד מהצופים ופוצעים כמה אחרים והמצלמות נמצאות שם כדי לתפוס כל רגע איום. מסמך רוקנ'רול עצוב על רגעי ההתפכחות האחרונים מהחלום ההיפי.
"Shine A Light":עוד דוקו אחד לסיום, והפעם תיעוד מצוין של הופעה של הסטונז מ־2006 בבימויו של המעריץ מרטין סקורסזה. אם יש לכם ספק בקשר למידת החיוניות שלהם על במה עמוק בתוך הגיל השלישי, אתם מוזמנים להירגע כבר עכשיו.
ניל יאנג. צילום: Getty Images
ניל יאנג – 17 ביולי, פארק הירקון
אנחנו יכולים לעצור שנייה ולהכיר בכך שבטווח של חודש ניל יאנג והרולינג סטונז הולכים לנגן בפארק הירקון? כשממצמצים כמעט אפשר להצליח לזהות כאן איזה שמץ של נורמליות. זה בדרך כלל השלב שמישהו יתחיל לזעוף על כך שלהקות עדכניות יותר כמו ארקייד פייר או הארקטיק מאנקיז (תמיד אותו זוג דוגמאות) לעולם לא מגיעות לכאן בזמן אמת. הוא גם צודק, האיש הזועף הזה, אבל ניל יאנג – אחד מהקולות החשובים ביותר בהיסטוריה של הרוק וסמל מהלך ליושרה אמנותית – עומד להופיע כאן, אז בואו ניקח כמה רגעים חסרי מרירות כדי להכיר תודה על קיץ ההופעות המשוגע הזה.
חימום
טרם פורסם, אבל זה חייב להיות גבע אלון, לא?
תמורה לכסף
מ־400 ש"ח בדשא ועד 1,400 ש"ח ל־VIP. לא מעט, אבל הוגן. האיש הוא אגדה חיה, וזאת הזדמנות (סביר להניח שאחרונה) לצפות בו מופיע כאן.
תיאום ציפיות
הדרך היחידה לתאם ציפיות עם ניל יאנג היא להעיף אותן מהחלון. יאנג עושה בדיוק מה שהוא רוצה בכל רגע נתון וזה מה שנפלא בו. בהתחשב בכך שהוא מביא איתו את קרייזי הורס ושהוא סיים לפני כמה חודשים סיבוב אקוסטי ברובו, כנראה שנקבל אותו באווירת רוק שהולמת את גודל הקהל הזה. אבל שוב, גם אם הוא יחליט להעביר שעתיים בקאברים של ריהאנה על מפוחית לא נהיה מופתעים.
מי בקהל
20% מעריצי פרל ג'אם, כי אם הם לא רוצים לבוא לפחות נהנה מהאב הרוחני.
40% קיוו לכמה שיותר פולק וקיבלו בעיקר ג'אמים מחושמלים.
40% קיוו לכמה שיותר ג'אמים מחושמלים וקיבלו בעיקר פולק.
מילה של מומחה
"ידעת שהגיטרה שלו הייתה שייכת פעם להנק וויליאמס?".
סט ליסט
יאנג תמיד יודע להפתיע עם קטעים נדירים מהקטלוג הנרחב שלו, אבל יש כמה שירים שקשה להאמין שייפקדו מהופעה בליווי קרייזי הורס – "Powderfinger" שפותח את החצי הרועש של "Rust Never Sleeps", Pocahontas"" האקוסטי מתוך אותו אלבום, "Cortez The Killer" המחשמל והאפי מתוך "Zuma", הרגע שבו יאנג מצא את הצליל המלוכלך והגרובי שלו עם "Cinnamon Girl", צמד הג'אמים הארוכים והמדהימים מתוך אותו אלבום "Down By The River" ו"Cowgirl In The Sand" ונוסף עליהם, כל החשודים המיידיים מתוך "Harvest" ו"After The Goldrush".
שיעורי בית
יאנג הוא אמן שמעולם לא ניסה להדק את הרסן על המוזות שלו וידוע בהליכה עיוורת אחריהן, לאן שלא יובילו. כל זה אומר שהאיש לא פעם בלבל את הקהל שלו עם אלבומים שנכשלו כישלון חרוץ. קולאז' רעשי הגיטרה חסר הכיוון "Arc", אלבום הרוקבילי "'Everybody Rockin" שהוקלט רק כדי לשמש כאצבע משולשת לכיוונו של מנהל הלייבל שדרש "אלבום רוקנ'רול כמו שצריך", או האלבום ההוא שהוקדש כולו למכונית חשמלית – יש לא מעט מסיחי דעת תמוהים בדיסקוגרפיה שלו. אם ההיכרות שלכם איתו עד עכשיו הייתה אגבית, הנה כמה אלבומים שיעזרו לכם להתחיל את הצלילה פנימה:
"Harvest/After The Gold Rush":צמד האלבומים המצליחים והמוכרים האלה הם נקודת הפתיחה המתבקשת ליצירה שלו. עם "After The Gold Rush" הוכיח יאנג את עצמו כאחד מכותבי השירים הגדולים של דורו, בעיקר ברגעים הפולקיים יותר ובבלדות הפסנתר החשופות. "Harvest", שהגיע שנה וחצי אחריו, הוא האלבום שאיתו פרץ יאנג רשמית למיינסטרים והוא נוטה לכיוון הקאנטרי והאמריקנה. שתי יצירות מופת משמיעה ראשונה שמבהירות מיידית למה התכנסנו כאן.
"Rust Never Sleeps":בזכות החלוקה לצד אקוסטי ולצד חשמלי והעובדה שהאלבום הוקלט ברובו בהופעה חיה, אפשר למצוא כאן ייצוג יפה לצדדים השונים של יאנג ככותב שירים והמחשה לכוחה של הדינמיקה שלו עם קרייזי הורס.
"Tonight's The Night":ההספד השיכור של יאנג לגיטריסט קרייזי הורס דני וויטן ולפועל הבמה ברוס ברי הוא אחד מאלבומי הרוקנ'רול הכואבים ביותר שהוקלטו אי פעם. קשה לחשוב על עוד כותב שירים שהצליח לתקשר כך את כל הבלבול, הייאוש וחוסר התוחלת שבאבל.
"Harverst Moon":עשרים שנה אחרי "Harvest", יאנג מוציא המשך סגנוני עם אותם הנגנים. בזכות נקודת המבט הבוגרת, התוצאה היא אלבום מיושב וחכם יותר.
"Psychadelic Pill":האלבום האחרון של יאנג עם קרייזי הורס מ־2012 הוא גם האלבום הכפול הראשון שלו, והוא עמוס בסוג הג'אמים הארוכים שיאנג וקרייזי הורס מתמחים בהם בהופעה חיה. סתם שתדעו למה אתם נכנסים.
סאונדגרדן. צילום: Getty Images
סאונגרדן – 18 ביוני, איצטדיון בלומפילד
כריס קורנל תמיד היה יכול לסמוך על אהבת הקהל הישראלי, אפילו כשהגיע לכאן כדי לקדם את מופע הזוועות המביך ההוא עם טימבלנד. הגיע הזמן שיגיע לכאן עם הלהקה שגרמה לנו להתאהב מלכתחילה בגרון העל טבעי הזה. הרווחנו את זה ביושר.
החל מ־330 ש"ח בדשא והחל מ־275 ש"ח ביציע. בדומה ליום הראשון בפסטיבל "רוקנרולר" בכיכובם של הפיקסיז, זו חבילה משתלמת. גוגול בורדלו לבדם מצדיקים את ההשקעה.
תיאום ציפיות
מבין כל להקות הגראנג' של הניינטיז סאונדגרדן תמיד הייתה הטכנית ביותר, ואם לשפוט על פי סרטונים מהשנה האחרונה הווירטואוזים האלה עדיין בכושר שיא.
מי בקהל
25% אניני אינדי שהתגעגעו לשמוע מישהו שבאמת יודע לנגן בכלי שלו.
60% חובבי רוק שמסרבים להכיר בקיומה של מוזיקה שיצאה במילניום הנוכחי.
15% שמתכננים למרר את חיי כל מי שעומד בקרבתם בפוגו מסורתי.
מילה של מומחה
"חבל שמאט קמרון לא יוצא איתם להופעות השנה. היה זורק מילה טובה לאדי ודר".
סט ליסט
אפשר לסמוך על זה ש"Superunknown" יבוצע כמעט בשלמותו. סיכוי סביר שנשמע את "Rusty Cage" ו"Blow Up The Ouside World". הלוואי שיהיה: "By Crooked Steps" מתוך "King Animal".
Passenger. צילום: Shutterstock
פסנג'ר –10 ביוני, בארבי
פסנג'ר הוא שם הבמה של הסינגר סונגרייטר הבריטי מייקל רוזנברג. הוא מוכר כרגע לקהל הרחב בעיקר בתור ההוא ששר את הלהיט החביב "Let Her Go", אבל הפריצה שלו הגיעה רק אחרי שלושה אלבומים עצמאיים ושנים של הופעות בפאבים וברחובות.
תיאום ציפיות
מעט משונה, אבל האלבום החמישי של פסנג'ר, "Whispers", יוצא לעולם יום לפני ההופעה הזאת, כך שסביר להניח שיצוצו לא מעט חומרים לא מוכרים. שווה לפחות להתוודע לסינגל "Heart's On Fire".
חימום
טרם פורסם.
תמורה לכסף
179 ש"ח.
איפה מתחילים
אלבום הפריצה "All The Little Lights" הוא בהחלט נעים, למרות התחושה שדמיאן רייס כבר עשה את כל זה קודם, וקצת יותר טוב.
בריאן ג'ונסטאון מסאקר
בריאן ג'ונסטאון מסאקר – 15 ביולי, בארבי
ההופעה של BJM אצלנו הקיץ תופסת את הלהקה במצב מצוין – אנטון ניוקומב פיכח ומפוקס, והאלבום החדש "Revelation" הוא המשך מצוין לחזרה לכושר של קודמו, "Aufheben". יהיה פסיכדלי.
תיאום ציפיות
ל־BJM יש קטלוג עצום להסתמך עליו, אז כנראה שהתשובה הכי טובה במקרה הזה קצת מהכל.
חימום
המפשעות.
תמורה לכסף
159 ש"ח.
איפה מתחילים
"Take It From The Man" מ־2008 הוא דוגמה מוצלחת ומייצגת למה ש־BJM יכולים לעשות במיטבם. אחריו כדאי להמשיך ל"Their Satanic Majesties' Second Request", לפחות כדי לשמוע את "Anenome" היפהפה.
M.Ward. צילום: יח"צ
אם וורד – 25 ביוני, תיאטרון גשר
אחד מכותבי השירים הטובים באינדי יוצר מוזיקה על זמנית (קצת פולק, קצת פופ מוקדם, קצת אמריקנה) ושר בקול סדוק על אמונה, על אהבה ועל בדידות. פוטנציאלית, ההופעה המרגשת ביותר של הקיץ.
תיאום ציפיות
אין לוורד אלבום חדש בחוץ, כך שאפשר לצפות לשירים מכל האלבומים ולכמה מהקאברים הקבועים שלו לדניאל ג'ונסטון ול"Let's Dance" של בואי.
חימום
טרם פורסם.
תמורה לכסף
169 ש"ח.
איפה מתחילים
ללא ספק ב־"Post War" מ־2006 ואם להיות מדויקים יותר, ב"Chinese Translation" היפהפה מתוכו.
קורט וייל – 12 באוגוסט, בארבי
קורט וייל כותב שירי גיטרות פשוטים וחמימים שמחביאים את חדות האבחנות המילוליות שמתחת לפני השטח.
תיאום ציפיות
הוא אמנם שחרר בסוף 2013 את האי.פי "It's a Big World Out There and I'm Scared", אך ההופעות שלו עדיין מתבססות על שני האלבומים האחרונים והמצוינים שלו.
חימום
טרם פורסם.
תמורה לכסף
172 ש"ח.
איפה מתחילים
ב"Smoke Rings For My Halo" הבודד והיפהפה מ־2011, ואז מכניסים קצת שמש עם "Wakin' On a Pretty Daze" מהשנה שעברה.
אמריקה. צילום: Getty Images
אמריקה – 7 באוגוסט, אמפי פארק רעננה
הרכב הסופט רוק שידוע בעיקר בזכות שירי ניל יאנג לייט כמו "Horse With No Name" ו"Sister Golden Hair" מעולם לא זכה בהערכה רבה מהמבקרים או מהקהל הרחב, אבל האמת היא שבמיטבם חבריו תמיד הוכיחו את עצמם כמקצועני פופ אמינים למדי.
תיאום ציפיות
אמריקה אוהבים את השגרה שלהם ומנגנים כבר שנים בדיוק את אותם להיטים (גם אם נדרשת כאן הגדרה רחבה יחסית ל"להיט") בכל הופעה, בדיוק באותו הסדר. די מדהים, האמת.
חימום
טרם פורסם.
תמורה לכסף
195־385 ש"ח.
איפה מתחילים
באלבום הבכורה, "America". ממנו מדלגים לאלבום החמישי, "Hearts", ומקנחים באלבום האיחוד מ־2007 (בהפקת ג'יימס אייהה מהסמשינג פמפקינז!)' "Here And Now".
מאק דמרקו
מאק דמרקו – 13 באוגוסט, בארבי
יום אחרי ההופעה של קורט וייל מגיע הזיווג הקנדי המושלם מק דמרקו, שיוצר אף הוא מוזיקה חסרת מאמץ וזרוקה באופן חינני אשר בהאזנות חוזרות מתגלה כמטעה בפשטותה.
באלבום השני שלו,"2", שתחת תו התקן של פיצ'פורק הפך אותו לכוכב אינדי, ומיד אחריו ב"Salad Days" החדש והמצוין שברגעיו היפים ביותר דמרקו מתגלה כדבר האחרון שנדמה שהיה רוצה להיות – שאפתן.
מגהדת'. צילום: Getty Images
מגהדת' – 6 באוגוסט, גני התערוכה
אחת מהלהקות החשובות במטאל, וממעצבות הטראש של שנות ה־80 לצד מטאליקה וסלייר, חוזרת לקרוע את הגרון שלה בישראל בפעם החמישית.
תיאום ציפיות
צפו למה שקיבלתם בארבע הפעמים הקודמות – קלאסיקות ברצף ואפשרות לצפות באצבעות של דייב מאסטיין מעלות עשן בזמן אמת.
חימום
טרם פורסם. אולי מאיה בוסקילה פנויה?
תמורה לכסף
304 ש"ח בעמידה, 504 ש"ח ל־VIP.
איפה מתחילים
קשה להאמין שמאזין אגבי ימצא את דרכו להופעה של מגהדת', אבל כנראה שאלבום ההיכרות המוצלח ביותר עם הלהקה הוא "Rust In Peace" הווירטואוזי והזועם.
בקסטריט בויז. צילום: Getty Images
בקסטריט בויז – 29, 30 ו-31 ביולי, אמפי פארק רעננה
ההפתעה הכי גדולה מבין מופעי הקיץ היא ההיסטריה סביב הגעתה לישראל של להקת הבנים המצליחה בכל הזמנים. הכרטיסים לשתי ההופעות הראשונות שלה אזלו תוך חצי שעה. הדגמה מרשימה לעוצמתה של נוסטלגיית הניינטיז בארץ הקודש.
חימום
היי פייב. אם יש אלוהים.
תמורה לכסף
כל הכרטיסים כבר נחטפו מזמן, כך שזה לא באמת משנה. הספסר בכניסה לא יתפשר על פחות מ־500 ש"ח בכל מקרה.
תיאום ציפיות
הבקסטריט בויז שרדו את מפץ להקות הבנים ופועלים פחות או יותר ברצף כבר שני עשורים בזכות שמירה על האיזון העדין בין סיפוק הצורך של הקהל בלהיטים התמימים של העבר (שמבוצעים בימינו עם קריצה מודעת לעצמה, ע"ע הופעת האורח המושלמת שלהם בסרט "This Is The End"), לבין בחירות חכמות בשירי פופ בוגרים ולא מביכים באלבומים המאוחרים. במילים אחרות, את מנת הצ’יז שלנו נקבל.
מי בקהל
15% אנשים שעדיין תוכלו למצוא אצלם בבית מכתביות של ניק קרטר.
25% מתעקשים שהם באו "בקטע אירוני".
60% יופתעו מכמות מילות השירים שהם זוכרים בעל פה.
מילה של מומחה
השאלה האמיתית היא מה מקור החלל הנפשי הזה שאתם מנסים למלא בהערכה של זרים על התמצאות בפועלם של הבקסטריט בויז.
סט ליסט
כל מי שמגיע לשחזר מסיבת כיתה עם "Everybody" יזכה במשאלתו בהדרן, אבל עד אז כדאי להתעדכן באלבומם האחרון והבלתי מזיק של הבויז, "In A World Like This", בעיקר החצי הראשון שלו.
לנה דל ריי. צילום: Getty Images
לנה דל ריי – 20 באוגוסט, גני התערוכה
הנה מגיעה להופעה בישראל החיה הנדירה הנקראת "אמן רלוונטי", ועוד כזו שרלוונטית באופן מיינסטרימי ולא רק עבור ארבעת מבקרי המוזיקה ששמעו עליה. האם היא מסוגלת למלא את גני התערוכה, או שאולי הקהל הישראלי מוכן לפתוח את הארנק רק כשמגרים לו את בלוטות הנוסטלגיה?
חימום
טרם פורסם.
תמורה לכסף
400 ש"ח לכרטיס רגיל, 1,000 ש"ח לכרטיס VIP. עם כל הכבוד לעלויות השינוע, קצת קשה להצדיק את המחיר הזה הזה עבור אמן עם אלבום אחד בחוץ ואחד בדרך, לפחות עבור אלה שההיכרות שלהם איתה מסתכמת בשלושה להיטים בגלגל"צ.
תיאום ציפיות
ההיסטוריה הוכיחה שדל ריי היא לא הפרפורמרית הממגנטת ביותר בסביבה, אבל היא כן עברה כברת דרך מאז מיצג הבכורה המביך ב"Saturday Night Live" (מי שמעוניין לחוש בשבעה סוגים שונים של אי נוחות בו זמניתייגש הנה). עדיף להנמיך ציפיות בכל מה שקשור לחשמל באוויר.
מי בקהל
45% צעירות שעדיין מוצאות משהו רומנטי במלנכוליה.
35% גברים בוגרים שלא בטוחים איך לזוז בפומבי עם המוזיקה הזאת.
20% אנשים שלא ידעו שהגרסה המרימה של "Summertime Sadness" היא הרמיקס.
סט ליסט
כל הלהיטים המתבקשים מתוך "Born To Die". אם עוד לא נתקלתם ב־אי.פי. "Paradise" מ־2012, זה הזמן להתחיל לשנן את Ride" "Cola ו"Body Electric" מתוכו. "Ultraviolence" החדש יֵצא ב־16 ביוני.
מצלמים רוקנרול:בואו להיות הצלמים של Time Outבפסטיבל Rockn'roller
סבב שאלות למוזיקאים ישראלים למודי חו"ל הוליד את התובנה שכל סיבוב עולמי הוא עולם ומלואו. החל מרמת העצמאות (אחד עשה לעצמו בוקינג מהלפטופ הפרטי, אחר נעזר בלייבל ישראלי, סוכן אנגלי וחברת בוקינג גרמנית), דרך הטריטוריה שמופיעים בה (האירופאים נוהגים לארח על חשבונם, האמריקאים יזרקו אתכם לרחוב), וכלה באופי וגיל הלהקה (הורים לילדים כנראה לא יגורו חודשיים בוואן). מעל כל ההבדלים מרחף סימן השאלה הגדול מכולם – התקציב. אמן שמגיע עם כיסים מלאים יכול להרשות לעצמו "ליצור" את הטור כמעט מאפס ולחיות כמו מלך. יתר בני התמותה ייאלצו לחלטר ולאלתר בדרך.
עם מי מדברים?
התעשייה המקומית התפתחה מאוד בתחום היצוא, ולייבלים צעירים ומוכווני חו"ל (אנובה מיוזיק למשל) הופכים למיומנים יותר בהפקת טורים. בנוסף, בישראל מתקיימים די הרבה אירועים שמכוונים החוצה (שואוקייסים למיניהם, "חשיפה בינלאומית"). באירועים האלה לא מספיק להלהיב את הקהל. אתם חייבים להגיע מוכנים. בררו מראש מי יגיע ובודדו את האנשים שאתם עשויים לעניין. קחו יוזמה וצרו איתם קשר לפני או אחרי ההופעה. לא מצאתם אף גורם שמוכן לשים עליכם כסף? הגישו בקשת תמיכה למשרד התרבות.
הטור הוא רק האמצעי
בשביל רוב המוזיקאים חלום סיבוב ההופעות בחו"ל הוא חלק בלתי נפרד מהשאיפות המקצועיות. זכרו שההופעות הן רק אמצעי בדרך למטרה גדולה יותר – חתימה בלייבל בינלאומי או צבירת חוויות לחיים. לפני שאורזים את המגברים כדאי להגדיר את נקודת הסיום.
באנו ללמוד
טור הוא חוויה לימודית של האמן בכל אספקט אפשרי – המוזיקה, ההופעה, המיומנות העסקית, בניית היחסים עם הקהל וההתמודדות עם כישלון והצלחה. כל חוויה בטור תשמש אתכם כאמנים בעתיד.
מצאו לעצמכם נישה
בניגוד לישראל, שבה כולם מכירים את כולם ועושים קצת מהכל, העולם נחלק לסצנות, תת סצנות, נישות, קבוצות שוליים וסתם תימהונים. חפשו את המקום שאליו תוכלו להתאים ומקדו בו את המאמצים. טייני פינגרז היא דוגמה ללהקה אנטי מיינסטרימית שמצאה קהל אוהד בסין ובטייוואן והתמסרה אליו. ולא, אנשים שאוהבים פולק־רוק עם מילים על אהבה ובדידות הם לא נישה.
טורילוקיישן
מצאתם נישה ואתם מתים לעוף מפה? שווה לשקול רילוקיישן. מובן שמומלץ לעבור למקום שמתאים לכם (סודה פאבריק נשמעו ברלינאים גם לפני שעזבו לשם). ראו הוזהרתם: רבים התחילו כלהקה עם שאיפות וגמרו כחבורת מלצרים עם שאכטה.
אתם לא הראשונים שיוצאים לטור
בימינו שום דבר כבר לא חדש לאיש. גם אם אתם מרגישים שזה פוגע לכם בתמימות של חוויית ה־on the road, שווה ליצור קשר עם אמנים דומים לכם שכבר הופיעו בחו"ל. בניגוד לעבר, מוזיקאים ישראלים בנכר הם כבר לא מצרך נדיר כל כך. אם באמת לא מצאתם שום תל אביבי עם להקה שייעץ לכם, תמיד תוכלו ליצור קשר עם אמנים זרים באינטרנט. היזהרו מפדופילים ומטאליסטים.
אל תשכחו לזכור הכל
כדאי לוודא שאחד מחברי הלהקה או הצוות מבצע מעקב אחר המקומות שאתם מופיעים בהם והאנשים שאתם פוגשים: מעריצים, מוזיקאים, אנשי תעשיית המוזיקה או בעלי מועדונים. אתם עומדים לפגוש הרבה מאוד אנשים בזמן קצר, ולא מן הנמנע שתהיו שיכורים ומסוממים בחלק ניכר ממנו. אל תתנו להזדמנויות לברוח רק כי שכחתם מה קרה אמש.
כסף זה לא הכל בחיים
בגדול, אם לא קוראים לכם אסף אבידן או סקאזי, אל תצפו להרוויח כסף גדול. באירופה קל יותר מהבחינה הזו, גם בזכות התרבות והמבנה של תעשיית המוזיקה המפרגנת, וגם הודות לקרבה לארץ ולעלויות הנמוכות יחסית. בארצות הברית המצב כבר מסובך הרבה יותר, ואם אתם רוצים לעשות טור באמריקה אתם צריכים להגיע מראש עם סכום גדול ולהיות מוכנים להפסיד אותו. ובכלל, אם לא הבנתם את זה עד עכשיו, אם אתם בעניין של לעשות קופה אתם במקצוע הלא נכון.
ריליס חזק + טור = הצלחה
למרות השינויים הרבים בתעשיית המוזיקה, גם היום נהוג לשלב את הטור עם מה שמכונה "ריליס" – הוצאה של מוזיקה חדשה: אלבום מלא, אי.פי, סינגל או קליפ – דיגיטליים כמובן. אם מערך השיווק שלכם פועל היטב (או שאתם סתם בני מזל), הריליס אמור לתרום להצלחת הסיבוב וההפך. ועדת חריגים המדוברת היא דוגמה לרצף קלאסי של ריליס חזק (האלבום "העולם אבד מזמן"), ביקורות מפרגנות (כמו באתר המוזיקה המפורסם pitchfork) והופעות גדולות (פרימוורה).
מצלמים רוקנרול:בואו להיות הצלמים של Time Out בפסטיבל Rockn'roller
בעיצומן של ההכנות למופעי הענק בפסטיבלי הקיץ, שאלנו את אלכס טרנר, סולן ארקטיק מאנקיז, שהולכים להופיע על כל במה אפשרית בעולם (חוץ מישראל), שאלות על טרנינגים ועל מעילי עור. לגיטימי
ברגע שבו אני מתיישב בבית הקפה הסמוך לרחוב הראשי של שורטדיץ' בלונדון, אלכס טרנר נכנס בדלת ומסיר את משקפי הריי־באן שלו. כולם כאן הרבה יותר מדי קולים מכדי לנעוץ בו עיניים, אבל ראשים מסתובבים לכיוונו, וכמה מבטים מלווים אותו כשהוא עושה את דרכו אל שולחני. ההליכה שלו איננה יהירה. אין בה הצהרת נוכחות. הוא לובש ז'קט זמש חום וג'ינס סקיני, אבל מה שבאמת מבדיל אותו מכולם הוא הפרטים הקטנים: התסרוקת, שנראית כאילו עוצבה בידי המלך בכבודו ובעצמו, ומעין שאננות שניתן לסגל לעצמך רק אחרי שכיכבת פעמיים במופע הראשי של פסטיבל גלסטונברי, עוד לפני גיל 27.
אלכס טרנר. צילומים: Getty Images
כרגע הוא נהנה מחופשה נדירה בת חודש. אחרי שאנחנו מזמינים קפה, הוא מספר שחזר לדירתו שבמזרח לונדון ובילה את הערב הקודם בניגוב אבק מאוסף הדיסקים שלו. "הוצאתי את 'השירים של לאונרד כהן', ועדיין הייתה עליו מדבקה: 14.99 ליש"ט!" (כיום דיסק באנגליה עולה 5־7 ליש"ט).
"שווה כל גרוש", אני אומר. "לגמרי", הוא מסכים. "'סוזאן' המזוין! איזה שיר! אין לי חשבון אינסטגרם, אבל אם היה לי הייתי מעלה את השיר לשם וכותב בדיוק כך: 'שווה כל גרוש'".
זה בטח נחמד, להיות בבית ולחוות את ההנאה הפשוטה של האזנה לאלבומים ישנים.
"אני לא לגמרי בטוח איפה זה 'הבית'", טרנר נאנח. "כנראה טרמינל 5. יש לי תחושת רוגע מוזרה בכל פעם שבה אני נוחת בהית'רו".
בשמונה השנים האחרונות הוא בילה הרבה מזמנו באוויר. אלבום הבכורה שובר השיאים של ארקטיק מאנקיז, "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not" שיצא ב־2006, שיגר כמעט בן לילה את טרנר, עם המתופף מאט הלדרס והגיטריסט ג'יימי קוק, היישר לפסגה. החבר הרביעי בלהקה, ניק אומאלי, הצטרף מעט אחר כך והחליף את הבסיסט המקורי, אנדי ניקולסון. מאז מיצבו את עצמם קבוצת החברים מהתיכון כלהקת הרוקנ'רול העכשווית המובילה בבריטניה. "AM", האלבום הכבד, החושני והמדהים שיצא בשנה שעברה (החמישי במספר), הגיע לראש המצעד בתשע מדינות.
כמה מהתיכוניסטים שהגיעו להופעת הענק האחרונה בפינסברי פארק כדי לראות את ארקטיק מאנקיז, צעירים מכדי לזכור את חברי הלהקה כחבורה של ילדי רחוב מיורקשייר, לבושים במכנסי טרנינג שקצותיהם תחובים בגרביים, אבל אחרים זוכרים להם את התקופה הזאת היטב. ישנם מבקרים שמאשימים את טרנר ביומרה להיות משהו שהוא לא. בתחילת הדרך הוא כתב שירים על שתייה, על ריקודים ועל נפילה ממוניות, ותיאר את הלילות שלו בדיוק כפי שאתם וחבריכם הייתם מתארים אותם, לו רק ניחנתם בשנינות שלו, אבל לאחרונה טרנר נמצא רוב השנה בלוס אנג'לס, יוצא עם דוגמנית ומתלבש כמו כוכב קולנוע צעיר – משהו בין ג'יימס דין למרלון ברנדו ב-"הפרא". האם הוא סונוור מאור זרקורי ההצלחה הבינלאומית? ובלי קשר למה שאנשים אומרים עליו, מי הוא באמת בימים אלה?
אחת התשובות היא שמדובר באיש שלא לוקח את עצמו מאוד ברצינות. “הלוואי שהייתי יכול להיות הבחור ההוא", הוא אומר, כשאני שואל אותו על תדמית כוכב הרוק הבינלאומי. הוא טוען שהוא הכי מאושר כשהוא כותב, ומרגיש שהוא לוכד שירים חדשים באוויר. ומה החלק הקשה ביותר בעבודה שלו? “אותו הדבר, מן הסתם", הוא אומר בפנים רציניות, במלמול. אבל הוא לא מתכוון לזה. הוא מודע מדי לעצמו, וכנראה גדל עם מספיק חספוס צפון אנגלי מכדי להאמין לקלישאות של עצמו. “הלוואי שיכולתי להיות בחור שאומר דברים כאלה", הוא אומר. “אני תופס את עצמי מהר מדי".
בפברואר השנה, בטקס פרסי הבריט, הנחיתה אותו המודעות העצמית הזאת היישר לעינה של סערה תקשורתית. כשעלה לבמה לקבל את הפרס הראשון מבין שניים שבהם זכתה הלהקה – אלבום השנה ולהקת השנה – נשא טרנר נאום שהפך מאז לידוע לשמצה, על כך שלפעמים נראה ש-"הרוקנ'רול הולך ודועך, אבל הוא לעולם לא ימות".
דבריו גררו גינויים על יהירותו (כאילו זה חטא נורא כל כך אצל כוכב רוק), אבל טרנר עדיין חושב שהיה צריך לחגוג את הז'אנר שלו מול הקהל. “ניסיתי להציג אופציה אחרת, בדרך משעשעת", הוא מסביר. “בחדר הזה, שבו היינו להקת הגיטרות היחידה, היה קל מאוד להרגיש כמו שליח של הרוקנ'רול. ואם אנשים דיברו על זה אחרי פרסי הבריט, במקום לדבר על פטמה שנחשפה, זה דבר טוב. באופן מסוים, אולי זו הייתה הפטמה שנחשפה".
הארקטיק מאנקיז בהופעה
כמו אואזיס, רק בלי בלר
טרנר גדל על דיאטה חריפה של בריטפופ, ולא דמיין מעולם שיהיה חבר בלהקת הרוק הגדולה ביותר בבריטניה ושייאלץ להשמיע הכרזות כאלה. אני שואל אותו אם הוא מרגיש לפעמים שארקטיק הם "אואזיס", רק בלי "בלר", שאפשר להתעמת איתם. הוא צוחק. "זה יהיה יהיר מדי לומר שרק אנחנו קיימים. יש אחרים, אבל משמיעים מעט מאוד להקות ברדיו. זה לא חייב להיות כך. אני חושב שמשם הגיע הנאום הזה".
טרנר הוא מסוג האנשים שבוחרים את מילותיהם בקפידה, ובמהלך הראיון הוא לעתים שולף מסרק מכיסו כדי לטפל בתסרוקת ולקנות עוד כמה שניות למחשבה. טקסי פרסים אינם חוויה קלה בשבילו. "זה נשמע מוזר, אבל אני לא באמת אוהב להיות במרכז תשומת הלב", הוא אומר. "זה בסדר במהלך הופעות, כי אני יכול לטעון שזה השיר או ההופעה שהם במרכז. זה לא כמו לשבת מול כולם ולפתוח את מתנות יום ההולדת שלי. אני לא אוהב את זה. אני חושב שנאומים נופלים לקטגוריה הזאת. זה כמו לקבל פרס לתחרות שלא באמת ידעת שאתה משתתף בה. יש בזה משהו מעוות. אני אולי נשמע כפוי טובה, אבל פאק איט. זו האמת".
הטריקים המעודנים שהוא נוקט כדי להשאיר את עצמו מחוץ לאור הזרקורים יכולים להסביר גם את הדמות המסורקת למשעי בבגדי העור שהמציא, אף שהוא ממהר לבטל את הרעיון שהלהקה פחות "אמיתית" כיום ממה שהייתה בתחילת הדרך. "טרנינגים הם מדים בדיוק כמו ז'קטים מוזהבים עם נצנצים", הוא אומר. "קיבלנו החלטה להמשיך להתלבש כך כשהתחלנו. זה מעושה כמו כל דבר אחר. זה סוג של תיאטרון".
אז אל תצפו ממנו להוציא מהארון זוג מכנסיים קצרים להופעות ("אני לא מוכן להיראות איתם בציבור, באופן עקרוני, אלא אם אני במרחק נגיעה ממים"). הוא שמח שהקהל נלהב יותר לשמוע מנגינות מ־"AM" מאשר מהאלבומים הישנים יותר (“עדיין יש לי את זה!") אבל הוא מאוד צנוע בעניין הסיבה להצלחתו האדירה של האלבום. “אני חושב שההפקה היא מה שגורם לאנשים לזוז. המילים זה סתם אני שמבלבל במוח, כל החרא הרגיל".
זמננו תם, אבל טרנר לא ממהר לשום מקום. אנחנו יושבים ומדברים על ספרים, וכיאה לתמלילן החד ביותר בדורו, הוא מסוג הקוראים שיודעים לצטט מהספרים האהובים עליו. הוא מעריץ של קונרד והמינגוויי, אבל יותר מכל הוא אוהב את "ייאוש" של נבוקוב.
אחרי כשעה, הגיע הזמן לעשן. אנחנו עוזבים את בית הקפה, ובעל המקום עוצר אותנו. גם הוא שם לב לראשים המסתובבים לכיווננו. “סליחה", הוא שואל אותי, “אתה סולן בלהקה?", אלכס טרנר צוחק בקול רם למשמע השאלה. הוא לא זקוק למסז' לאגו. הוא כוכב רוק אמיתי.
מצלמים רוקנרול:בואו להיות הצלמים של Time Outבפסטיבל Rockn'roller
![M.Ward. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/05/MWard_H.jpg "M.Ward. צילום: יח"צ")
